ממני, בבוז ובדאגה: מכתב פתוח לסמל האנטישמיות החדשה

טאקר קרלסון, שלום.

אנחנו לא מכירים, אבל פעם מאוד הערכתי אותך. אתה מדבר אנגלית, שפת האימפריה, אני כותב בעברית, שפת עם הנצח.

אתה איש משכיל, טאקר. אתה הרי יודע, כשהאבות המייסדים של האומה האמריקנית חיפשו שפה שתבדיל אותם מן הרודנות הישנה של אירופה, הם שקלו לאמץ את העברית. זו לא היתה גחמה, אלא הבנה עמוקה. אי אפשר לבנות את ירושלים החדשה ביבשת פראית, בלי לשמור על קו תקשורת פתוח לשרתים של ירושלים המקורית.

אנחנו לא זרים, טאקר. אנחנו שותפים לאותו סיפור מכונן, גם אם בחרת לאחרונה לקרוע את הדפים האלו מהספר שלך.

אני זוכר אותך אחרת. ממגן המערב הפכת למדריך התיירים הנלהב ביותר של אויביו. ראינו אותך במוסקבה, מתפעל כמו ילד מפוטין.

הבחנו היטב בהערצה המודחקת שלך ליעילות האכזרית של סין. וכמובן, הכסף הקטארי שמתדלק את המהפכה האסלאמית, הכסף שזורם גם לכיסיך.

אבל מילא הבגידה הגיאו־פוליטית. מה שבאמת בלתי נסלח, מה שבאמת מעיד על קריסת הנשמה, הוא מה שעשית לישראל. הפכת מאוהב לאויב, לא משום שהשתנינו, אלא משום שאנחנו עדיין נלחמים על מה שאתה כבר מכרת.

בוא נדבר על מה שחשוב לך באמת, או לפחות על מה שאתה טוען שחשוב לך. הנשמה.

בראיון שקיימת עם פואנטס האנטישמי, אמרת בביטחון של מטיף טלוויזיוני ש"אי אפשר להיות נוצרי ציוני", ושזו למעשה "כפירה". באזכרה של צ'ארלי קירק צחקקת כשהזכרת את "אוכלי החומוס בירושלים שהרגו את ישו".

אבל יש בעיה קטנה עם התיאולוגיה החדשה שלך. היא מתנגשת חזיתית עם הספר שאתה מתיימר לייצג.

כשאתה מוחק את הציונות, את הזכות של העם היהודי לחיות בארצו, אתה לא רק יוצא נגד "השדולות בוושינגטון". אתה יוצא נגד שאול התרסי, פאולוס. זוכר אותו? היהודי שעיצב את הנצרות?

באיגרת אל הרומים (פרק 11) הוא שואל את השאלה הקשה ביותר: האם מכיוון שהיהודים לא קיבלו את הבשורה, אלוהים נטש אותם? והתשובה שלו מהדהדת: "היש שחר לטענה שאלוהים זנח את עמו? חס וחלילה". לא "אולי", לא "בתנאים מסוימים". הוא כותב במפורש, "חס וחלילה".

הוא ממשיך ומשתמש בדימוי עץ הזית: אנחנו, היהודים, השורש. אתם, הנוצרים מהעולם הפגאני, ענפי זית בר שהורכבו עליו. והוא מזהיר אתכם בפירוש, בטקסט שאתה כנראה דילגת עליו: "אל תתנשאו על הענפים...לא אתם נושאים את השורש, אלא השורש נושא אתכם".

כשאתה מנסה לנסר את השורש היהודי, טאקר, אתה לא "מטהר" את הנצרות. אתה מבצע בה וידוא הריגה.

הקהל שלך רוצה ישו נורדי, לוחם ארי שינקה את העולם מזרים. משיח שאין לו שום קשר ל"אוכלי החומוס" מהמזרח התיכון.

אבל מה לעשות? ישו היה "אוכל חומוס" שנימול ביום השמיני. זו הטרגדיה של האנטישמיות הנוצרית החדשה שלך. היא מחייבת אותך לשנוא את המקור של עצמך.

הכנסייה הקתולית הבינה את זה ב־1965 (נוסטרה אטאטה) וב־2015, כשהכריזה ש"מתנות האל הן בלתי ניתנות לחזרה". "שהרי אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו" (איגרת אל הרומים, פרק 29).

ֹאתה, ביהירותך ובשנאתך, החלטת שאתה יודע טוב יותר מרומא, ומפאולוס. ומאלוהים.

בוא נחזור אחורה, ליורק, אנגליה, שנת 1190. הקהל שלך אולי לא מכיר את ההיסטוריה הזו, אבל אתה אמור להכיר. 150 יהודים ננעלים ב"מגדל קליפורד". בחוץ האספסוף עם לפידים ביד.

הם צורחים "טבילה או שריפה". רוב היהודים בחרו למות יחד באש, ולא לבגוד באמונתם.

עכשיו, תרגיל מחשבתי קטן: איפה ישוע עומד בתמונה הזו?

האם הוא עומד עם ההמון ששורף אנשים חיים בשמו? או שהוא עומד שם בפנים, בתוך הלהבות, עם בני עמו, עם אותם יהודים שמתים על קידוש השם? אם אתה מאמין שהוא עם המבעירים, יש לך נצרות אחת, טאקר. נצרות של רוצחים.

אבל אם אתה מאמין שהוא בפנים, נשרף עם אחיו, יש לך בעיה רצינית עם הפוליטיקה החדשה שלך.

וזה לא נגמר בימי הביניים. דמיין את הרמפה באושוויץ־בירקנאו או את 7 באוקטובר. לצד מי עומד המשיח שלך? לצד הנאצים והאנסים הרוצחים מעזה, או לצד אחיו?

אתה יודע את התשובה. נוצרי בשנת 2025 לא יכול להרשות לעצמו תיאולוגיה שמסבירה, שוב, למה העם היהודי "אשם" בקיומו.

אתה מבטל את הנצרות הציונית משום שמה שמפריע לך זו ההגדרה המינימלית, הבסיסית, זו שעולה מהברית החדשה ומההיסטוריה. ההכרה בכך שהעם היהודי אינו טעות, שהברית איתו לא בוטלה, ושחזרתו לארצו היא אירוע בעל משמעות.

נוצרי שאומר שאסור להיות בעד זכות הקיום של ישראל כי זו "כפירה", הוא הכופר.

אנחנו עומדים בצומת דרכים, טאקר. המערב שאתה מתיימר להגן עליו נמצא תחת מתקפה כפולה. מבחוץ על ידי האסלאם הקיצוני (זה שחבריך הקטארים מממנים), ומבפנים על ידי פרוגרסיביות מטורללת שמנסה למחוק את ההיסטוריה שלנו. במלחמה הזו הברית היודו־נוצרית היא לא פריבילגיה. היא חגורת ההצלה האחרונה. ארה"ב היא המנהיגה של הציוויליזציה הזו. ישראל היא המוצב הקדמי.

מי שמנסה לפרק את הברית הזו בשם "בדלנות" או "תיאוריית ההחלפה", לא מציל את המערב. הוא מגיש אותו על מגש של כסף לברברים. אתה יכול להמשיך ללעוג לנוצרים שמאמינים שצריך לעמוד לצד ישראל. אתה יכול להמשיך לקבל מחיאות כפיים וירטואליות מצבא של טרולים אנטישמים שמעריצים את היטלר, אבל אל תספר לעצמך שאתה שומר על האמונה הנוצרית.

בפועל, אתה עושה את ההפך הגמור: אתה מחזיר את הנצרות אל המקומות החשוכים שמהם היא עמלה כל כך קשה לצאת. אתה לא מגדלור מוסרי, טאקר. אתה האיש שמכבה את האור במערב, רגע לפני שהחושך יורד.

הבחירה בידיך, ובידי המעריצים שלך: להיות הענפים שמכירים תודה לשורש ומחזיקים את העץ בחיים, או להיות אלו שכורתים אותו, ונופלים יחד איתו לתהום.

בבוז ובדאגה, יהודי, ישראלי, ואדם שזוכר.