החוק האלוהי: למה בעצם המשטר באיראן כל כך שונא את ישראל

מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979, הציבה הרפובליקה האסלאמית של איראן את השאיפה להשמדת ישראל כאחד מעקרונות היסוד של מדיניותה ואידאולוגיית המשטר. בניגוד לטענה הרווחת לעיתים כי מדובר ברטוריקה בלבד, גורמים בכירים באיראן הציגו לאורך השנים את היעד הזה כחלק מתוכנית אסטרטגית ארוכת טווח.

מאחורי אידיאולוגיית השנאה עומד מארג מורכב של מניעים אידיאולוגיים, דתיים, גאו־פוליטיים והיסטוריים, המשולבים זה בזה ומעצבים את מדיניותה של טהרן כלפי ישראל.

לפני הכל: אנטישמיות

ראשית, במרכז העוינות האיראנית כלפי ישראל עומד יסוד אנטישמי עמוק, הנובע מהגותו של מייסד הרפובליקה האסלאמית, רוחאללה חומייני. בחיבורו המרכזי “הממשלה האסלאמית” הציג חומייני את היהודים ככוח ערמומי הפועל לאורך ההיסטוריה כדי לפגוע באסלאם ולהחלישו.

לפי תפיסתו, היהודים פעלו מאז ראשית האסלאם כדי לסכל את התפשטותו ואף ניסו לעוות את תוכנו של הקוראן. תפיסה זו המשיכה להתפתח תחת הנהגתו של יורשו, עלי חמינאי, אשר אמנם טען כי התנגדותו מופנית כלפי הציונות ולא כלפי היהודים, אך בפועל קידם שיח אנטישמי מובהק.

חמינאי הכחיש פעמים רבות את השואה, תיאר את ישראל כ“גידול סרטני” וקידם תעמולה אנטישמית במערכת החינוך ובתקשורת הממלכתית. במקביל, הופצו באיראן תכנים תרבותיים וחינוכיים המתארים את היהודים כמי שפועלים להשתלטות עולמית וכמי שמזוהים עם קונספירציות בינלאומיות שונות.

ישראל כשלוחה קדמית של המערב

לצד הרובד האנטישמי, העוינות לישראל נטועה גם בתפיסה אנטי-אימפריאליסטית. לפי האידיאולוגיה של המשטר האיראני, ישראל נתפסת כ“שלוחה” או “מוצב קדמי” של האימפריאליזם המערבי במזרח התיכון, ובראשו ארצות הברית.

תפיסה זו הושפעה במידה רבה מהוגה הדעות האיראני עלי שריעתי, אשר שילב רעיונות מרקסיסטיים עם פרשנות אסלאמית. ח׳ומייני אימץ את המונחים “מדכאים” ו“מדוכאים”, אך העניק להם משמעות תאולוגית: המדוכאים הם העמים המוסלמים הסובלים משליטה מערבית, ואילו המדכאים הם הכוחות המערביים ובעלי בריתם באזור. במסגרת תפיסה זו, המאבק בישראל מוצג כחלק ממאבק רחב יותר נגד ההגמוניה האמריקאית והמערבית. לכן, השמדת ישראל נתפסת בעיני הנהגת איראן כתנאי לשחרור האזור מהשפעה מערבית ולהקמת סדר אזורי חדש שבו איראן תהיה הכוח המרכזי.

מניע נוסף הוא הממד הגאו-פוליטי. המאבק בישראל משמש עבור איראן כלי מרכזי להשגת השפעה בעולם הערבי והמוסלמי. למרות היותה מדינה שיעית-פרסית במרחב שרובו ערבי-סוני, הצליחה איראן להשתמש בסוגיה הפלסטינית כדי לבנות לעצמה לגיטימציה אזורית.

כבר בשנת 1979 הכריז חומייני על “יום ירושלים”, הנערך מדי שנה ביום שישי האחרון של חודש רמדאן, כמסגרת להפגנת תמיכה במאבק נגד ישראל. באמצעות הדגשת מחויבותה ל“שחרור פלסטין”, פנתה איראן ישירות לציבור הערבי ולעיתים עקפה בכך את ממשלות האזור. בנוסף, היא ביססה רשת של ארגונים ומיליציות - ביניהם חיזבאללה בלבנון וגורמים פלסטיניים שונים - כחלק ממה שמכונה “ציר ההתנגדות”. באופן זה הפכה ההתנגדות לישראל ל“שפה משותפת” המאפשרת לאיראן לבסס השפעה אזורית ולהקהות את החשדנות הסונית כלפי שאיפותיה.

ההצדקה ההלכתית

לצד המניעים האידיאולוגיים והגאו-פוליטיים, קיימת גם הצדקה דתית-הלכתית לעמדה האיראנית. לפי תפיסה שמקודמת על ידי אנשי דת רבים במשטר, שטח פלסטין נחשב אדמת וקף – נכס דתי השייך לאומה המוסלמית ואינו ניתן להעברה או לויתור. מכאן נובעת הטענה כי עצם קיומה של ריבונות יהודית באזור מהווה הפרה של החוק האלוהי.

לכן, הסכסוך אינו מוצג רק כמחלוקת מדינית אלא כמאבק דתי על אדמה קדושה. במסגרת זו פרסם חומייני פתוא הקוראת למוסלמים לפעול לחיסול ישראל, ובכך העניק למאבק ממד של חובה דתית. חלק מהבכירים במשטר, ובכללם מפקד כח קדס אסמאעיל קאא'ני וסגן מפקד משמרות המהפכה עלי פדוי, אף קשרו את השמדת ישראל להופעת "האמאם הנעלם", שלפי האמונה השיעית עתידה להתגלות באחרית הימים.

לפי תפיסה זו, ניצחון על ישראל והחלשת המערב עשויים לזרז את הופעתו של האימאם ולהביא לגאולת העולם השיעי. אמירות מסוג זה נשמעו לאורך השנים מפי בכירים במשמרות המהפכה ואנשי דת המקורבים למוקדי קבלת ההחלטות.

זכרונות ממשטר השאה

נדבך נוסף בעוינות האיראנית הוא זיכרון היסטורי של מאבק נגד משטר השאה. בשיח הרשמי בטהראן מוצגת ישראל כמי שסייעה להקים ולטפח את המשטרה החשאית של השאה הפ'הלוי, הסאוא״כ, ואף הדריכה אותה בשיטות חקירה ועינויים. לכן, השמדת ישראל מוצגת לעיתים כמעשה של "צדק היסטורי" וכנקמה על סבלם של מתנגדי המשטר בתקופת המונרכיה.

לבסוף, האיבה לישראל משמשת גם כלי פוליטי פנימי. המשטר האיראני נוטה להטיל על ישראל ועל ארצות הברית את האחריות לכשלונותיו הכלכליים והחברתיים. האויב החיצוני מסייע ללכד את החברה סביב ההנהגה ולצדיק את האופי האוטוריטרי של השלטון. ללא קיומו של אויב כזה, יתקשה המשטר להסביר את המשך המשברים הכלכליים והפוליטיים במדינה.

השאיפה האיראנית להשמדת ישראל אינה תוצר של מניע אחד בלבד, אלא של שילוב בין אנטישמיות אידיאולוגית, תפיסה אנטי-אימפריאליסטית, אינטרסים גאו-פוליטיים, הצדקות דתיות וזיכרון היסטורי. מכלול זה הופך את המאבק בישראל למרכיב מרכזי בזהות המשטר ובאסטרטגיה האזורית שלו. בשל כך, קשה לצפות לשינוי משמעותי במדיניות זו מצד הנהגת איראן, תחת מוג'תבא חמינאי או כל אישיות אחרת, כל עוד היא נשענת על האידיאולוגיה של המהפכה האסלאמית.