ממצרים העתיקה ועד איראן המדממת: הקריאה הנצחית לחירות

1

המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו המשתאות. טבעת החנק סביבנו נהרסה, ושורש הרוע, איראן, נמצאת במהומת דמים פנימית, שבה המוני אזרחיה שהפכו לעבדים ולשפחות בשם האסלאם, מבקשים את חירותם ונלחמים על חייהם. זאת, בזמן שמשטר הדמים טובח בהם באלפים ויותר מכך. נתפלל לשלום האיראנים האמיצים ונייחל להתערבותה של ארה"ב.

בעודנו קוראים את החדשות, נזכור את המבט הכפול שתורת משה מלמדת: מאחורי האירועים הרבים המתדפקים על תודעתנו, מעבר לחדשות הנוקשות על הכרתנו, פועל זרם מעמקים אדיר הדוחף את העולם לעבר השתלמותו ותיקונו. מה שנראה בעינינו כאירוע המוביל לאסון, עשוי להתגלות כמה שהכין את גאולתנו ופדות נפשנו.

המבט הכפול הוא שורש האמונה באחריתנו הטובה; לא להתייאש. גם אם "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ", נזכור שמעבר לפינה ממתינה תפנית היסטורית לטובה. חמושים בראייה הזאת, יכולנו לנווט דרכנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה, עד שעשינו את הבלתי יאומן ושבנו ארצה לאחר גלות ארוכה, להקים בפעם השלישית את מדינתנו העצמאית.

2

השבת נתחיל את הפרשה בנקודה שבה נדמה שהמאמצים לגאולת העם נכשלו. אמנם, העם קיבל את בשורת השחרור בהתלהבות, אך זו שככה מהר מאוד לנוכח הכבדת הגזרות של פרעה. משה עדיין לומד את העם; הוא לא חווה את השעבוד על בשרו ופיתח רוח חופשיה כשגדל בקרב האדונים המצריים. הוא חוזר לעודד את העם, אך תגובתו מייאשת: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

קשה יותר לשמוע את התלונות שהטיחו בו ובאחיו אהרן, שוטרי בני ישראל: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו - לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ!". אתם מספקים למשטר סיבה לפגוע בנו, ומסכנים אותנו עם הרפתקאות על חירות, כאילו המצרים יוותרו על כוח העבודה ויסכימו לשחרר אותנו. משה חוזר למי ששלחו ונאנח מעומק לבו: "ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?! וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ - הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!"

3

לפני שחוזרים להפיח תקווה בעם, יש לחזק בראש ובראשונה את רוחו של המנהיג: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". סבלנות. על פני השטח, מצרים מכבידה ידה על העברים, אך מתחת, הולכים ונרקמים החוטים שיתחברו לרשת עצומה שתשנה את גורל העם והאנושות.

מה עושים כשהייאוש מכרסם? חוזרים על הראשונות. כשנדמה שהאירועים יוצאים משליטה והחיים מסתבכים, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. אלוהים חוזר בפני משה על אמתות היסוד, שבגללן נשלח לגאול את העם. ראשית, מי השולח? אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. עם כל גדולתם, הם היו עדיין יחידים, ולכן רמת ההתגלות של האל אליהם היתה בהתאם. לא כך ביחס למשה המייצג כעת עַם. התורה ניתנה לעם ולא ליחידים. אבל האבות הכינו את המסד שעליו נבנית המערכה ההיסטורית הנוכחית. המסד הוא כריתת הברית עם האל "לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ". ואם יש ארץ מולדת שניתנה לנו מורשה, יש יעד ומטרה לשחרור מבית העבדים. בדרך, יקבלו בהר סיני את החוקה הנצחית, אך את יישומה יבצעו בארץ המובטחת.

4

בינתיים יש לפעול לשחרור העם: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". מעולם לא עזבתי אתכם ואני שומע את קריאותיכם לעזרה. לכן, הנה התוכנית:  "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה...". התוכנית ממשיכה את החלום הגדול שניגלה לאבי האומה בברית בין הבתרים: זרעו יהיה גֵר בארץ נכריה, שם ישועבד ויעונה בידי עם אחר שייענש על כך, "ואחרי כן יֵצאו ברכוש גדול". לאן יצאו? "ודור רביעי ישובו הנה", בוודאי ישובו הנה! גם אם הגלות תתארך, בסופה נחזור הביתה לציון.

בעודנו בגלות, פלשו זרים לארצנו, אך לא הצליחו להקים ישות מדינית אחרת. אדמת הארץ נותרה שוממה ברובה הגדול, כמו אם ששמרה את חלבה לבניה החוקיים. לו היינו חוזרים אחורה בזמן ליהודים ברומא, ספרד, מרוקו ופרס, פולין ואפילו במחנות המוות של גרמניה הנאצית, ושואלים אותם: למי שייכת הארץ הרחוקה שפעם גרו בה אבותינו ואימותינו? היו תמהים על השאלה וחוזרים על פסוקי הנצח שהבטיחו לנו את הארץ, לא רק כחזון רחוק לאחרית הימים, אלא כהבטחה שעשויה להתממש בקרוב. ובאמת, בכל הגלויות חזרנו על לשונות הגאולה שבפרשתנו, עד שהתקיים בנו: "והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם". אלו אינם סיפורים בעלמא, ואף לא מיתוס אגדי רחוק בזמן. בעינינו ראינו.

5

מכאן מתחילה שרשרת מכות, הפוגעת במשעבדים ומחנכת אותם שיש אדון לבירה והעולם אינו הפקר. אימפריות רשע אינן מתקיימות לעד; במוקדם או במאוחר, הן קורסות לתוך עצמן, כי התוכן שהחזיק אותן היה זמני והתבסס על עוול ושחיתות מוסרית. בדרכן להתמוטט סופית, שליטי הרעים ישפכו דם נקיים ויטבחו גם בבני עמם כדי לשמר את שלטונם. לשווא.

ב-1944, שעה שהנאצים התקדמו לעבר תבוסתם ואובדנם, פרסם נתן אלתרמן את "שירי מכות מצרים". מצרים כמשל אוניברסלי לכל אימפריית רשע, ובמיוחד לזו של זמן היצירה – גרמניה הנאצית. בפואמה של אלתרמן האב המצרי מצדיק עליו את הדין בפני בנו הבכור: "בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לְדָם הָיוּ הַמַּיִם,/ כִּי דָּם טָהוֹר, בְּכוֹרִי, כִּי דָּם שֻׁפַּךְ כַּמַּיִם./ חָשְׁכוּ עָמְקֵי הַבְּאֵר, אָדְמוּ עֵינֵי הַבְּעִיר,/ כִּי דָּם הָיָה בָּעִיר וְלֹא חָרְדָה הָעִיר".

6

בתהליך היסטורי, איראן של משטר האייתוללות תפסה את מקום הרע העולמי. כמויות הדם ששפכו שלוחיה בעולם היא בלתי נתפסת. במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר, כשהתוודענו לממדי השטניות של תוכנית השמדת ישראל שהגו פריצי האדם בטהרן. עכשיו משטר הדמים הזה נלחם על חייו ושופך את דם אזרחיו כמים. נקווה שנשיא ארה"ב קורא את הפרקים המתאימים בספר שמות, הוא ספר השעבוד והגאולה, ופועל להנחית על בית העבדים האיראני עשר מכות בנות תקופתנו.

החלק הטוב והמוסרי באנושות, הצופה בחרדה באירועי הדמים באיראן, חוזר על קריאתו הנצחית של משה כלפי פרעה, וממנו לפרעה התורן של תקופתנו: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים: שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי!". »چنین می‌گوید خداوند، خدای عبرانیان: «قوم مرا رها کن تا مرا پرستش کنند.» בקרוב.