עניין של מיתוג: למה מנהיגי השמאל פתאום שוברים ימינה?

בפברואר השנה חשף אתר "וואלה" הקלטות של יאיר גולן, בשיחה פנימית, שבה הוא מביע קושי בשימוש בהגדרתו העצמית כ"שמאל". גולן לא התכחש להיותו שמאלני, אך מטעמי מיתוג נראה שבחר לוותר על התענוג: "השמאל היה פעם בית השלום. אבל מה נשאר? 'שמאלנים בוגדים'. אני לא מוותר על זהותי כאיש שמאל, אבל המושגים האלה כבר לא עובדים בשבילנו. אני לא משתמש בהם יותר".

הוויתור על זכות ההגדרה העצמית נראה כמו צעד מרחיק לכת. הרי גולן עצמו אמר במאי 2025 על נתניהו "מי שתוך כדי מלחמה מקיים קשרים עם קטאר, הוא בוגד במדינת ישראל", קרא לחקור את נתניהו ואנשיו בעקבות "פרשת קטארגייט" בחשד לבגידה, שלא לדבר על נפתלי בנט ויאיר לפיד שהתייחסו לפרשת הדלפה חלבית כ"אירוע הבגידה החמור בתולדות ישראל", ובכל זאת לא נתניהו ולא אוריך החליטו להסיר מעליהם את כתם הימניות. אך נראה שגולן, שהתאחד עם מפלגת השמאל מרצ (זו החליטה להתנתק דווקא מההגדרה "ציונית") ועם שרידי מפלגת העבודה, מבין שמי שמתיימר (והוא בהחלט מתיימר) להיות ראש ממשלה - מוטב שלא יגדיר את עצמו כשמאל. זה עלול להבריח את המצביעים. מוטב להשתמש בעטיפה מזמינה יותר.

אך מה שארוז בחבילת השי הוא הסחורה המוכרת מפעם. "לדבר בעת הזו על מדינה פלסטינית - זה הרסני לישראל", הסביר גולן בראיון לרדיו 103. כלומר, הבעיה היא הדיבור, לא המהות. "אחרי 7 באוקטובר, מתקפת חמאס הנפשעת, היינו צריכים לדבר עכשיו על תהליך שבמרכזו העיקרון של היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית בידי ישראל, פרק זמן משמעותי ויסודי שבו מדינת ישראל מוודאת שבצד השני יש מי שיקיים איזשהו הסכם עתידי". כלומר, לא נכון לדבר, אבל בהחלט צריך לחכות למטרה הקבועה: מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. המנה הזאת אף פעם לא יוצאת מהתפריט, גם אחרי 7 באוקטובר. ייתכן שעד אז הפלסטינים יוותרו על חלומם הוותיק, העיקש, הקבוע, להשמיד את מדינת ישראל, על כל יהודיה.

לעומת ירידת ערך המותג "שמאל", חלה עלייה מרעננת ביוקרת המותג "ימין". אפילו גולן, האיש שהוא שמאלני עד כדי כך שעד היום הוא עומד מאחורי נאום התהליכים שלו, הודה בדצמבר האחרון בפני חדשות 12 כי השותפות הפוליטית שלו עם ליברמן ובנט לא מבוססת על סלידה מנתניהו, אלא כי "התפקיד של ליברמן ובנט הוא ללכת ולהביא קולות מימין". יש חוטבי עצים, יש שואבי מים ויש את אלה שמכתתים את רגליהם להנחית מצביעי ימין בחיקו.

יאיר גולן הודה כי "התפקיד של ליברמן ובנט הוא ללכת ולהביא קולות מימין". יש חוטבי עצים, יש שואבי מים ויש את אלה שמכתתים את רגליהם להנחית מצביעי ימין בחיקו

גם גדי איזנקוט מכיר בעובדה שהשימוש בהבחנה המבדלת הוותיקה לא בהכרח פועל לטובתו: "אני מאוד לא אוהב את השמאל־ימין, ואני מקווה מאוד שנצליח לבטל את הקללה הזאת של שמאל־ימין". במקום עמדה פוליטית בסיסית, איזנקוט נאחז בקריטריונים החדשים, המאיימים פחות, כמשקל נגד לבסיס הימני שבעיניו הוא "גוש מלוכד מאוד תחת כמה עקרונות, מחנה לאומי, אמוני". למשל "ברית משרתים" הטרי והאטרקטיבי, בתוספת "תיקון", "ממלכתיות", וכמובן מילת הקסם "מרכז".

אלה תמיד נשמעות טוב, אך בסופו של דבר ממשלה צריכה לפעול איכשהו, וכך קורה שאיש ימין על פי הגדרתו כמו אביגדור ליברמן, מוותר על התפקיד הנחשק של שר הביטחון כי העריך שקואליציה שמתבססת על רע"מ, מרצ, ומפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי קצת תקשה עליו את מימוש ימניותו. תאמרו: ליברמן הוא לא שמאל, הוא רק־לא־ביבי, אך התוצאה הפוליטית של הטינה הזו היא ממשלה בחסות רע"מ. די שמאלני בסך הכל.

אבל לבד מגולן ומאיזנקוט, מי לא רוצה להיקרא ימני? לא רק ליברמן. כולם! יש עתיד היתה לפני שנה לדברי יאיר לפיד "מפלגת מרכז". הוא אף התקומם כנגד הניסיון לשייך אותה לשמאל - אף שלפיד לא רק הקים קואליציה עם מרצ בחסות רע"מ, אלא גם סירב להצביע בעד פסילת בל"ד ב־2022. מנגד, יש עתיד הצטרפה לעתירה שדרשה את פסילת עוצמה יהודית, הצביעה בעד פסילת ברוך מרזל ולפיד עצמו נעדר מההצבעה על הדחת ח"כ עופר כסיף. כמו מרכז אמיתי.

והנה, עם האיחוד עם בנט, זזה מחט המרכז של לפיד ימינה כאילו כלום: בפוסט שפרסם בשבוע שעבר, יצא בנט במתקפה ימנית מתפרצת על קואליציית נתניהו: "קואליציית נתניהו־דרעי־סמוטריץ' זה לא ימין", קבע, "אני ימין. (...) בשורות הבאות אראה לכם את ההבדל ביניהם לבין הימין האמיתי, שאותו אני גאה להוביל: ימין ליברלי ציוני. ימין אמיתי!"

לא שלא חל שינוי בעמדותיו של בנט: הממשלה שהקים עם לפיד היתה ממשלת שינוי, ועכשיו הוא חותר לממשלת תיקון. וכהוכחה לרצינות כוונותיו ולאותנטיות הימנית שלו, צירף לשורותיו כמה קפלניסטים ותיקים, שהם ימין אמיתי כמותו. אפילו עופר כסיף אמר השבוע שלא יפסול תמיכה בממשלת בנט. עד כדי כך בנט ימני.

אפשר לראות את הבריחה מהתיוג השמאלני כהסוואה בג'ונגל הבחירות. נכון, עדיין יש שמאל פוליטי בארץ, אבל את כוחו הוא שואב לא מהעם דרך הקלפי, אלא דרך המוסדות הבלתי נבחרים: בג"ץ, התקשורת והאקדמיה. היה נחמד אילו אפשר היה לצרף לכל אלה גם ניצחון דמוקרטי, אבל זה מה יש.

יש מי ששלטון מסוג זה לא מספק אותו. הציבור ברובו הוא ימני. המצביעים החדשים - עוד יותר. ייתכן שחלקם לא יסתפקו בתיוג "מרכז", והם רוצים את הדבר האמיתי. ואם לא להיות ימין אמיתי, לפחות לקונן כמו בנט שהימין "נחטף" על ידי הליכוד ומפלגות הקואליציה, ולשכנע שימין חדש ואותנטי, טרי מהניילונים, מוכן לעלות לזירה.

ובכל זאת, העמדת פני ימין היא שינוי משעשע ברוח הציבורית. פעם היה צורך להצטרף להסתדרות ולהתהדר בפנקס אדום כדי להתקדם בחיים ולהשתלב בחברה המכובדת. היום אפשר למצוא פוליטיקאים בכירים ומנוסים שמתנדבים להתחזות לימין כדי לנצח בבחירות ולהקים ממשלת שמאל. סליחה, ממשלה ממלכתית.