שלושה תרחישים, אחד מדאיג במיוחד: כך עשויה להיראות תקיפה באיראן

איראן. שלושה תרחישים, למקרה שישראל תחליט בסופו של דבר לתקוף באיראן. הראשון, אופטימי. התקיפה מוכתרת כהצלחה מלאה. מתקני הגרעין סופגים פגיעה אנושה ויוצאים מכלל תפקוד. כל המטוסים והטייסים שבים הביתה בשלום.

ישראל לא מסתפקת בגל אחד של תקיפה, וחוזרת שוב, ושוב. היא מנצלת את העובדה שלאיראן אין הגנה אווירית יעילה ואת העובדה שחיזבאללה וחמאס מוכים ולא יכולים להגיב. היא עושה כמה סבבים ומעמיקה את הפגיעות.

האיראנים מגיבים בשיגור טילים, בסיוע משני של החותים בתימן, אבל מערך ההגנה האווירית של ישראל – בסיוע אקטיבי של ארה"ב ובנות ברית נוספות באיזור – בולם את רוב הטילים ששוגרו, והנזק מוגבל. האיראנים גם תוקפים בסיסים אמריקניים, וגורמים לממשל בוושינגטון להצטרף באופן מוגבל לתקיפה ולהעמיק את הישגיה. הם גם מודיעים שיגבו אותה בסנקציות נרחבות, כדי לוודא שאיראן תישאר רחוקה מפצצה. להחלטה מצטרפות בריטניה, צרפת וגרמניה, כשגם סין ורוסיה נאלצות להסכים לה בחירוק שיניים.

המטבע האיראני קורס. בשווקים נרשם מחסור במזון. ההמונים יוצאים לרחובות, גם במחאה על המצב וגם משום שרבים מהם מזהים הזדמנות חד-פעמית להפיל את השלטון. לראשונה מאז מחאת 2009 נרשם אתגר משמעותי להנהגה האיראנית. בעידוד חיצוני המחאה צוברת תאוצה, עד להפלת שלטון האייתוללות בתום 46 שנים.

ישראל עשויה להתקבל כמנצחת

במזרח התיכון מושלם השינוי הטקטוני. ישראל מתקבלת כמנצחת ומלווה את המהלך בהסכם שמסיים את המלחמה בעזה, משיב את החטופים, מרחיק את מנהיגי חמאס (שנותרו) מהרצועה ומבזר אותה, כששלטון חדש מתמנה בה. ישראל גם חותמת על נורמליזציה מלאה עם סעודיה ועם מדינות נוספות, כולל סוריה ולבנון. בהמשך לכך, חוזרת ישראל להיות בת-בית רצויה בבירות העולם. הביקורת נגדה שוקעת בהדרגה, והמשק שב לשגשג.

בתסריט הביניים מצליחה ישראל לממש רק חלק מיעדי התקיפה. מתקני הגרעין סופגים פגיעה קשה, אבל לא הרסנית. בניגוד למתקנים בעיראק (1981) ובסוריה (2007) שהושמדו כליל, הנזק המוערך באיראן מרחיק אותם לתקופת-מה מהפצצה אבל לא מנתק אותם ממנה לנצח.

איראן פותחת במתקפת-נגד רחבה, שכוללת שימוש בכל ארסנל הטילים והכטב"מים שלה. במשך כמה יממות משוגרים מאות טילים לעבר ישראל. חלקם מיורט, אבל רבים נופלים באתרים שונים וגורמים נזק כבד. ישראל שבה ותוקפת באיראן, אבל הישגיה מוגבלים. היא נדרשת להפנות קשב גם לשגרירויות שלה ברחבי העולם שנתונות תחת מתקפה ואיומים, וכן לפעול בקרב ממשלות בניסיון להגן על היהודים לאור הזינוק באלימות ובאנטישמיות – פועל יוצא של עליה חדה במחירי הנפט והסחורות, בעקבות סגירת נתיבי השיט במפרץ הפרסי.

באיראן נרשמות מחאות בודדות, שמדוכאות ביעילות. ראשי המשטר מכריזים על מלחמה פתוחה, נטולת ממדי זמן ומרחב, כנגד ישראל. הם מבטיחים להקדיש לה את כל המשאבים הלאומיים, ובמקביל מכריזים על פרישה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. בהתאמה הם נועלים את מתקני הגרעין שלהם בפני כל סוג של פיקוח ומעקב. המערב מתקשה לבצע אפילו הערכה מדויקת של היקף הנזק שנגרם לאיראן, ולקבוע מה משך הדחיה הנגזרת בתכנית. ההערכה הרווחת היא שמדובר בשנה, פרק זמן שמעלה תהיות אם נזקי התקיפה לא עולים על הישגיה.

בחלק ממדינות ערב פורצות מהומות, על רקע מה שנתפס כהעצמת האגרסיביות הישראלית באיזור וכן בעקבות תקיפות איראניות על אדמתן שגורמות לנזק ולנפגעים. המשטרים נאלצים להפעיל כוח כדי לדכא את המהומות, ונדרשים גם לגנות בפומבי את ישראל. הם חוששים כי הפגיעה באיראן תגרום לה לצאת למערכה אזורית שתפגע גם בהן, ומקפידות לשמור איתה על מערכת יחסים טובה מבעבר.

ישראל מסיטה את כל משאביה לזירה האיראנית משום שאין לה מושג אם התקיפה, שנועדה לעכב לשנים רבות את תכנית הגרעין, לא תאיץ אותה. בניגוד להתחייבותה בפני טראמפ, ישראל לא סוגרת את הסיפור בעזה, וכתוצאה מכך הביקורת הבינלאומית עליה גוברת וגוררת צעדים נוספים מצד מדינות במערב. גם המחלוקת הפנימית בישראל גוברת לנוכח אי-פתרון סוגיית החטופים, נפילת לוחמים נוספים ומשבר המילואים שמתעצם כתוצאה מהמשך העיסוק בחוק ההשתמטות מגיוס, ולאור העליה החדה הנוספת ביוקר המחיה.

בתסריט הפסימי פוגעת ישראל באופן מוגבל מאוד במתקני הגרעין. מטוסים מופלים וטייסים נהרגים ואחרים נופלים בשבי. איראן פותחת במתקפת נגד, שמסבה לישראל נזק כבד – כולל הרוגים רבים ופגיעה בתשתיות אזרחיות וביטחוניות. גם האמריקנים סופגים מכה קשה, ומתגלעות מחלוקות מיידיות בין נתניהו לבין טראמפ, שאומר כי הזהיר את ישראל מפני תקיפה ומוביל ניסיונות פיוס מול טהרן, לרבות הסכמה להעשרת אורניום על אדמתה.

איראן מודיעה שהמלחמה הזאת תימשך לנצח, ומתחילה לשגר לעבר ישראל טילים וכטב"מים על בסיס יומי. כל חברות התעופה הזרות מפסיקות לטוס לישראל, ורוב חברות הספנות מסרבות להגיע בגלל מחירי הביטוח הגבוהים. במערב מתגברת הביקורת על ישראל כתוצאה משילוב הזעם שנאגר במהלך המלחמה בעזה עם הביקורת על קריסת השווקים כתוצאה מעליית מחירי הנפט והסחורות, וממשלות שונות נאלצות להטיל על ישראל סנקציות ולהתרחק ממנה.

במדינות ערב חוששים השליטים כי במקום שאיראן תוחלש היא דווקא התחזקה לנוכח אי-ההצלחה הישראלית. הם מבצעים צעדים שונים שמבטאים התקרבות לאיראן, ובראשם צינון מיידי של היחסים הגלויים והחשאיים עם ישראל – גם כדי להגן על עצמם מפני ההמון מבית. בחלק מהמדינות זה לא עוזר: בלבנון מפיל ההמון השיעי את הממשלה, וחיזבאללה תופס את השלטון. הוא אמנם מוכה צבאית ונתון תחת איום ישראלי קבוע, אבל המציאות הפוליטית בלבנון משתנה בחדות. גם בעירק נרשמות מהומות נרחבות בעידוד האיראנים, והאמריקנים סופגים אבידות נרחבות, כשגם בה הממשלה נופלת. בהמשך לכך נופלים המשטרים גם בכוויית ובבחריין, ומוקמות תחתם ממשלות פרו-איראניות.

ההנהגה האיראנית מודיעה על פרישה מיידית מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. היא מורה על פריצה מיידית לגרעין, שמובילה לפיצוץ של מתקן גרעיני בתוך שבועות אחדים. בדומה לצפון קוריאה לפניה, איראן נכנסת למרחב החסינות.

למרות איומים מפורשים, ארה"ב נמנעת מלפעול נגדה ומכשירה בפועל את הפיכתה למעצמה גרעינית. התחייבותם הקבועה של הנשיאים האמריקנים בעשורים האחרונים שאיראן לא תשיג יכולת גרעינית קורסת. בתהליך של כמה שנים היא מייצרת כמה פצצות, ובחסותן מקימה ומחמשת מחדש את צבאות הטרור שלה באיזור. במזרח התיכון נפתח מירוץ חימוש גרעיני, כשגם סעודיה, האמירויות, מצרים וטורקיה ממהרות להשיג יכולת גרעינית "לצרכי הגנה".

ישראל נחלשת משמעותית גם בהיבטי הרתעה, וגם מבחינת היכולת המעשית שלה להתגונן מפני האיום הגרעיני שמאיים עליה לראשונה בתולדותיה. אי היציבות האזורי מחייב אותה לשמר כוחות בכל החזיתות, ובמקום לסגור מלחמות – להרחיב אותן. המחיר הכלכלי הכבד מאיים על יציבות המשק, כשבמקביל מעמיק הקרע הפנימי. גורמים שונים מביעים לראשונה ספקות באשר ליכולתה של ישראל לשרוד.

איראן 2. את שלושת התרחישים האלה אפשר לגבות בנוספים, וגם לערבב ביניהם משום שבהחלט ייתכן שתוצאות התקיפה (אם תבוצע) לא יובילו לשורה תחתונה ברורה, לפחות לא בטווח הזמן המיידי. יידרש זמן לאמוד אותן, ותינתן שהות לשני הצדדים לעצב אותן במדויק.

מה שברור הוא שתקיפה ישראלית היא הכרזת מלחמה פתוחה על איראן. אפשר אמנם לטעון שאיראן היא שהכריזה ראשונה משום שתמיכתה בחמאס אפשרה את מתקפת 7 באוקטובר, ולאחר שתקפה בעצמה את ישראל באפריל ובאוקטובר אשתקד. האיראנים יטענו בוודאי ההיפך: שחיסול אנשיהם בסוריה ובלבנון, והפגיעה בבני-חסותם, היו הטריגר לתגובתם שהיתה בגדר הגנה עצמית, ומרגע שישראל תקפת את מתקני הגרעין שלהם לא נותרה בידם ברירה אלא להתגונן בכל האמצעים.

לקרב הטיעונים הזה יש חשיבות מצומצמת, בעיקר בזירה הדיפלומטית, שמסקנותיה ייגזרו ממילא ממה שיקרה בפועל – בעיקר מעוצמת הפגיעה בשווקים, שתשפיע על ציבורים נרחבים ובאמצעותם תייצר לחץ על ממשלות. אם ישראל תפגע באיראן משמעותית אבל החזרה לשגרה תהיה מהירה, היא תצא נשכרת. אם התמונה תהיה הפוכה – היא עלולה לעמוד בפני צונאמי מדיני.

יש לקוות שכל התרחישים האלה (ואחרים) הוצגו בבהירות, על משמעויותיהם השונות, קודם לקבלת ההחלטה. לרוב חברי הקבינט יש ידע מוגבל בנושא, הבנה מוגבלת עוד יותר בסוגיות אסטרטגיות מורכבות, ונטייה מוגזמת לתקשר עם חזונות ולא עם המציאות. ביחד עם ההרגל המגונה שסיגלו לעצמם לסנוט ולעלוב בראשי מערכת הביטחון זה עלול לייצר מציאות מסוכנת, שבה האחרונים חוששים לומר את דעתם המקצועית בפתיחות. המציאות הזאת התעצמה בוודאי על רקע מכת ההדלפות המתוזמנת שחשפה מי תמכו ומי התנגדו לפעולות שונות במהלך המלחמה, וכתוצאה ממנה עלולים מי שעמוד השדרה שלהם מוצק פחות להתפתות לדבר לפרוטוקול בלבד – מחשש להיתפס כמי שניסו לסכל את התקיפה.

בהמשך לכך, יש לקוות שראש הממשלה נתניהו עדכן כנדרש את ראשי האופוזיציה. כך נהג מנחם בגין עם שמעון פרס קודם לתקיפת הכור בעיראק, וכך נהג אהוד אולמרט עם נתניהו עצמו קודם לתקיפת הכור בסוריה. נתניהו אץ אז לאולפני "מבט" בערוץ 1, סיפר שהיה שותף לסוד – ופגע בעמימות שישראל גזרה על עצמה.

עדכון האופוזיציה הוא לא טובה שראש הממשלה עושה ליריביו הפוליטיים. הוא מתחייב כשמדובר במהלך כה דרמטי, שהשלכותיו עשויות להיות נרחבות ביותר. הוא נחוץ גם כדי ללכד את השורות מבית מול התגובה האיראנית הצפויה, ובעיקר כדי לאפשר הצגת דעות שונות – בוודאי כאשר הקבינט כה חלש, ודעתו הומוגנית כמעט בכל נושא ועניין. הנוהג אמנם מחייב עדכון של ראש האופוזיציה בלבד (יאיר לפיד), אולם הגיוני היה שנתניהו יתייעץ גם עם בני גנץ וגדי איזנקוט, רמטכ"לים בעברם שעסקו רבות בסוגיה האיראנית וניסיונם רב.

בהנחה שתתקוף, טוב תעשה ישראל אם תימנע מהתרברבות, ותתמקד בהעמקת הפגיעה (במידה ותידרש לכך), בהגנה, ובביצור החזית המדינית והפנימית. ספק אם זה יקרה: המציאות הכאוטית בישראל תגזור בוודאי טרללת פוליטית שלמה. תומכי נתניהו יאמרו שהוא הבטיח שלא לאפשר לאיראן להיות גרעינית וקיים, מתנגדיו יאמרו שגרר את ישראל להרפתקה מסוכנת ושנויה במחלוקת כדי להציל את כסאו.

ועוד שלוש הערות. הראשונה, יש לקוות שהממשלה תדע להיות מבוגרת ואחראית, ותנצל את המהלך באיראן כדי לאחד שורות מבית. דברים דומים נכתבו כאן לאחר 7 באוקטובר, ולמרבה הצער המציאות היתה הפוכה. נתניהו אינו אולמרט שהעדיף את האחריות שבשתיקה (לאחר השמדת הכור בסוריה) על-פני הרווח הפוליטי שהיה באפשרותו לגרוף, והוא יתבע את כל הקרדיט לעצמו. זה מובן מבחינת האינטרס הפוליטי, זה עלול להזיק לאינטרס הלאומי.

ההערה השניה היא על הצורך במערכת הסברה בינלאומית שתיפתח ברגע שהטייסים יחזרו הביתה. היא צריכה לדעת להסביר למה היה חיוני לתקוף, ומה ייעשה כעת. מערכה כזאת דורשת תיאום הדוק עם ממשלות במערב, בתמיכת הצבאות שלהם שנדרשים לקבל עדכונים שוטפים ומהימנים. ישראל הכינה את המערכה המדינית-הסברתית הזאת בקפדנות קודם שתקפה את הכור בסוריה, והתנהלותה הכושלת בהסברה במלחמה בעזה מעלה ספקות אם היא מוכנה כעת.

ההערה השלישית היא על מערכת הביטחון, שתידרש להעמיס על כתפיה אתגרים משמעותיים לנוכח האתגר שצפוי מטהרן (ולא רק). רצוי היה שהממשלה תחזק אותה, בשלוש דרכים עיקריות: בסגירת חזיתות שנזקן רב על תועלתן, ובראשן עזה; בפתרון, ולו חלקי, של משבר כוח-האדם, כלומר בגיוס חרדים; ובהפסקת המתקפות על בכירי מערכת הביטחון.

חטופים. חירות נמרודי, אימו של תמיר, החייל שנחטף מבסיס ארז, התראיינה השבוע ברדיו. אחרי הראיון התקשר אליה אדם שהיא לא מכירה, וסיפר לה שהוא איש מילואים ששמע את הראיון בדרכו לעזה, בפעם החמישית. "אני נכנס לשם בשביל תמיר. זה מה שנותן לכולנו את המוטיבציה", הוסיף.

חירות התרגשה עד דמעות, ובה בעת הזהירה כי המוטיבציה הזאת של החיילים מסוכנת, משום שהמנהיגים "משתמשים בה כמו בגזר לפני אף של חמור", כדי להצדיק את מלחמת הנצח בעזה. היא שבה וקראה לעסקה מיידית, כוללת, שתשיב את כל החטופים הביתה, ובהם את תמיר שלה שמאז הסרטון שבו הוא נראה נחטף חי לעזה ב-7 באוקטובר לא התקבל ממנו אות חיים.

ישראל השיבה בשבוע החולף חמישה חטופים חללים הביתה, במבצעים שנשענו על מודיעין מדויק ונגישות לשטח. היו מי שראו בכך הצדקה להישארות בעזה, שמייצרת בוודאי הזדמנויות מבצעיות, ובמקרה הזה גם את השבת החטופים ללא תמורה. ועדיין, זאת הצגה חלקית מאוד של המציאות, משום שישראל לא מצליחה להשיב הביתה חטופים חיים, והמלחמה המתארכת מגבירה את הסכנה לשלומם (וכמובן לחיי הלוחמים). אחרי 20 חודשי מלחמה ויותר, נדמה שכדאי לאפסן את הפנטזיות על כך שחמאס יניף דגל לבן וישחרר את החטופים מרצון. גם אם פטרוניתו איראן תספוג מכה קשה, הוא ימשיך.