כל כך הרבה רבדים היו למלחמה האמריקנית־ישראלית נגד איראן. על חלקם אפילו הידענים הגדולים ביותר לא שמעו. מוקדם יותר השבוע, חשפנו כי הפנטגון הורה לחברות חלל אמריקניות לעכב תצלומים מאזור הלחימה. הוא עשה זאת בעקבות הצעה של צה"ל. חיילי יחידה 9900 הראו לעמיתיהם האמריקנים שפרסום התמונות כמעט בזמן אמת מסכן ומשבש פעילות מבצעית שלהם־עצמם. האמריקנים אימצו את הגישה ושינו את המדיניות.
כעת, הנה ענף נוסף ובלתי ידוע של השת"פ: הים. בין הצי החמישי לחיל הים הישראלי התקיימו קשרי עבודה הדוקים במהלך המלחמה. שייטת הסטי"לים, האחראית על השליטה במרחב הימי של ישראל, עבדה בצמוד עם האמריקנים. ראשית, צריך היה לתאם פעילויות. הרי בטרם שבה לארה"ב, נושאת המטוסים "פורד" שייטה במזרח הים התיכון. מסיפונה המריאו מטוסים שבלא תיאום, כלי השיט הישראליים יכולים היו לזהות בטעות כמטוסי אויב. לכן הקשר הרציף היה הכרחי.
שנית, מספן המודיעין של חיל הים שיתף בתוצרים הידועים לו את עמיתיו ב־Navy. מודיעין זה כלל ממצאים מחופי איראן, ובדגש על נמל בנדר עבאס. כך שגם בחיל הים, ממש כמו בזרועות האחרות, מפקדים היו בקשר טלפוני ישיר עם עמיתיהם האמריקנים, ואף ניהלו מבצעים משותפים להכוונת מטרות.
אלה, כמובן, רק שתי דוגמאות קטנות מתוך מכלול עצום. לנו בוודאי מעולם לא היה שת"פ צבאי ומבצעי כה הדוק עם מדינה אחרת. ספק אם לאמריקנים היה. מה שבטוח, ישראל מילאה תפקיד מרכזי בהחלשת אויב גדול של אמריקה. אך בגלל כל מיני סיבות ונסיבות, ערך המניה שלה לא רק לא עולה - אלא אף יורד.
כי לא רק טראמפ והרפובליקנים זיהו את איראן כסכנה לארה"ב. הדמוקרטים עשו זאת לא פחות. ערב הבחירות לנשיאות, קמלה האריס נשאלה איזו מדינה זרה היא מחשיבה כיריבה הגדולה ביותר של אמריקה. תשובתה המהירה היתה: "אני חושבת שיש אחת ברורה מאליה, והיא איראן". האריס הוסיפה שלאיראן "יש דם אמריקני על הידיים", וציינה את מתקפת 200 הטילים הבליסטיים נגד ישראל שהתרחשה זמן קצר קודם לכן.
או המועצה לביטחון לאומי של ביידן, שהגדירה ב־2022 את איראן כיריבה השלישית של אמריקה, אחרי סין ורוסיה. בעשור הקודם, אובמה - כנשיא דמוקרט וליברל - הפעיל נגד איראן עיצומים נוקשים ביותר, והעמיד דרישות קשוחות במסגרת הסכם הגרעין. מובן שלדעת ישראל ההסכם היה רכרוכי מדי, אך אובמה נדרש לסוגיה כי הבין שאיראן היא מדינה סוררת. באותן המילים של טראמפ, גם הוא הצהיר מאות פעמים ש"לאיראן לא יהיה נשק גרעיני".
ובאופן כללי, כל אמריקני מבין שהרפובליקה האסלאמית, שמכנה את ארצו "השטן הגדול", היא גורם בעייתי שיש לכל הפחות להעמיד אותו במקום. והנה - אחרי 47 שנים, סוף־סוף זה קרה בעוצמה אדירה. אפוא, היה מתבקש שהציבור שם יריע קודם כל לכוחות הלוחמים של אמריקה, ואחר כך לאלה של ישראל.
אלא שהתגובה המתבקשת הזו לא הגיעה בשום שלב. בדיוק להפך - הרוב המכריע של הסקרים מצא שהרוב המכריע של הציבור התנגד למלחמה. אפילו ברשת "פוקס ניוז", האוהדת את טראמפ, רק 42% הביעו שביעות רצון ממנה.
החמיצות הזו היא אחת מהסיבות לכך שהסיכויים לחידוש ההפצצות מצד טראמפ הם קלושים. כפי שנכתב פה מראש, היה צפוי שהוא יעצור את המלחמה "כשירגיש את זה בעצמות", כפי שאמר ועשה.
השבוע טראמפ כבר חדל לאיים בהפעלת כוח נגד האיראנים. לשיטתו, כבר היו "חילופי משטר", כי ההנהגה הקודמת חוסלה, וזה כלל לא חשוב שמשמרות המהפכה עדיין מנהלים את איראן. נראה כי מבחינתו, המצור שכוחותיו הציבו על איראן במפרץ עומאן מספיק כדי לדחוק את האייתוללות החדשים לפינה.
בכל מקרה, מאחר שרוב האמריקנים מבואסים מהמלחמה ומתוצאותיה - לפחות כרגע - גם התפקיד שישראל מילאה במסגרתה רק פגע בנו תדמיתית. שר המלחמה פיט הגסת' כינה את ישראל "בעלת ברית למופת" והרעיף שבחים על התפקוד המבריק של כוחותינו, וכך עשו גם אחרים. אבל שורה של סקרים וסימנים נוספים מראים שישראל ניזוקה בפח, ואולי גם בשאסי, בשל חלקה במלחמה. או ליתר דיוק - אותו חלק שסופר עליו בעיתון, גם אם הוא לא נכון.
למה זה קורה? בעיקר משום שבעידן הנוכחי באמריקה הכל מורעל מפוליטיקה. כל צעד שטראמפ עושה, גם אם הוא ההכרחי וההגיוני ביותר, נצבע מייד על ידי יריביו בצבעים הכי נוראים שיש. העובדות פשוט לא משנות.
קחו, למשל, את מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הסנאטור היהודי צ'אק שוּמר. ב־2015, האיש שקורא לעצמו "שוֹמר ישראל" הצביע נגד הסכם הגרעין עם איראן. עד כדי כך היו אז העמדות שלו ניציות. אבל עכשיו, כשאיראן חטפה כפי שלא חטפה מעולם, הוא רק מבקר ומקנטר את טראמפ על היציאה למלחמה. שוּמר מונע משיקולים פוליטיים לאומיים ופרטיים, משום ש־AOC מאיימת על הכיסא שלו בסנאט. על כל פנים, ההתהפכות שלו בהחלט משקפת את רוח התקופה.
התקשורת הליברלית מחצה את המלחמה עד הקיר. היא עסקה בלי הרף במחירי הנפט שזינקו, בעלויות הכלכליות שלה, ב־13 החיילים שנהרגו, במה שתיארה כ"הסתבכות של טראמפ שלא יכול לפתור את הפלונטר שיצר". הוא הוצג ככאוטי ומבולבל, ומה אתם יודעים - אפילו כסנילי.
הפרטים השוליים - שאיראן הפכה מתוקפת למותקפת, שזחלה על ארבע למו"מ עם טראמפ, שהמנהיג שלה לחץ ידיים עם ג'יי.די ואנס בניגוד לעיקרון האיראני המקודש, שהיא נסוגה מהאיום לתקוף את מדינות המפרץ אם יוטל מצור אמריקני על מצר הורמוז, ושגם הדרישה שלה להפסקת אש בלבנון כתנאי לשיחות לא התקבלה - אף אחת מהעובדות האלה לא זכתה לאזכור. במקום זאת, הנשיא הוצג כלוזר שיצא למלחמה כושלת, ואנחנו כמי שגררו אותו להרפתקה יקרה ומיותרת.
מציאות לחוד
בלב הטענה הזו עמדה כתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר. היא סיפרה סיפור שלם, ארוך, מפורט ועובדתי־כביכול כיצד טראמפ נגרר אחרי ביבי, שמהלך עליו קסם. לטענת העיתון, טראמפ אירח את נתניהו בחדר המצב בבית הלבן במפגש האחרון שלהם בפברואר. לפי הכתבה, נתניהו העלה בישיבה מצגת וצירף בשיחת וידאו מאובטחת את ראש המוסד דדי ברנע ובכירים בצה"ל. המסר שלו ושלהם היה שבפעולה מהירה, ניתן להכניע את איראן ולהחליף את המשטר.
עוד נטען בעיתון המשפיע כי כל הצמרת הביטחונית של ארה"ב, ובכללה מרקו רוביו, התנגדה להצעה הישראלית וחשבה שהיא תלושה ולא מציאותית. רק טראמפ, רכרוכי וחלש אופי שכמותו, נפל בפח של ביבי. פתאום, לשיטת ה"טיימס", טראמפ הוא כבר לא סמי־דיקטטור שמחקה את פוטין, אלא טיפוס ששוגה באשליות, ושמצגת ישראלית אחת מפילה אותו בפח. על כך כבר אמרו החבר'ה: כן, בטח.
ובכן, כדי שהעובדות יהיו ברורות, ייאמר כי בשום שלב אף ישראלי לא הבטיח שהמשטר באיראן ייפול, ובטח לא באופן מיידי. השגריר לייטר, שנכח בפגישה המדוברת, העיד השבוע בתקשורת האמריקנית שלא היתה אמירה ישראלית כזו. "טענו שיש פוטנציאל ושצריך לעבוד על זה. (אבל) שום דבר לא הוצג כעובדה שאם נעשה דבר אחד זו תהיה התוצאה. זה לא מדע, פוליטיקה היא לא מדע, פעולות צבאיות הן לא מדע. הצגנו את הטיעון שזה מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות. הנשיא קיבל החלטה. כל העניין הזה של לתאר את ראש הממשלה שנכנס וגורר את הנשיא לתוך זה - זה הכל למטרות פרסום".
חיזק את לייטר ראש המוסד דדי ברנע, שבנאומו לרגל יום השואה ציין: "לא חשבנו שמשימה זו (הפלת המשטר) תושלם מייד עם שוך הקרבות, אך תכננו גם תכננו שהמערכה שלנו תימשך ותבוא לידי ביטוי גם בתקופה שלאחר התקיפות בטהרן". באופן אישי אוכל להוסיף כי הבכירים ביותר בישראל, שהיו שותפים לקבלת ההחלטות, אמרו לי כבר בתחילת המערכה שיש תקווה לחילופי משטר. אבל, הם הוסיפו, אין ערובה שיעד זה יושג, ובכל מקרה לא מדובר על השגתו תוך כדי המלחמה, אלא אחריה, אם בכלל.
הצרה היא שעובדות מעולם לא קלקלו סיפור טוב, בטח ובטח כשהמוטיב המרכזי של הסיפור הוא "כך היהודי מנהל את העולם". ובמקרה זה מדובר ביהודי הכי מוכר כיום בעולם - ביבי נתניהו. כך קרה שמתנגדי המלחמה משני צידי המפה הפוליטית בארה"ב עטו על התיאור הנ"ל כמוצאי שלל רב. הדמוקרטים מתעבים את טראמפ ואת נתניהו, וזה לא חדש. והימין המטורלל, שלאורך כל הדרך טען שהמלחמה היא בשביל ישראל ולא עבור אמריקה, מצא כביכול את ההוכחה הניצחת לגרסתו. אפוא, סגירת מעגל האש נגד ישראל היתה מושלמת.
היא באה לידי ביטוי ברגע מזוקק אחד, שבו רשת CNN, הנוטה לשמאל, הקרינה באריכות קטע של השדרנית הימנית מאוד מגין קלי. היא ציטטה ופרשנה בהרחבה את הכתבה המדוברת של ה"ניו יורק טיימס". "איך יכול להיות שנתניהו יושב בחדר המצב כשווה מול טראמפ? הנשיא היה צריך לשבת בראש השולחן!", זעמה קלי. ועכשיו, לכו תגידו שאין לנו אחות.
תנועת המלקחיים התודעתית נגד ישראל באה לידי ביטוי גם במספרים. סקר מכון Pew, המודד מדי שנה את היחס של האמריקנים למדינות העולם, מצא לאחרונה כי רק 46% שם אוהדים את ישראל. 48% דיווחו כי אינם אוהדים. זהו הנתון הנמוך ביותר מאז החלה המדידה ב־1989. זו גם הפעם הראשונה שבה יש יותר מסתייגים מאוהדים. הפיחות במעמדה של ישראל, על פי הסקר, חדר עמוק גם לשורות הרפובליקנים.
כאמור, המצוקה התדמיתית שלנו היא בעיקר תוצאה של מאבקים פוליטיים פנים־אמריקניים. בגדול, כבר שלוש שנים האמריקנים שומעים עלינו בהקשרים של מלחמה וצרות, וכנראה נמאס להם. אולי בעתיד, כפי שקרה עם הפצצת הכור העיראקי, תהיה התפכחות והערכה בדיעבד של מה שעשינו. אבל כרגע יש בעיה, והיא גדולה - בין היתר כי כמעט אין מי שיספר את הסיפור החיובי על ישראל.
כי נתניהו חדל להתראיין, אפילו באנגלית. מערך הסברה לאומי אין. דובר לתקשורת העברית גם אין. דובר צה"ל הנוכחי הרבה פחות אקטיבי בשפות זרות - וזה דווקא בסדר, כי זה לא תפקידו. הדוברת לתקשורת הזרה במשרד ראש הממשלה מוכשרת, אך אינה מורגשת. השגריר לייטר עובר בין הערוצים השונים באמריקה, אבל הוא די לבד. ובכל מקרה, אדם אחד לא יכול לספר את הסיפור של ישראל ליותר מ־300 מיליון אמריקנים.
כך שפוליטיקה בצד - ישראל הוכיחה את עצמה כנכס שאין שני לו עבור ארה"ב. הרי כולנו יודעים שמערכת הביטחון על זרועותיה השונות היתה נותנת בדיוק את אותן התפוקות למען מערכה נגד איראן, גם אם הדמוקרטים היו בשלטון. העניין הוא שאת המסר הפשוט הזה כמעט אף אחד לא אומר. כך הגענו לאבסורד בלתי נתפס: בסוף מלחמה שבה ישראל עשתה בשביל אמריקה את המקסימום - הניקוד שלה ירד מתחת למינימום. וזו תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת.
נשיכה צרפתית
בשורות הבאות אין שום דבר חדש. הן כותבות את מה שכולם יודעים: הצרפתים בוגדניים.
אמנם איש לא סופר ברצינות את עמנואל מקרון - טראמפ הרי מגחך עליו - ועדיין, מדהים לראות שהנשיא הצרפתי הנוכחי יירד מהבמה עם אותה מורשת עלובה של קודמיו.
כי הימים האחרונים הביאו בכנפיהם לחץ צרפתי על ישראל לעצור את המלחמה נגד חיזבאללה. מקרון הבין שכך הוא משחק לידי האיראנים המוכים, אבל שוב ניסה לתקוע מקלות בגלגלים. הכל יודעים שחיזבאללה הוא מקור הצרות של לבנון - אבל מקרון טען שלהגנת הלבנונים צריך לעצור את המתקפות הישראליות.
בשבוע שלפני כן, הוא סיכל החלטה חריפה במועצת הביטחון נגד איראן. בחריין יזמה אותה, ארה"ב גיבתה. מה עשה מקרון? סגר הסכם עם האיראנים. הם ישחררו לו מכלית נפט ושני אזרחים שחטפו, והוא בתמורה גם יעניק להם לגיטימציה באמצעות שיחות טלפון עם הנשיא פזשכיאן, וגם יסכל את המהלך במועצת הביטחון. בגידה קלאסית. בל נשכח שהוא גם יצא נגד המלחמה כבר בתחילתה.
שרשרת הפעולות הזו להגנת איראן עומדת בסתירה משוועת לקשיחות הרטורית שנקטו נגדה הצרפתים. במשך שנים ארוכות, גם מקרון וגם קודמיו טענו במפגשים עם נתניהו שארה"ב של אובמה וביידן "עקפה אותם משמאל" בנוגע לאיראן. כשנפתחה סוף־סוף המלחמה נגד המדינה ששלחה חוליות טרור גם לצרפת - היה מצופה שפריז תושיט יד ותצטרף למאמץ.
אך לא. כמו ז'אק שיראק, פרנסואה מיטראן, שארל דה־גול והמרשל פטן - גם מקרון הפנה עורף ליהודים ברגע האמת. המילים שלו ושלהם תמיד נפוחות. מעשיהם מרוקנים מתוכן. מפרשת דרייפוס, דרך האמברגו ערב מלחמת ששת הימים, עבור בבניית הכור הגרעיני לסדאם חוסיין וכלה בכיפת הברזל שמקרון נתן לאיראן - לעולם אל תסמכו על הצרפתים.
