1
על פניו נראה ספר "ויקרא" חיבור דתי: קורבנות, מקדש, טומאה וטהרה, קדושה וכהונה. עד היום, הטענה האנטישמית הידועה היא שהיהודים אינם עם או לאום אלא דת. לשיטה זו, הלאומיות היהודית היא המצאה של המאה ה-19. לכן מערערים על זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. אם היהדות היא רק דת, אין היא זכאית לארץ.
אבל הבשורה של עם העבדים שיצא ממצרים היתה מיוחדת: לאומיות הנטועה בקודש, או קדושה החופפת על הלאום. המקדש לא היה מקום לכיסופיו הרוחניים של הפרט בלבד, אלא מקום השראת השכינה בעם: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". גם מעמד הר סיני היה התגלות אלוהית לעם ולא ליחידים כבסיפורי דתות אחרות: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים... וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר".
2
המהלך שהחל בפירוט הקורבנות וקדושת המקום (המקדש), המשיך בקדושת האדם (לידתו, חייו ומותו) והגיע בפרשתנו למעין סיכום: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". והתמיהה גדולה: כיצד יכול הנברא לחלל או לקדש את בוראו? כאן הטעות: מדובר בחילול ה"שם" או קידושו, ולא "קידוש ה'". לא קדושת האל תלויה באדם, אלא שם האל, כלומר הופעתו בקרב בני האדם באמונה בו ובעשיית מצוותיו.
התלמוד מסביר קידוש השם או חילולו בהתנהגות האדם, האם "משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות" או ההפך. ואז מתפעלים: "פלוני שלמד תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". במאה השישית לפנה"ס ראה בזה הנביא יחזקאל משמעות לאומית: אם העם הוא נציג האל, הרי שהצלחותיו וכישלונותיו קשורים בו. כך רואה הנביא בתופעת הגלות חילול השם: "וַיָּבוֹא (העם) אֶל הַגּוֹיִם (העמים) אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם (בגלות), וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי" – כיצד? "בֶּאֱמֹר לָהֶם (העמים יאמרו): עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". מצבו השפל של העם אינו רק פגיעה בשם ישראל אלא חילול שם האל!
3
מצבנו השפל שימש במשך מאות רבות "הוכחה" לאמיתות הנצרות, שהרי אלוהים "עזב" את היהודים ובחר בכנסייה לעמו החדש; זו תיאולוגיית ההחלפה הידועה. ב-26 בינואר 1904 נפגש הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי לבקש את תמיכתו בזכות היהודים לשוב לארצם. פיוס סירב: "איננו יכולים להמליץ על התנועה הזאת (הציונות)... היהודים לא הכירו באדוננו, לכן איננו יכולים להכיר בעם היהודי". ביומנו כתב הרצל: "הוא סבור, כי אם יחזרו היהודים לארץ אבותיהם בלא להכיר במשיחיותו של ישו, יהיה בזה משום פגיעה בעיקרי האמונה הנוצרית". ואכן, הקמת ישראל היתה עבור הכנסייה סקנדל תיאולוגי. אבל במונחים תנ"כיים מדובר בקידוש השם, מכיוון שהיהודים שבו ארצה כפי שהבטיחו נביאי ישראל.
בספרו "בנייתן של אומות" העיר אדריאן הייסטינגס שהחזון האוניברסלי של הכנסייה הפונה לכל העולם ובכל הזמנים, היה מנוגד להתפתחות לאומית של עם אחד. גם הברית החדשה נעדרת דגם מדיני ברור. מצד שני, התנ"ך העברי שהנוצרים קיבלו כספר קודש, הכיל את תולדות עם ישראל שהיתה לו ממלכה, שפה וארץ, וזה השפיע רבות על היווצרות מדינות הלאום. על פני השטח צעקו שונאינו שאנחנו דת ולא עם, אולם בעומק הבינו היטב את בשורתנו העתיקה: לאום בעל אמונה מיוחדת.
4
היוצא מכאן הוא שקיבוץ הגלויות ובנייתה מחדש של הארץ הם קידוש השם, מכיוון שמצב העם השתנה לטובה. במאה ה-12 פסק הרמב"ם: "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה... ומוזהרים שלא לחללו". לא רק הפרט, אלא האומה: האנטישמיות היא חילול השם, ואנו מצווים להילחם בה. גם אם איננו יכולים לנקות את העולם, חייבים להקטין את חילול השם. מכאן תשובה למתייאשים מהקרב על התודעה העולמית (המכונה בטעות "הסברה"). כשם שישראל נלחמת להגן על הגוף הלאומי, היא מחויבת להילחם בשדה הקרב התודעתי להציל את רוח ישראל וחירות העולם.
5
עבדי הזמן אנחנו, במרוץ קיומי מול הזמן המכלה את חיינו. לכן, לאחר קדושת המקדש (המקום) והאדם, מגיעה קדושת הזמן: פרק ארוך מוקדש למועדים – השבת, שלושת הרגלים, ספירת העומר וחגי תשרי. המצווה הראשונה שנצטווה ישראל כעם היתה קידוש החודש, כלומר קביעת הזמן והמועדים. עם שעושה זאת מצהיר שאינו כפוף לחוקי ההיסטוריה הרגילים, אלא שייך לנצח.
הדרך לרפא את הטראומה, אמר פרויד, היא בהיזכרות: במקום לחזור על הטראומה שוב ושוב באופן עיוור, יש לעבד אותה באמצעות דיבור בעל משמעות. המטופל מצליח למלל את הכאב, ובכך מפקיע את הכוח מהדחף העיוור ומחזיר אותו לתחום התבונה. כך קונה האדם את חירותו מהזמן המכלה
"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ - אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי". לקרוא מועד הוא להכריז על הזמן. לא יחידים, אלא רק בית הדין העליון כשליח העם יכול לקבוע. הביטוי "מקראֵי קודש" מכיל גם קריאה לקודש לבוא אלינו. המועד הוא אפוא חלון שנקרע ברצף הזמן, ומאפשר פגישה עם הקודש.
6
היוונים סיפרו על הטיטן קרונוס שבלע את צאצאיו בחושבו לעצור את הזמן, עד שאחד הצאצאים (זאוס) ניצל ואילץ אותו להקיא את אחיו מבטנו. בסופו של חשבון, אמרו, העתיד ינצח את הסדר הישן. המיתוס של קרונוס קשור לדחף המוות (תנאטוס): הזמן נתפס ככוח מחריב (בולע) היוצר טראומות. פרויד הבין שהמטופל אינו "נזכר" בטראומה, אלא חי אותה מחדש ונדחף לחזור על דפוסים כואבים מעברו. זה ביטוי של דחף המוות: האדם תקוע בעבר מבלי להתקדם, כמו קרונוס הבולע את צאצאיו.
הדרך לרפא את הטראומה, אמר פרויד, היא באמצעות ההיזכרות: במקום לחזור על הטראומה באופן עיוור שוב ושוב ("כפיית חזרה"), יש להיזכר בה באופן מודע, ולעבד אותה באמצעות דיבור בעל משמעות. ככל שהמטופל מצליח למלל את הכאב במקום "לפעול" אותו, הוא מפקיע את הכוח מהדחף העיוור ומחזיר אותו לתחום התבונה. כך קונה האדם את חירותו מהזמן המכלה.
7
החגים הם קפסולות זיכרון; אך לא חזרה הרסנית אלא מבוקרת, באמצעות טקסים המעבדים את העבר מבלי להיבלע בו. מכוחו של הזיכרון שרדנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה. החגים ("מקראי הקודש") הם תחנות המונעות מהזמן להיות רצף לינארי עם התחלה וסוף (מוות); במקום זאת הם יוצרים מעגל (ספירלה) המשחזר את העבר, והופך אותו לזמן חי המזין את ההווה.
במעגל החגים המקראיים, אין צורך בחיפוש אחר הזמן האבוד; הוא נוכח והופך לנצח. אם נשאל את הרעיון הפרוידיאני למישור הלאומי, נמצא כי ההיזכרות במקרא היא כלי לריפוי העם ולעיבוד עברו. למשל, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (שחזור העבר). מדוע? "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ומשום שדורות של יהודים שחזרו את העבר במועדי הקודש ודיברו על ההיסטוריה הלאומית, ידעו בבוא הקריאה הגואלת להתגבר על המניעות ולצאת ממצרים של תקופתם בדרכם לארץ המובטחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו