שילוב סיבות ונסיבות פרץ את הדרך לטהרן. אחת החשובות שבהן היתה נפילתו של בשאר אסד, וכתוצאה מכך ריסוק מערך ההגנה האווירית של סוריה. מייד לאחר שנמלט - בחשיבה מבריקה ובביצוע מסעיר, בחיל האוויר הבינו שאם סוריה תהיה נקייה מטילים נגד מטוסים, ישראל תרוויח שתי ציפורים במכה אחת.
אחת - וזה ברור - ניתן יהיה לשלוט בשמיים של סוריה, ומהם ליירט על אדמתה כל התארגנות טרור, משלוח נשק או התחמשות צבאית המכוונים נגד ישראל. שתיים, ופה הגאונות, ההבנה שנתיב הטיסות בין בסיסי חיל האוויר בישראל לכור בנתנז, למשל, יתקצר דרמטית ויהפוך בטוח בהרבה. בימים אלה הבסיס סגור לכניסת אזרחים, כך שרק בשיחות טלפון אפשר להבין מה מתחולל בו. מתברר כי אף שהאיראנים מנסים לטווח את בסיסי חיל האוויר, הרציפות התפקודית לא נפגעה לרגע.
תקיפה ישראלית בתבריז
גם פה, סוף מעשה במחשבה תחילה. תוכנית המערכה נבנתה בהנחה שאולי ייפלו בבסיסים טילים בזמן עימות עם איראן. והתוכנית עובדת. וכך המטוסים ממריאים בלי הפוגה, מצפינים לגולן הישראלי, שוברים מזרחה לסוריה, ממשיכים לעיראק, ואז לאיראן. כשלוש שעות הלוך־חזור. הידיים לא מאמינות למילים שהן כותבות, אך קו ישראל־איראן "עמוס כמו כביש 6", כבר מתבדחים הטייסים. אחד מהם, שאיתו נקבעה לי השיחה, נאלץ לדחות אותה כי "היתה לו נסיעה". לטהרן.
הטיסה היא רק קצה התהליך. היא מתאפשרת כתוצאה מעבודת הכנה מתוחה מעבר לקצה, לעיתים תחת אש, של אלפי אנשי הקרקע. יושבי הקוקפיטים מבהירים בכל הזדמנות שבלי הטכנאים, החמשים, המתחזקים, המתדלקים ושאר בעלי התפקידים - דבר לא היה קורה.
צוותי הקרקע, מצידם, יודעים שהאחריות המוטלת עליהם הפעם גדולה מתמיד. כדי שחלילה אף טייס לא ייקלע לבעיה מכנית בשמי עיראק או איראן, הצוות הטכני שומר על רף ההכנות, האחזקה, הבדיקות והטיפולים המחמירים ביותר.
גם המטוסים, F-35 ("אדיר") F-15i ("רעם"), שחלקם כבר לא צעירים, עובדים שעות נוספות ביחס לשגרה. עזה, סוריה או לבנון נמצאות במרחק יריקה אווירי מישראל. איראן, וגם תלוי איזה אזור בה, זה סיפור אחר לגמרי. קצב השחיקה גבוה יותר. נוסף על כך, נדרש תדלוק אווירי, לפעמים שניים. זו פרוצדורה רגישה ומורכבת בשמי האויב. מעל לכל אלה, מרגע שחוצים את הגבול, הסכנה של טיל מהקרקע או מהאוויר עדיין קיימת לאורך כל הדרך.
"אלה שעות ארוכות של ריכוז מוחלט ואדרנלין גבוה", מספר בכיר בחיל האוויר יום למחרת גיחתו השנייה לאיראן. הוא לא סתם טייס, אלא ממלא תפקיד בכיר ב"משפחת חיל האוויר", כמו שאוהבים להגדיר זאת בחיל. וכמו במשפחה, בדרכו לאיראן או בחזרה ממנה, הוא וחבריו מזהים זה את זה בקשר על פי הקול בלבד - חוויה סוריאליסטית בשמי המזרח התיכון.
חוויה אחרת, משמעותית ומדרבנת הרבה יותר, היא הצידוק. בעודם באוויר בדרכם לאיראן, אחד ממפקדי הטייסות בבסיס שלו ראה את הטילים האיראניים בדרכם לארץ.
"הם ראו את הטילים יוצאים, עמודי אש בדרך לישראל. אין דבר בהיר יותר שמראה את הצורך שלנו להגן על העורף, לקחת סיכון ולהגן על ישראל, מאשר המחזה הזה. גם אני בדרך לשם חושב על אשתי והילדים, שהשארתי במרכז הארץ, במקלט. ואני יודע שכשאני תוקף בסיס טילים במערב איראן - אני שומר עליה, עליהם, וכמובן על כל המשפחות של העם בישראל. החיבור הוא ישיר".
כמעט כל שנותיו בחיל הוא עסק בהכנות לתקיפה באיראן. בעבר כטייס מן המניין, ובחודשים האחרונים מילא תפקיד מרכזי בתכנון התוכניות. הן היו ועודן מורכבות מאוד, מסוכנות ורגישות, ובה־בעת מוקפדות ומדויקות. התוכניות החלו להיכתב מאז שהיה ברור כי פעולה באיראן אינה שאלה של "אם", אלא של "מתי". מובן שגם אימונים ותרגולים היו בשפע.
כל ההכנות הללו התנקזו לשעות הגורליות שבין חמישי בלילה לשישי בבוקר. המטוסים תודלקו וחומשו ממש מעבר לקצה היכולת. ומה שקרה בבסיס שלו התרחש גם באחרים. עכשיו גם אפשר לגלות שכל חיל האוויר היה בשמיים באותו לילה היסטורי. "באופן אישי הלכתי לצפות בהמראות ממגדל הפיקוח, וגם ממרכז הפיקוד והשליטה. כל ההכנות והתרגולים והאימונים עכשיו יוצאים לפועל. כולם מדווחים שמישות ומוכנות. אתה שומע אותם בקשר, ואז כל זה מתרומם לאוויר. ההתרגשות עצומה", מספר הבכיר.
כמה שעות חלפו, והגל הראשון חזר. "תחושה של אופוריה. ידענו כבר בשעות הראשונות שחיסלנו את צמרת הצבא האיראני, שהפעולה הצליחה, אבל שעכשיו גם האויב נחשף ויתחיל לפעול. התכוננו לזה. המטרה כעת היא להמשיך להוציא את כל המשימות, ואנחנו עומדים בה. ובכל יום שעובר מצטברים הישגים", הוא אומר.
מטבע הדברים, הרבה חלקים בסיפורו אסורים בפרסום כרגע. עוד יבוא זמנם להיכתב. אך מה שכן אפשר וחשוב לספר עליו הוא הרוח. היא הכוח המניע של רבבות החיילים העומדים מאחורי האופרציה הדמיונית הזו.
"הכל מחובר ל־7 באוקטובר, ואם מביטים אחורה יותר, אז גם לעבר של העם היהודי ולשואה. הלקח הכי חשוב הוא היוזמה. לא להמתין שהאיומים יתפתחו ויתבססו, אלא להביא אותם למצב שהם לא מסוגלים. זה המימוש של 'הקם להורגך - השכם להורגו'. זו מלחמה להסרת האיום, מלחמת אין ברירה, ומרגישים את זה בכל מה שעושים".
מתוך כל מה שעבר עליו בשבוע האחרון, יש רגע אחד מיוחד שהוא נצר בליבו, והוא קשור לכשל הקשה של חיל האוויר ביום הטבח. לאחר שהמטוסים הראשונים שבו מאיראן, ניגש אליו אחד מנגדי המילואים המשרתים בבסיס.
"הוא חיבק אותי ואמר: 'המפקד, החזרתם לנו את הכבוד האבוד של 7 באוקטובר'. עבורי זה היה כאילו מישהו הוציא לי סכין שתקועה בבטן ובלב. אני באמת מקווה שהפעולה הזו תתחיל לרפא את הפצע ולהשיב את האמון שנסדק באותו יום שחור. ואנחנו גם מאמינים ומקווים שמה שנעשה באיראן יסייע בקידום שחרור החטופים". אמן.
"ימני המחמד" של CNN
אף שמעולם לא ביקר בארץ, כבר שנים רבות סקוט ג'נינגס (47) מגן על ישראל בתקשורת האמריקנית. בצעירותו הוא מילא תפקיד בכיר בממשל בוש. בשנים האחרונות הוא "ימני המחמד" ב־CNN.
בפאנלים שמורכבים אך ורק מדמוקרטים שונאי טראמפ, ג'נינגס זה ש"מציג את מה שחושבים מחצית מהאמריקנים, או אפילו מעט יותר", כפי שהוא מנסח זאת. מי שחובב פוליטיקה אמריקנית יתענג לצפות בו. "עדיף להדליק אור מאשר להשאיר את החדר חשוך", הוא מתמצת את המניע שלו, וגם נותן קרדיט ל־CNN שמעניקה לו את הבמה. זה לא מובן מאליו בשנים אלה באמריקה.
והנה, אחרי שנים שבהן הוא מדבר עלינו מרחוק, רצה הגורל וג'נינגס מצא את עצמו פה באחד הימים הגורליים ביותר בהיסטוריה הישראלית. כמקובל עם משפיענים כמוהו, בשבוע שלפני המלחמה הוא סייר במוקדי הקרבות של המלחמה, בניר עוז, באתר הנובה ובגבול הלבנון. כל זה היה רק הקדימון.
"ירדנו לטבריה, ואז התחילה המלחמה. זו הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה. אתם מורגלים, אבל אני ראיתי הרבה טילים ומטוסים, שמעתי את הבומים וצילמתי הרבה. זה היה רב־עוצמה. מעולם לא חוויתי דבר כזה, וזה משהו שאשא איתי לתמיד".
את החוויות הוא לא שמר לעצמו, אלא שיתף עם מיליוני עוקביו ברשתות החברתיות. הוא עדכן על אזעקות, סיפר על ריצה למרחבים המוגנים. בפרט הוא התרשם "מהחוזק בקרב האוכלוסייה הישראלית להביס את איראן ואת הטרור הרדיקלי בסוף המלחמה, אחת ולתמיד. עבור ישראל זה קיומי. היא לא יכולה לחיות עם המטורפים האלה סביבה".
בשבת הוא היה אמור לטוס הביתה, אך הדבר לא התאפשר, כמובן. רק ביום שני הוא הצליח להיחלץ. רגע לפני שחצה את הגבול לירדן במעבר אלנבי, הספקתי לתפוס אותו לשיחה על חוויותיו מהמלחמה ועל התפקיד הייחודי שלו בתקשורת באמריקה.
"אני לא מתחרט שבאתי", הוא אמר בפתח שיחתנו, אף שהמלחמה תקעה אותו כאן לשלוש יממות.
מה תיקח איתך לאמריקה? מה תספר לקוראים ולצופים שלך?
"העמדה שלי תמיד היתה להגן על ישראל בתקשורת, כי אני יודע להבדיל בין הטובים לרעים. אבל רציתי לחוות את זה ולהיות מסוגל לומר להרבה אנשים באמריקה שהייתי פה וראיתי את זה, ושהרבה מהדעות שיש להם על הנעשה פה הן לא נכונות, כי פשוט שיקרו להם".
אם דונלד טראמפ יתקשר אליך, האם תמליץ לו להשתלב במלחמה או לא?
"דעתי הפרטית היא שהקרב על עתיד המערב מתרחש כאן ועכשיו. יש אנשים יותר בדלנים שחושבים שאין לזה קשר אלינו, אבל זה לא נכון. יש לזה קשר לאמריקה ולכל העולם.
"לגבי ההשתלבות של ארה"ב במלחמה, אני חושב שהתפקוד של טראמפ עד עכשיו היה גאוני. השאלה היא מה הדרך הכי מהירה לעשות זאת באופן שמפחית פגיעה בחיי אמריקנים. האם הדרך לנטרל את האיום היא כשארה"ב מפציצה או כשישראל עושה זאת, או אולי בדרך של משא ומתן? רק לנשיא יש את כל המידע, ואני סומך על השיפוט שלו.
"ועוד דבר שחשוב לומר: טראמפ הוא היחיד שמדבר על המזרח התיכון בלשון חיובית ואופטימית. כבר מגיע לו פרס נובל לשלום על הסכמי אברהם, ועל אחת וכמה הוא יהיה ראוי לו אם יסיר את סכנת הגרעין האיראני מעל הציוויליזציה כולה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו