היחידה שחשפה את הבטן הרכה של איראן: "שמענו וואו בצד השני, והבנו הכל"

שעות ספורות אחרי מתקפת 7 באוקטובר, במטה הכללי עוד התקשו לגבש את התמונה המבצעית בגבול רצועת עזה. "אחד ההמפקדים הבכירים באמ"ן שאל אם יש תוצר לוויין רלוונטי", מספר סא"ל ש׳, מפקד מרכז החלל, ל"ישראל השבוע", "הסתכלתי על השעון - ממש באותו רגע חלף לוויין מעלינו. אמרתי להם 'בדיוק עכשיו הלוויין מצלם, אני יורד לראות מה קורה'. בתוך כמה דקות הגיעה תמונה שנתנה צילום אחד של רצועת עזה וכל העוטף. התמונה הזו סיפרה במקביל 1,000 סיפורים, ב-1,000 אתרים שונים, באותו הזמן".

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ברגע הזה, כמו ביחידות אחרות בצה"ל, מרכז החלל ביחידה 9900 – האחראי על הפעלתם של הלווייניים הצבאיים של ישראל - נדרש למשימה שלפני כן איש לא חשב שיבצע: לספק תמונת מצב בזמן אמת.

האופי של המלחמה, שלא דמה לשום דבר שהכירו בצה"ל עד אז, דרש את זה; יחידות החוזי נמתחו עד לקצה, ואמצעי הצילום על המטוסים, הכטב"מים והרחפנים סיפקו למפקדים רק "תמונת קשית" של המצב בשטח. באותם רגעים, כשאוגדת עזה לא ענתה, ל"שוט" הזה - הדמאה, בעגה המקצועית - היתה יכולת לספק את התמונה הגדולה של אותו יום נורא.

ותודה למצרים

כדי להבין למה המשימה הזו לא היתה חלק מהדנ"א של היחידה, צריך להתחקות אחר הסיבות המקוריות לשימוש הצבאי של ישראל בלוויינים: האתגר שהציב הסכם השלום עם מצרים. מצד אחד, ישראל התחייבה שלא תוכל להמשיך לצלם מעל חצי האי סיני באמצעות מטוסים; מנגד, היא נחרדה מהצורך להיות תלויה מודיעינית באמריקנים לצורך ניטור הפרות של הסכם השלום - תלות ששנים ספורות לאחר מלחמת יום כיפור היתה בעייתית פי כמה.

הלוויינות סיפקה פתרון – היכולת להביא מודיעין חזותי, בלי להפר את ריבונותה של מצרים ולסכן את ההסכמים. אך באותה העת היה מדובר בפרויקט יומרני עבור ישראל, שכן רק ארה"ב, בריה"מ, צרפת, סין, יפן והודו היו חברות ב"מועדון החלל".

בשונה ממדינות רבות בעולם, ישראל נאלצת לשגר לוויינים לכיוון מערב - כלומר, נגד כיוון סיבוב כדור הארץ - כדי להימנע ממעבר מעל מדינות עוינות, וכדי לוודא שחלקי המשגר לא נופלים באזורים מיושבים

המכשול הטכנולוגי היה ייחודי: בשונה ממדינות רבות בעולם, על ישראל לשגר לוויינים כלומר לכיוון מערב - כלומר, נגד כיוון סיבוב כדור הארץ. זאת, במטרה להימנע ממעבר מעל מדינות עוינות, וכדי לוודא שחלקי המשגר לא נופלים באזורים מיושבים. שיגור כזה גם מקטין באחוזים ניכרים את המטען הייעודי, שכן השיגור בניגוד לכיווון הסיבוב דורש הפעלת אנרגיה רבה יותר, עובדה שמצריכה שימוש בלוויין קטן וקל.

עוד בטרם נחתם הסכם השלום עם מצרים, תא"ל ד"ר חיים אשד - שנודע לימים כ"אבי הלוויין אופק" - וקהיליית המודיעין החלו לחשוב על הצורך בלוויין תצפית. בשנת 1980, ד"ר יונתן מס מחברת רפאל הוכיח במחקר היתכנות כי אפשר לבנות לוויין בעל רזולוציה גבוהה שישקול 240 ק"ג בלבד - פרויקט "אביר". במקביל, עבדה התעשייה האווירית על מחקר דומה. בשנת 1983, כשהפרופ' משה ארנס החליף את אריאל שרון כשר הביטחון, הוחלט להעביר את פרויקט הלוויין לתעשייה האווירית.

הלוויין הראשון שנבנה בתעשייה האווירית היה אופק 1. הוא נועד לשמש רק לבחינת הטכנולוגייה, ותוכנן לפעול במשך שבועות ספורים בלבד. ב-19 בספטמבר 1988, כשמשגר הלוויינים שביט הוביל את אופק 1 למסלולו מסביב לכדור הארץ – התקבלה ישראל ל"מועדון החלל" היוקרתי, כחברה השמינית בקבוצת המדינות ששיגרו לוויין לחלל בכוחות עצמן. שיגור זה היה הסנונית הראשונה של תעשיית הלוויינות הישראלית.

 אחריו הגיע אופק 2, אך רק ב-5 באפריל 1995 הצליחה ישראל להציב לוויין תצפית ראשון בחלל: אופק 3. הוא הציע רזולוציה מוגבלת בלבד: כל פיקסל בהדמאות שסיפק ייצג יותר ממטר בשטח. בהמשך שוגרו אופק 5, אופק 7 ואופק 9, שסיפקו שיפורים באיכות ההפרדה, עד לרזולוציה של חצי מטר.

לצד היכולת האופטית, פיתחה ישראל גם לווייני SAR, שהיו מבוססים על טכנולוגיית רדאר המשדר גלים אלקטרומגנטיים וקולט את ההחזרה מהקרקע. מכיוון שאינם תלויים באור יום, הם איפשרו לראשונה למודיעין הישראלי לקבל תוצרים בכל שעות היממה ותנאי מזג האוויר.

ישראל, מסיבות ברורות, לא מפרסמת בגלוי כמה לוויינים פעילים יש לה - אך מתוך הדיווחים על שיגורי לוויינים ושריפת לוויינים בחלל, אפשר להסיק שהיא מפעילה לפחות שלושה לווייני ריגול: אופק 9, אופק 13 - לוויין ה-SAR - ואופק 16, מהדור החדש, בעל רזולוציה של כעשרות סנטימטרים לפיקסל.

"התפקיד הראשון שלי, כשאני קם בבוקר, הוא שבכלל יהיו למדינת ישראל לוויינים בחלל", מסביר סא"ל ש׳. האתגר מורכב: הגרר האטמוספרי שוחק את מסלול הלוויין ומנמיך אותו, מה שמחייב תיקוני מסלול תקופתיים בעזרת דלק - משאב מוגבל שלמעשה קובע את אורך חיי הלוויין. לצד קשיים אלה אפשר לציין גם את קרינת השמש, שפוגעת ברכיבים האלקטרוניים של הלוויין, ו"זבל חלל" ממקורות שונים – החל בלוויינים שחדלו לפעול וכלה בחלקיקי חומר אחרים - שעלול להתנגש בלוויין ולגרום לו נזק. כך או כך, בסופו של דבר, כשהדלק אוזל, הלוויין מסיים את תפקידו - ונשרף באטמוספירה.

אבל גם בתוך שדה המוקשים החללי הזה, יש לפעמים הפתעות משמחות. לוויינים שתוכננו לפעול במשך ארבע או חמש שנים, הצליחו לעיתים לשרוד הרבה מעבר למצופה. כך, למשל, אופק 5, ששוגר ב-2002, פעל יותר מ-20 שנה, לפני שנשרף באטמוספירה בשנה שעברה.

הגביע הקדוש

כמו ביחידות וגופי ביטחון אחרים, האיום האיראני הפך ל"גביע הקדוש" של יחידת הלוויינים, שנחשבת לאמצעי החוזי האמין ביותר מעל הרפובליקה האסלאמית. "במשך שנים ארוכות בנינו תשתית ידע עמוקה באיראן", מספר גורם בכיר באמ"ן שמעורה בפרטי ההכנות למבצע עם כלביא, "כל אירוע שאתה רוצה לבצע פעולה אופרטיבית במקום רחוק, מבוסס על תשתית מיפוי מדויקת". בחודשים שקדמו למבצע, הורגשה העלייה בעצימות. "בחודשים האחרונים, העצימות הלכה וגדלה, ככל שהתקרבנו יותר ויותר אנחנו הוספנו יותר ויותר פעילויות", הוא מוסיף.

תאריך היעד הלך והתקרב, בזמן שבתקשורת העולמית עוד ניסו להבין אם פני העתיד לעסקה או מערכה. "היתה איזו הבנה שעכשיו זה אמיתי, שזה הולך לקרות", מספר סא"ל ש'. "הגעתי למסקנה שכעת לא נותר עוד הרבה מה לעשות. אם עשיתי את העבודה שלי מספיק טוב בחודשים האחרונים, היחידה מגיעה מוכנה. אני צריך לסמוך על כך שהיא ערוכה".

החיילים ביחידה חשו היטב בשינוי, גם בלי לדעת פרטים. "הרגשנו שמשהו הולך לקרות", מתארת רב"ט ג', מפעילת לוויין ביחידה, "בגלל העומס שגבר פתאום בבת אחת". 

המשימה הראשונה

ב-13 ביוני, כשמטוסי חיל האוויר חצו את שמי המזרח התיכון, ליחידה היה תפקיד קריטי: הערכת הפגיעה במערך ההגנה האווירית והבליסטי של איראן במטס התקיפה הראשון. להבנה של טיב הפגיעה היתה השלכה מיידית על אופי המטס השני, וכמובן גם על אלה שאחריו. "אחרי המטס הראשון רוצים עכשיו לבסס הערכת נזק. הסיפור של העליונות האווירית הוא לוודא ששום מטוס לא ייפגע, חס וחלילה", מתאר סגן נ', קצין צעיר האחראי על תכנון משימות האיסוף של הלוויין. סא"ל ש' ופקודיו נדרשו לספק לגורמי המודיעין כלים על מנת לענות על השאלה: האם נסללה "הדרך לטהרן"?

וכך בעצם זה עובד: סגן נ' מקבל את הדרישות של צרכני המודיעין, לאחר שהן עוברות תעדוף, והוא הופך אותן למשימה עבור הלוויין; לא מלאכה פשוטה בעולם שבו כל תצלום הוא משאב יקר ונדיר.

רב"ט ג׳, מצידה, היא כאמור מפעילת לוויין. אחרי חצי שנת הכשרה, היא שירתה רק שלושה חודשים, לפני שמצאה את עצמה בלב אחד הרגעים הגדולים של צה"ל, במלחמה ובכלל. היא אחראית על התקשורת הישירה עם הלוויין, שולחת את המשימות ו"מחזיקה אותו בחיים" תוך כדי ניטור הסיכונים ותגובה עליהם. לכל פעולה כזו יש השלכה ישירה על משך חייו של הלוויין, וכל לוויין הוא נכס מודיעיני בעלות של מאות מיליונים, בעל חשיבות מבצעית עצומה.

הלוויין מקיף את כדור הארץ במהירות של 30 אלף קמ"ש ורושם 16 הקפות ביממה. קשר עם תחנת הקרקע הוא יוצר רק כשהוא חולף מעל המזרח התיכון. בחלון הזמן הקצר הזה - שנמשך לעיתים דקות בודדות - עליה להעביר את הפקודות החדשות, לקבל את הנתונים שנאספו, ולנטר את מצב המערכות השונות בלוויין.

ביום המתקפה, כשהגיעה למשמרת ועטתה את הסרבל שלובשים המפעילים – בדומה למפעילי כלי טיס בלתי מאוישים - היא הרגישה שמשהו שונה. "כשהגעתי היתה אווירה של מתח, אבל לא הבנתי שבאמת קורה משהו רציני", היא נזכרת. מרכז ההפעלה הלך והתמלא באנשים, ובשלב מסוים נשמעו שתי מילים הרות משמעות: "המטוסים באוויר". באותו רגע החיילים הבינו שהם חלק מאירוע היסטורי.

"כל הקומה היתה בשיתוף פעולה אחד ענקי", משחזרת ג', אתה מרגיש שאתה עושה משהו חשוב באמת. זה היה טירוף, טירוף טוב. היינו ממוקדים ועשינו את העבודה".

סגן נ׳, מצידו, זוכר את אחד הרגעים שבהם כל העיניים הופנו אל היחידה, בהמתנה לתמונה המיוחלת. "קיבלנו שיחה טלפון על משהו שעתיד לקרות עוד חצי שעה. אני בא לתכנן אותו ופתאום אני שומע את אחד ה'צרכנים' אומר 'וואו, וואו, וואו' על התמונות". את החומר הספציפי שחילץ את קריאות ההתפעלות הוא לא ראה, אבל "כשאתה שומע צרכן שאומר וואו, אתה מבין שמה שחיפשנו - הצליח".

רב"ט ג' מספרת על רגע דומה: "נלחמנו על תמונה שלא הגיעה. בצד השני אומרים ׳חייבים את זה, זה דחוף׳, ואז פתאום הצלחנו להביא אותה. התקשרו אלינו ואמרו: 'כל הכבוד לכם, אנחנו עכשיו מול זה, באמת שאפו'".

בין המטסים הגיעו הרגעים המתוחים ביותר. המפעילים נדרשו לנהל כמה לוויינים במקביל, כשכל שנייה קריטית. "יותר מלוויין אחד במקביל מצלם באותו פרק זמן", מתאר סא"ל ש', "לכולם דרסנו את המשימות שלהם כדי לפתוח משימות חדשות, והכל קרה ברגע האחרון". סגן נ' מסכים איתו: "אתה מרגיש שהם מחכים לתוצר מאיתנו. המשמרות פה דורשות ריכוז והכל בלחץ של זמן. פספוס או זיהוי הכי קטן יכול להציל חיים של טייס שכרגע נמצא באוויר. אנחנו יודעים שאם לא נצלם, שאם לא נשלים את המשימה שלנו, יהיה טייס בסכנת חיים".

סגן נ׳ ורב"ט ג׳ יצאו מאותו מרכז הפעלה רק כעבור שעות, בשעה שהשמש עלתה בשמי תל אביב, והלוויינים הישראליים המשיכו לחוג בשמי איראן. "הייתי אמור לחגוג יום הולדת באותו יום עם בת הזוג שלי", נזכר נ׳ ברגעים שאחרי ליל התקיפה, "אני פותח את הטלפון ורואה ממנה הודעה ששלחה ב-03:00 לפנות בוקר - ׳נראה לי שזה לא יקרה היום". רק אז הוא הבין את מה שהתחולל: "פספסנו את כל הטירוף שהיה, לא קלטנו כלום. הייתי למטה במשך כל הלילה".

רב"ט ג', ממש כמוהו, איבדה כל תחושת זמן: "פתאום אנחנו מסתכלים בשעון ורואים שכבר 10:00 בבוקר". אחד הקצינים אמר לנו - לכו לישון כרגע, כי יש מצב שנצטרך אתכם למשמרת בערב".

מכאן היחידה נכנסת למה שאפשר לתאר כשגרת מלחמה - שגרת מלחמה-בתוך-מלחמה, ליתר דיוק, לנוכח העובדה שהמערכה מול איראן החלה לאחר שנה וחצי של לוחמה בכמה חזיתות. "המשמרות נראות אחרת לגמרי. פתאום הכל לחוץ ברמת הדקות, ורצים מפה לשם. במצב כזה, מי חושב על דברים בסיסיים כמו לאכול ולישון?" מתאר סגן נ׳ כיצד המטסים המתגלגלים מכתיבים קצב חיים אחר. "כל הזמן אתה צריך לפתוח את המשימות - לעדכן, לעדכן ולעדכן".

גורם בכיר באמ"ן: "במשך שנים ארוכות בנינו תשתית ידע עמוקה באיראן. כל אירוע שאתה רוצה לבצע פעולה אופרטיבית במקום רחוק, מבוסס על תשתית מיפוי מדויקת. אי אפשר לעשות את מה שעשינו בלי הלוויינים" 

בחודשים האחרונים כולנו למדנו להכיר את נתנז, פורדו ואספהאן בזכות תמונות הלוויין שהוצפו בתקשורת העולמית. אבל ביחידת החלל, השמות האלה היו על המסכים כבר שלושה עשורים. "תמונות שצילמנו לפני 20-15 שנה משמשות עד היום כרפרנס", מספר גורם בכיר ביחידה. מה שהציבור ראה כגילוי דרמטי של מתקנים סודיים, היה עבור מפעילי הלוויינים שגרת עבודה ארוכת שנים - כל מבנה חדש שצץ, כל הרחבה של מתקן, כל שינוי בדרכי הגישה.

בתמונות העכשוויות של אותם מתקנים מוכרים, שליוו דורות של מפעילים ומפענחים, ניכרים סימני הפגיעה – גם אם הערכת הנזק מתבצעת בבניינים אחרים, ולא בזה שבו נערך הראיון. "זה מיצוי של כל מה שבנינו פה ב-30 שנה", הוא מוסיף, "אי אפשר היה לעשות אירוע כמו שעשינו בלי הלוויינים".

אלבום הניצחון על הקירות

לפני 7 באוקטובר, חיבר גורם בכיר ביחידה נייר עמדה שקרא להפוך את הנגב למרכז חלל ישראלי, בדומה לקולורדו בארה"ב. הנייר מעולם לא הופץ. המלחמה שינתה את סדר העדיפויות, אבל לא את הצורך, והוא נחוש להדגיש זאת דווקא בראיון הזה, שמתקיים זמן קצר לפני פרישתו משירות ארוך. "אם לא נתקדם עכשיו, נאבד את היתרון. זו בחירה לדורות - או בכייה לדורות", הוא אומר, "שני הצדדים מבינים עכשיו מה החלל תורם".

ואכן, מומחים בתחום החלל שעימם שוחחתי העידו על היכולת יוצאת הדופן של התוכנית הישראלית - הייחודית בעולם, בוודאי מבחינת היכולת המבצעית אל מול היקפי ההשקעה. אבל אותם גורמים גם הזהירו ממגמות עומק, שעלולות להשאיר את ישראל מאחור.

גורם בכיר ביחידה, שלפני 7 באוקטובר קרא להפוך את הנגב למרכז חלל ישראלי: "שני הצדדים מבינים כעת את התרומה של החלל. אם לא נתקדם עכשיו, נאבד את היתרון. זו בחירה לדורות - או בכייה לדורות"

כשספייס אקס של אילון מאסק משגרת עשרות לוויינים בשיגור אחד, לעיתים פעמיים בשבוע, וחברות פרטיות נוספות – לצד מדינות, כמו פרויקט
"כיפת זהב" של טראמפ - שואפות למערכי ענק של עשרות אלפי לוויינים, הפער הזה אינו רק כמותי אלא מהותי. בעוד העולם עובר למודל של "מגה-קונסטלציות", שמספקות כיסוי רציף וגיבוי מובנה, ישראל תלויה בכל אחד אחד מהלוויינים היקרים שלה.

שלושה עשורים של תמונות לוויין מרחפים בין הקירות של מרכז החלל - מהמצרים בסיני ש"הולידו" את הפרוייקט, דרך הכור הסורי, ועד למתקני הגרעין האיראניים שדורות של מפעילים מכירים היטב, כולל המתקנים המצולקים בנתנז ובאספהאן, לצד מפקדות ואתרי שיגור והגנה ברפובליקה האסלאמית. וישנה גם התמונה ההיא מ-7 באוקטובר, וייצוג נאה לתימן וגם ללבנון.

רבים המתחרים על התואר "העיניים של המדינה". מביניהם, מרכז החלל הוא כנראה זה שמסוגל להרחיק ראות יותר מכל האחרים. לשאלות התקציב אין תשובות קלות, בוודאי לא כעת, אבל בכל הנוגע לאיומים המרוחקים יותר – איומי המעגל השני והשלישי, כפי שהם מכונים בצה"ל – ליכולת הלוויינית חשיבות מכרעת.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

רגע לפני סיום, סא"ל ש' מספק אנקדוטה: הוא לא ראה, לדבריו, חשיבות לשבץ דווקא אנשים מסוימים למשמרת הגורלית בליל התקיפה. "אני צריך לסמוך על זה שלא משנה מי ישב במשמרת ובאיזו שעה בלילה, הם יידעו לתפעל את זה בצורה מקצועית", הוא חותם, "זה כוחה של היחידה".