המהלך האסטרטגי של טראמפ שתקשורת המיינסטרים מפספסת

תפוס ת'הורמוז

דונלד טראמפ יכול להרשות לעצמו להמשיך את הפסקת האש, מאחר שארה"ב מצליחה לבסס את המצור על איראן במצר הורמוז. לפי הדיווחים, כלים שמכונים כטב"מים תת־ימיים סורקים את מעמקי המפרץ והמצר כדי לגלות, לפרק או להשמיד את המוקשים הימיים שהאיראנים הטילו שם. סדרת ההשתלטויות על מכליות איראניות חושפת את הנחישות האמריקנית, וכמו שהאיראנים מתלוננים - המצור הוא כמו המשך ההפצצות. אם הם אומרים, הם יודעים.

המצור תוך כדי "הפסקת אש" יכול להימשך ללא הפוגה, כשבקנה של האמריקנים האיום להשמיד את תחנות הכוח והאנרגיה של איראן. והפעם - בלי מלל אפוקליפטי. לישראל בהחלט יש עניין להחזיר את החיים

המצור על המפרץ הפרסי כבר גורם קשיים חמורים בענפי כלכלה שונים במדינות דרום־מזרח אסיה. יש מחסור בדלק סילוני, וגם בדלקים שונים הנחוצים במכרות הנחושת. כמות הטיסות הולכת וקטנה, ויכולת הפקת הנחושת ומתכות אחרות נפגעת. ענפי תעשייה שלכאורה אין להם קשר לאספקת אנרגיה נפגעים גם הם. ה"ניו יורק טיימס" דיווח שתעשיית הקוסמטיקה הדרום־קוריאנית נחלשת מאוד בשווקים, משום שכמות אריזות הפלסטיק למוצרים קטנה מאוד בגלל המחסור במוצרי הנפט הדרושים לייצור האריזות - קופסאות ושפופרות וכל מיני בקבוקונים שממלאים את המדפים בטרמינלים הדלילים. אומרים שזה מוביל גם לפגיעה בייצור הבשר באוסטרליה. אבל הנפגעת העיקרית היא כמובן איראן עצמה. השאלה היא מהי קריסה בכלכלה כזאת, שכבר הוכתה קשות עוד קודם.

אחת הפרשנויות האמינות לגבי מהלכיו של הנשיא טראמפ מדברת על יצירת שליטה אמריקנית במעברי הים האסטרטגיים, החיוניים ברחבי תבל. הפרשנים בתקשורת של המיינסטרים מפספסים את זה, בעיקר משום שכל מהלך של טראמפ או של נתניהו נתפס כעניין אישי של אחד מהם. לישראל או לארה"ב אף פעם אין אינטרסים לאומיים, כלכליים, אסטרטגיים - רק לנתניהו או לטראמפ יש איזה עניין אישי, כמו שציינה קמלה האריס.

מאז עלה לשלטון טראמפ השתלט על תעלת פנמה, ולאחרונה חתם על הסכם עם אינדונזיה לגבי מעבר ימי שהוא קריטי ליבוא של סין. לפני כן חתם על הסכם עם מרוקו לגבי המעבר במצר גיברלטר. אפשר לדמיין איך זה היה נראה אם פדרו סאנצ'ס או דולורס איברורי היו שולטים בגיברלטר. "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית", טענו מונטי פייתון באחד הוואן־ליינרים הנצחיים שלהם.

אפשר להעלות השערה שמשבר מצר הורמוז הפך עבור ארה"ב למודל, הצגת תכלית לעיני סין, של משבר פוטנציאלי סביב טייוואן. בהבדל אחד: שיותר קל להפגין כוח מול אויב מובס שהוחלש מאוד, כמו איראן. מצד שני, תמיד אפשר לקבל את הפרשנויות הפרו־איראניות של ה"מומחים" ממכוני המחקר הממסדיים של המערב. איראן מנצחת, לא? המצור תוך כדי "הפסקת אש" יכול להימשך ללא הפוגה, כשבקנה של האמריקנים האיום להשמיד את תחנות הכוח והאנרגיה של איראן. והפעם - בלי מלל אפוקליפטי. לישראל בהחלט יש עניין להחזיר את החיים למסלולם. זו הכלכלה, זו מערכת החינוך, וזה האתגר של צה"ל לבסס את הקו המוסכם בדרום לבנון.

חמוץ לי חמוץ

בשנים האחרונות זה לא יום עצמאות בלי אלטרנטיבי, או לפחות חליפי. אז אין ברירה אלא לחזור לדימוי הפנטסטי של מפקד גדוד 77 אביגדור קהלני: ישראל היא כמו נחל צין בחורף טוב (כמו השנה). היא זורמת בעוצמה, היא שוצפת, היא סוחפת. הרבה יותר מהדימוי הישן של עלי מוהר ואריק איינשטיין, שלפיו מדינת ישראל חזקה מכל חסרונותינו. זה כאילו "שמחת עניים".

מה שהופגן בטקס המשואות השנה היה סוג של ישראל גאה, עוצמתית, מכירה בכוחה וביכולותיה, מגולמת בדמותה הנאצלת והחזקה של טליק גואילי, אמו של הלוחם רני גואילי, החלל שהוחזר אחרון. יצא להילחם ראשון, חזר אחרון.

אחרים יגידו בפשטות: ביום העצמאות הזה הפכה ישראל השנייה לישראל הראשונה. היא כבשה את הר הרצל, בעוד ישראל הראשונה לשעבר נאחזה במשלט של כיכר מוזיאון תל אביב, שהפכה בשנים האחרונות לכיכר החטופים.

הטקס שניסו לצייר אותו כפוליטי, כלל מדליקי משואות מקוריים ומעוררי השראה: רוני אינסאז, היהודי יוצא איראן שבא ארצה לאחר שהגיע לרמות בכירות במערכת המשפט של המשטר האיראני. ותאמר עטאללה, שביטא בדרכו המסוגננת את הברית הישראלית־דרוזית ותיקן את הרושם שניסו לקלקל בטקס יום הזיכרון בעוספיה - כי הרי לצד הגבורה והפאר, אין מועד לאומי ללא מחאה דרוזית בעניין הדיור בכפרים הגדולים. וגיל רענן, ואנשי חיל האוויר ואמ"ן שאין לחשוף את זהותם, ופרופ' דינה בן יהודה.

אבל טקס ההתרסה בתל אביב, אף שהעלה ערכים נעלים שאין עליהם מחלוקת, נועד קודם כל כדי ליצור את החיכוך המסכסך. כל החיים אנחנו שומעים את שירו של חיים גורי "הרעות", אנחנו נגנבים לרוח האחווה, מלחמת השחרור, כאב האובדן, ובעיקר - ה"נזכור את כולם" הבלתי נשכח. רק מי ששכל את הטובים שברעיו אותנו יוכל להבין. בעיקר אם נותרו עוד זיכרונות חיים, כמו בליבם של חברים משכבר הימים, שזוכרים כמו היום איזה משפט אמר הנופל ברגע שנראה גורלי בעיני החיים. מישהי זוכרת מכות. אבל הוא אף פעם לא היה שותף לאירועים אלימים. רק הגן.

אבל הרעות, אנחנו לומדים פתאום, היא משהו יותר רחב מהסחבקיות הפלמ"חית. היא תרבות שלמה שבלעדיה אין דמוקרטיה. מי שרוצה להחריב את הדמוקרטיה לא עוסק רק בתככים קונספירטיביים ובניצול מחפיר של מוסדות משפט וארגונים חשאיים ולא חשאיים - הוא גם הורס את השפה. שפה היא גם יחסים. שיר "הרעות" עצמו, כידוע, עבר בידי חבלני התרבות אונס קבוצתי שכלל סירוס ומיאוס, גרוטסקה סאטירית.

רק לאחרונה אני מבין את המשמעות חובקת הכל של הרעות, על רקע המאמץ המושקע בערעור הרעות ובריסוקה, במובן של כבוד אנושי יותר מאשר "אהבה מקודשת בדם". לא רק בין לובשי המדים, אלא בין אזרחים בכלל. ההתקפה של נפתלי בנט על טקס המשואות משייכת אותו לטקס האלטרנטיבי. השאלה היא אם יש לנו מדינה אלטרנטיבית. כולם מגלים עכשיו את "הייתי נער" היפה והנושן. אני מגלה מחדש את "ליל אהבה עם אזרחים" ששר מאיר אריאל ב־67', על הערב שלפני שחרור ירושלים.

ביום העצמאות הזה הפכה ישראל השנייה לישראל הראשונה. היא כבשה את הר הרצל, בעוד ישראל הראשונה לשעבר נאחזה במשלט של כיכר מוזיאון תל אביב. הטקס הממלכתי, שניסו לצייר אותו כפוליטי, כלל מדליקי משואות מקוריים ומעוררי השראה

מה שצריך זה להנמיך את הלהבות של יום הזיכרון עמוס הקיטש והמוות, ובכלל לדעת להיפרד מבתי הקברות ולציין את יום העצמאות בשמחה ובצניעות. הרס השפה טמון גם בתביעה של מנהיגי אופוזיציה קפוצים להפסיק לצחוק, להפסיק את הצהלות שם, מישהו שר? להפסיק עם זה מייד ולהסתובב עם הפנים לאדמה.

ערבוב ממוקד

פרשת רומן גופמן ואורי אלמקייס היא מבצע דיסאינפורמציה. קיימים בה כל החומרים המעורבבים שנועדו לרישום "שיח ציבורי", לצד ערפול העובדות ומיקוד הפרשה סביב האלוף המצטיין, והוצאתה של הפרשה מהנפטלין כדי לפגוע בסיכול ממוקד נגד גופמן, בהמשך לפרשת מינוי זיני לתפקיד ראש שב"כ.

עובדתית, מתברר מכתבה של איילה חסון כי לא היה שום קשר בין האלוף גופמן לאלמקייס. כמפקד בכיר, הוא היה מעורב במבצע מודיעיני כלשהו שהיה אמור להניב תוצאות כלשהן לטובת יחידת מודיעין גדולה, סופר־איכותית ומאוד מפורסמת. אנשי היחידה, שחסון וסא"ל מורנו חשפו את זהותה בעצם אמירתם כי זאת יחידה "שמונה משהו", היו אלה שנענשו.

ברגע שמוסדות רשמיים פסבדו־משפטיים כמו היועצת המשפטית משתפים פעולה עם קמפיין שמובל בידי עיתון מסוים - מתחיל לחץ ציבורי, שלמרבה הצער הוכח שהוא משפיע על בעלי תפקיד כמו נשיא העליון בדימוס גרוניס, העומד בראש ועדת המינויים. מבצע דיסאינפורמציה מסוג זה נשען על סימון מוקדם של גופמן. הוא לא מכוחותינו - הוא של ביבי, מעצם העובדה שמינה אותו למזכירו הצבאי, ועכשיו לראש המוסד.

התופעה המוזרה הנוספת שמצביעה על מבצע דיסאינפורמציה היא שאלמקייס עצמו ממקד את ההאשמות שלו ואת הזעם הציבורי שלו באלוף גופמן. לפי העובדות, גופמן נתן אישור לשיתוף מידע גלוי עם אלמקייס, שהיה בלוגר צעיר בן 16, בעוד עיקר המבצע המודיעיני התנהל מצד יחידת המודיעין הגדולה, שהעבירה לאלמקייס גם מידע סודי. הייתם מצפים שאת זעמו יפנה אלמקייס אל אלה שסיבכו אותו בפרשה מיחידת המודיעין.

סממן קבוע הוא שכשמישהו שאינו ממש מעורב בקשר ישיר עם אלמקייס נדרש לתת הסברים, הוא עלול להסתבך במדרון החקירות באמירות שיתפרשו כשינוי גרסה. אחרי זה יכול לבוא חשד בזיהום חקירה, ועוד ועוד פירות באושים שנובעים משיח ציבורי מסולף. אז למה הוא תוקף את גופמן ולא את הקצינים מהכתובת האמיתית? ההתנהלות הזאת יוצרת חשד שכשאין קייס עובדתי משפטי - ועובדה שגופמן לא נדון בהליך משפטי - אפשר לסחרר "שיח ציבורי". תמיד סתמו את טענות התומכים ברפורמה המשפטית, בהאשמה "אבל מה יהיה אם הכנסת תחליט לעצור או לחסל את כל הג'ינג'ים". אתם יודעים מה? הבעיה היא שלא ברור איך נעמוד מול המתקפה של הג'ינג'ים על הרוב במדינה.

פיקר, מכירים?

רק מעטים בציבור הישראלי שמעו על חסן פיקר. אבל כמו שפובליציסטים המתייחסים לפוליטיקה האמריקנית אומרים - המפלגה הדמוקרטית היא היום מפלגתו של פיקר. המנהיג הבלתי מוכתר של המפלגה הוא ברני סנדרס, הסנאטור מוורמונט, שבילה קיץ אחד של אושר או כושר בקיבוץ שער העמקים בסביבות שנת 64'.

פיקר הוא הטאקר קרלסון של הדמוקרטים, אבל עם הרבה יותר השפעה ממה שלקרלסון יש בקרב הרפובליקנים. יש לו ערוץ אלטרנטיבי משלו עם מיליוני צרכנים. סנאטורים וחברי קונגרס שנחשבו עד היום אוהדי ישראל, ולפחות לא עוכרי ישראל, זזים הצידה, ומסגלים את עמדותיהם לבייס של השמאל הקיצוני האנטי־אמריקני שמכתיב עכשיו את העניינים במפלגה. עובדה - בתוך שנה-שנתיים, ממפלגה שפחות מ־20 סנאטורים שלה תמכו בעמדה של עצירת אספקת הנשק והחימוש לישראל, היום הדמוקרטים הם מפלגה עם 40 סנאטורים (מתוך 47) שתומכים בצעד רדיקלי אנטי־ישראלי.

ומה המשמעות? שהדמוקרטים בעצם חוברים לאיראן ולחמאס, ארגוני טרור ג'נוסיידים, נגד המדינה היהודית הדמוקרטית שנלחמת נגד ציר הרשע האיראני, שנתמך בידי רוסיה, סין וצפון קוריאה.

פיקר הוא טורקי יליד ארה"ב. עד כמה שזה מפליא, הוא יותר שמאל מרקסיסטי ישן עם העמדות המסורתיות של השמאל הזה מאשר שמאל אנטיציוני חדש. אמצעי האכיפה האידיאולוגי שלו הוא אותה קבוצה שנחשבה עד לא מכבר מיעוט שולי במפלגה: AOC ו"כיתת הכוננות", אם אפשר לכנות אותן ככה, של אילהאן עומאר, רשידה טליב וחברותיהן.

לנוכח הטירוף האנטי־ישראלי שמפלס את הדרך לעמדות המוכרות של אידיאולוגיית ה־woke, פרופ' אלן דרשוביץ הודיע שהוא עוזב את מפלגתו הוותיקה ומצטרף לרפובליקנים. הרי מישהו צריך לסמן את הדרך ליהודים שיוציאו את הראש מאחורי הבת־יענה ויפנו לכוח הפוליטי שנשאר נאמן לארה"ב ולישראל. לעומתו, תומך ישראל שמרן כמו ביל קריסטול מוכן להשלים עם פיקר כחלק ממערך ההתנגדות לטראמפ, גם אם פירוש הדבר הוא שיתוף פעולה עם הזרם האנטישמי העכור של השמאל האמריקני.

הצלחתם של חסן פיקר ושל זוהרן ממדאני, AOC וברני היא גם ההצלחה הגדולה של איראן, חמאס וחיזבאללה. פיקר פחות נוטה לרוסיה - אבל הוא בהחלט תומך של סין, תוך חזרה על סיסמאות ישנות על ההצלחה של סין בשיפור תנאי החיים של "אזרחי" סין. גולדה מאיר ודאי היתה שואלת: ממתי חיסולה של מדינת ישראל הפך לעיקרון סוציאליסטי? כשהיא שאלה ברוח דומה את מנהיגי האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתכנס לאחר מלחמת יום כיפור, לחש לה קול אלמוני מהקהל: "אף אחד לא יענה לך, הגרונות שלהם חנוקים מנפט". היום אפילו התירוץ הזה לא מחזיק.