מרסל פרוסט כתב סיפורי סבתא

בקרוב אני עומדת להיות סבתא לנכדה ראשונה. זה מעמד חדש, שלא ניתן להשיג בשכל לפני התרחשותו הממשית. כשאני שואלת סבתות מנוסות מה מייחד את התחושה, הן עונות בנוסחה המוכרת: נכדים הם הנאה שלמה בלי אחריות - מבלים איתם ואז מחזירים להורים. זה לא מרגיע אותי. אני רואה את אמי עם ילדיי, את הקשר הדחוס והעצמאי שנרקם ביניהם, ומרגישה שאני, הבת והאמא, נדחקת החוצה. זה קשר שאין לי חלק בו. אולי משום כך קראתי את "היא היתה סבתא שלי ואני הנכד שלה" מאת מרסל פרוסט, בתרגומה של הלית ישורון, מנקודת המבט של מי שעומדת על סף קשר ומבקשת, מתוך סקרנות, ללמוד את האפשרות הגלומה בו.

מן הקריאה אני יוצאת בתחושה של התייצבות פנימית. פרוסט וישורון העניקו לקוראים דמות עגולה של סבתא שפותחת דרך עיני הנכד מרחב רגשי המשלב סדקים ואור

הספר שלפנינו אינו חלק מתוך רצף כרכי "בעקבות הזמן האבוד", אלא מעשה עריכה מקורי של הלית ישורון: היא שלפה מתוך המחזור כולו את רצף מופעיה של הסבתא, החל מ"קומברה" ועד "הזמן שנמצא", וארגנה אותם כסיפור עצמאי. הבחירה הזאת אינה טכנית - היא זיקוק של ליבה רגשית. פרוסט, כך מזכיר גיא יעקובי באחרית הדבר המאלפת שלו, כתב שלוש טיוטות קודמות לרומן, ובהן חזר שוב ושוב על אותן סצנות מתוך "ההיסוס בנוגע לצורה". ב"בעקבות הזמן האבוד" הצורה נמצאה.

הספר הנוכחי, הממוקד בסבתא, מאפשר לזהות בה תחנה שבה הצורה הזו מתגבשת: היא הדמות שבאמצעותה נבחן יחסו של המספר לזמן, לזיכרון וגם לאשמה. ההחמצה, העובדה שהסבתא לא תזכה לראות את הנכד שלה "מפשיל שרוולים ויושב לעבוד", היא לא פרט ביוגרפי מר, אלא מפתח לניצחון המאוחר על הזמן באמצעות הכתיבה.

בכך ממשיך הספר הזה את מפעל התרגום רחב ההיקף של ישורון לפרוסט. ישורון אינה רק מעבירה את הלשון הצרפתית לעברית, אלא גם מציבה לעברית אתגר מהותי: האם תוכל לשאת את המשפט הפרוסטיאני הארוך, את התנועה מן הזמן הכרונולוגי אל הזמן הפנימי, אל ההווה הנושא בתוכו את העבר וצופה לעתיד? הקריאה ב"היא היתה סבתא שלי ואני הנכד שלה" מוכיחה שכן. העברית של ישורון גמישה ומפתיעה, חסכונית במקומות הנכונים ומרובדת במקום שבו התודעה מסתעפת. היא מאפשרת לקרוא את פרוסט לא כקלאסיקון רחוק, אלא ככותב שחי בתוך תחבירנו.

הסבתא המצטיירת בכרך הזה רחוקה מהדימוי של "זקנה מכובדת": מבטה מודרניסטי, נערי, חד לפרטים, כאילו העולם נברא מחדש בכל צעד ברוח ובגשם שהיא אוהבת. כשהיא מטפלת בשיח הוורדים, המספר רואה בה אם המשיבה נפח בשיער בנה, פעולה המבהירה את מהותה: עיצוב צורה, לא טיפול פרקטי. בשיח, כמו בתסרוקת, היא משחררת קווים חבויים ומעניקה להם תנועה. בכך היא דומה לנכדה: גם הוא מודרניסט המבקש לא את מהותם של הדברים, אלא את אופן תפיסתם, את הקו, הזווית והאופן שבו הם נגלים למבט.

האופן המיוחד שבו מתבוננת הסבתא בעולם כרוך באי־קבלת המופע החיצוני שלו. למשל, בעיניה, האצילות איננה תואר ולא חשבון בנק. היא עשויה להתפעל מניסוחיו הנהדרים של חייט חזיות אלמוני, אבל לא תהסס לומר על אחיינו של חברתה שהוא בינוני. לנכדה היא קונה לחג המולד ארבעה ספרים של ז'ורז' סאנד, מפני שאינה מסוגלת לתת לו ספר ש"כתוב רע"; הרווח הרוחני חשוב לה יותר מכל רווח פיזי.

מכאן גם צומח ההומור פעמים רבות: כשהיא נדרשת למתנה שימושית, היא מעדיפה להעניק כורסאות עתיקות שמי שיישב בהן עלול לקרוס, ובלבד שיהיה משוקע בהן עבר, סיפור.

אחת המתנות שהיא מעניקה לנכד היא ציור של ונציה, שאותה הנכד אינו מכיר, במקום צילום. הנכד מודה שאולי דווקא צילום פשוט היה מוסר לו יותר מידע על ונציה. הפער הזה מחדד את ההבדל בין ידע לבין חוויה אסתטית. הסבתא מעבירה לנכדה את ההכרה בכך שהשאלה אינה מהי באמת ונציה, אלא איך אפשר לתפוס אותה. מה שחשוב הוא לא הסיפור, אלא האופן שבו הוא מסופר. מכאן קצרה הדרך אל ההבנה שהסבתא אינה רק דמות אהובה, אלא גם תנאי מוקדם להולדתו של הסופר פרוסט.

שפת המוות

אחד הקטעים היפים בספר עוסק במגדל הפעמונים של סנט הלייר. הסבתא, כך טוען המספר, "בורה בארכיטקטורה", ובכל זאת המבט שלה פותח לפניו אפשרות חדשה: לא מגדל שמתבוננים בו, אלא מגדל שרואים דרכו את המראה הטבעי והמראה האציל. ההסטה הזעירה הזאת, ממושא למנסרה, חוזרת שוב ושוב.

הסבתא יוצאת לטייל בגשם לא מפני שאינה יודעת שלא נהוג לעשות זאת, אלא מפני שהיא מסרבת לקבל את ההבחנה האוטומטית בין מזג אוויר נעים למזג אוויר גרוע. פרנסואז המשרתת מנסחת את זה בשתי גרסאות: בפני בעלי הבית היא מציינת "היא לא כמו כולם", ובפני המשרתים היא קובעת "חסר לה בורג". דמותה של הסבתא נעה על הציר הזה, בין הפראיות המשוחררת לבין ההבחנה שהעולם יראה בה מי שאינה מותאמת לסביבתה. פרוסט מאפשר לחוות את החריגה הזו לא כמום, אלא כברכה.

הקשר בין הנכד לסבתא מתואר כסימביוזה. המספר כותב שהצליח "לשתול בה חיישן פיזיולוגי": כל כאב קל שלו מפעיל אותה ומתורגם אצלה לתנודה של רחמים.

ובאמת, הוא יודע שכשיספר לה על כאביו, הרחמים שלה יהיו עצומים מן הכאב עצמו. באחד הרגעים המרטיטים בספר הוא נופל לזרועותיה, שוהה בשפתיו על פניה ומתאר את עצמו כתינוק היונק. זהו רגע של "קפיצת דור", דילוג מעל האם אל הסבתא. כאן נחשפת אחת התובנות של פרוסט על אהבה: היא אינה מחולקת לקטגוריות של אהבה "משפחתית" מול זו ה"רומנטית". האהבה לסבתא, כמו גם האהבה לאמו, היא רומנטית במובנה המורחב; אהבה שמערבת את הגוף, את החושים ואת משא הזמן.

הספר מלווה את הסבתא גם אל שפת הים וגם אל שפת המוות. בנסיעה אל הים, הסבתא מתעקשת לוותר על כל קשר חברתי, משוכנעת שכל מפגש הוא "טחינת מים" מיותרת שגוזלת מן הגלים את זמנם היקר. הנכד, מנגד, כמה דווקא לקרבתם של אחרים, ובעיקר למראה של אישה שאותה הוא מתאר כמי שחולפת לידו כמו כלי שיט, שמתקרב לרגע ואז נסוג ונעלם. התיאור הזה נפרס בתוך שדה של דימויים ימיים: הסבתא מתבוננת בים, הנכד מתבונן בה מתבוננת בים, ואנחנו מביטים בפרוסט, שהופך את הגלים ואת התנועה המתמדת שלהם לאופן שבו המשפט עצמו נע. זהו רגע מובהק ללשונו הנפלאה של פרוסט, לשון שיודעת להמיר את החוויה החיצונית למקצב תחבירי, ולהפוך את הממשי, הרוח והמים וההתרחקות, לתנועה פנימית של משפט ושל תודעה.

ואז מגיעות המחלה והגסיסה. קשה לקרוא את תיאורי העיוורון, החירשות, הדיבור המקוטע, ויתורה של הסבתא על המאמץ לדבר, מבלי להזדהות עם חוסר האונים של הנכד. גיא יעקובי מזכיר באחרית הדבר את "מותו של איוואן איליץ'" של טולסטוי, שם הגיבור זוכה לקול מפורש רגע לפני מותו, בעוד סבתו של פרוסט מושתקת ומובלת אל קיצה בלא מילים ובתודעה מדומדמת. ובאמת, הגסיסה אצל פרוסט אינה רגע של חשבון נפש רם־קול, אלא של מציאות גופנית מתפוררת, שמתוכה מצליחות לבקוע מחוות של הכרה.

מן הקריאה בספר אני יוצאת בתחושה של התייצבות פנימית. לא הבנה שלמה של הסבתאוּת, כמובן, אלא אולי האפשרות להגיע עדיה בעיניים פקוחות יותר. פרוסט, וישורון שאספה את דמותה של הסבתא לספר אחד, העניקו לקוראים דמות עגולה של סבתא שאינה נופלת לפח היקוש של הנוסחה המשפחתית הבנאלית, אלא פותחת דרך עיני הנכד מרחב רגשי המשלב סדקים ואור. מתוך עמידתי על סיפו של ניסיון חדש, אני יודעת שהקשר שעתיד להיוולד עם נכדתי לא יהיה חיקוי של קשרים שאני מכירה, אלא, אפשר לקוות, יצירה שתיווצר במגע, בזמן, בזיכרון ובמבט הראשון שאפנה אליה; מבט שיתחיל ממני, אבל ימשיך למקומות שעליהם איני יודעת דבר.