גל אנטישמיות שוטף את העולם היהודי. זאת חייבת להיות התשובה

1

שנה אחר שנה קראו יהודים בתורה על קניית מערת המכפלה, על התעקשות אבי האומה לא לקבור את אשתו האהובה עד שיקנה בכסף מלא "אחוזת קבר", להיאחז באדמת הארץ המובטחת. גם בעומק הגלות, כשארץ ישראל הייתה למושא חלומות מתאבך בערפילי ההיסטוריה, העבירו יהודים על הסיפור מדור לדור. הזיכרון המתוק היה חזק מהמציאות המרה.

2

במאה ה-12 שאל בהתרגשות רבי יהודה הלוי: "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?" ובהמשך ביקש לשוטט "בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ". בדמיונו הגיע לחברון ולחלקת גדולי האומה ומייסדיה: "אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי, וְאֶשְׁתּוֹמֵם (כלומר, אעמוד נדהם וחסר מילים) בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ".

כשמשה שולח מרגלים לתור את הארץ, המקום היחיד שהכירו מסיפורי העם היה חברון ובתוכה מערת המכפלה:" וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ... וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". שניים עמדו בלחץ החברתי ודבקו באמת מול עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. אחד מהם היה כלב בן יפונה, שלאחר הכניסה לארץ כבש את חברון ועשה אותה לבירת שבט יהודה. שנים לאחר מכן, התחילה מלכות דוד מחברון, ומשם התפשטה על פני הארץ וההיסטוריה, עד לירושלים.

3

המשא ומתן בפרשה מהדהד כללים ידועים במזרח הקדום ובכתבי החתים, ויש בו חידוש. אברהם אומר לבני חֵת: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". גר ותושב הוא מי שהגיע מארץ אחרת והתיישב במקום. לכן הוא תלוי בהסכמת אדוני הארץ, וישיבתו נחשבת עראית; הוא משולל זכות לרכוש קרקעות לצמיתות, ובוודאי אינו יכול לעשותן אחוזת קבר.

על כך כותב ר' דוד בן עמרם עדני, בעל "המדרש הגדול" (תימן, אמצע המאה ה-14): "בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו, שהבטיחו הקב"ה לתת לו ולזרעו את הארץ עד עולם, ועכשיו לא מצא מקום קבורה אלא בדמים (כסף), ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולא קרא תיגר. ולא עוד, שלא דיבר עם יושבי הארץ אלא בענווה, שנאמר 'גֵר ותושב'. אמר לו הקב"ה, 'אתה השפלת עצמך, חייך שאני משימך אדון ונשיא עליהם'". זו אמירה אקטואלית לימינו: אמונה נמדדת בסבלנות היסטורית כלפי הפער שבין הרצוי למצוי - הן במישור האישי והן במישור הכללי-הלאומי. פעמים רבות אנו מתרעמים על צעדים מדיניים או צבאיים הנתפסים כחולשה, בעוד שלאחר זמן מתגלה שהם חלק ממהלכים רחבים שגם אם איננו רואים כעת, בהמשך יתברר ערכם. 

4

בני חת מציעים את מבחר קבריהם במתנה, אבל אברהם מתעקש לקנות. על מתנה עלול הנותן להתחרט; אם לא כעת, בעוד מספר דורות. אז מה עושים עם האיסור על מכירת אדמה לזרים? הפתרון נמצא בהערמה משפטית: המקום ניתן במתנה שמשלמים עליה הון עתק: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר. וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי חֵת, בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ". ואנחנו נוסיף: לכל באי עולם.

המערה אצרה בתוכה את אבות האומה ואימהותיה, כמו זרעים שנטמנו באדמה והצמיחו זיכרון שלא נותר בספרים, אלא הפך לממש. הסמל המרכזי החורז את ספר בראשית הוא הרחם, החל מגן העדן כרחם קוסמי המכיל את עובר האנושות בדמות אדם וחוה (זרע וביצית), עבור לתיבת נוח, רחם מעשה ידי אדם המכיל אף הוא את האנושות בעובריותה, המשך למערה שאליה נמלטו לוט ובנותיו ושם נולד מואב שממנו תצא רות, אימו הקדמונית של דוד מלכנו, ועכשיו מערת המכפלה. ומהי המערה, אם לא רחם המכיל את זיכרון האומה עד ללידתה מחדש?  

5

פעמים רבות במיתוסים ובסיפורי עם, פוגשים גיבור היוצא בעקבות אוצר הנמצא במערה. זה ביטוי לחיפוש אחר האוצר שהפסיכואנליטיקן יונג כינה: "העצמי", הגרעין העמוק שלנו מבעד לתחפושות ולמסכות (יונג הבדיל זאת מה'אני' שהוא רק מרכז התודעה, לעומת ה'עצמי' שהוא האישיות השלמה שלקראתה אנו מתפתחים). על האוצר מופקדים שומרים: דרקון, נחש, מפלצת, המסמלים את הכבילות לאֵם הגדולה, שלעתים דמותה משתלטת עלינו ואינה מאפשרת לפתח אישיות עצמאית. ההתגברות על הדרקון היא התגברות ה'עצמי' על ה'אני' הקודם, על המסכות והכבלים הנפשיים שבהם אסרנו את עצמנו; זה השחרור מצִלָּם המכביד של ההורים. לאחר תהליך מאומץ ומלא כאבים זוכה הגיבור בעצמאותו ובאישיותו העצמאית, ונולד מחדש במערה. הדבר נכון במישור האישי כמו גם במישור הלאומי.

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו... וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל... וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס". יצחק יוצא להשיח את נפשו בשדה המכפלה. שלוש שנים התאבל על אימו, שהיה בנה היחיד. שלוש שנים היה פוקד את קברה. גם עכשיו נכנס למערה שבה נמצאת אימו המתה ובה כבול העצמי שלו לזיכרונה. משהו נתקע בתוכו, התנועה האברהמית - ה"לֵךְ לְךָ" הידוע - קפאה; יצחק הפסיק לצחוק.

האם את הקיפאון הזה ראה אברהם בבנו? לכן שלח את עבדו למצוא כלה לבנו, לשחרר אותו מהזיכרון המשתק ולעזור לו לבנות חיים עצמאיים. וכך, יצחק יוצא מהמערה, עיניו מטושטשות מבכי ומגעגועים, ואז מגיעה רבקה לקראתו, ואיתה נולדת מחדש תקוות בית אברהם, התקווה בת שנות אלפיים: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". ואנחנו איתו,  מתנחמים.

6

וכך מסיים ריה"ל את שיר הגעגועים לציון: "אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת אוֹרֵךְ, וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ, לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ, וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ - בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ". הנה יהודי גדול שלפני כמילניום ניסח את תמצית הציונות: העם היהודי שב הביתה לאבא ואימא. פעם היה אבינו הראשון גֵר ותושב פה, אבל אז מתה שרה אמנו, העברייה הראשונה. אברהם קנה אחוזת קבר, וממנה החל יישוב הקבע שלנו. שבנו ארצה לא כי פה קבורים אבותינו ואימותינו, אלא כי פה הם חיו ("חיי שרה"!) ויצרו והקימו אומה עם בשורה נצחית.

בעוד אני כותב את הדברים, עיניי נשטפות בסרטונים קשים של גל אנטישמיות השוטף את העולם היהודי. הפסוקים הללו אקטואליים מתמיד: אחינו ואחיותינו, בואו הביתה. כאן מקומכם.

ולא רק בשיריו, גם את ספרו הפילוסופי החשוב, "הכוזרי", סיים ריה"ל בקריאה ציונית (בתרגום הקלאסי של יהודה אבן תיבון): "כי ירושלים אמנם תיבנה כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה". האם נשמע?