זאת לא בעיה באופי: למה אנחנו צועקים על הילדים אבל מנומסים עם הבוס?

למה דווקא כשאנחנו מחליטים לנוח - אנחנו מתקשים לשבת רגע בשקט? למה אנחנו הכי סבלניים בעבודה - אבל הכי חסרי סובלנות מול בני הבית?

כולנו חווים רגעים יומיומיים שבהם הפער בין איך שחשבנו שנגיב לבין מה שבאמת קרה מפתיע אותנו, אבל מה שנראה כמו חוסר עקביות או "בעיה באופי", מקבל הסבר ברור כאשר מסתכלים עליו דרך העדשה של מדעי המוח וההתנהגות.

הנה ארבע דוגמאות יומיומיות ומוכרות וההסברים המדעיים להתנהגויות שלנו:

 כשתכננו לדבר בעדינות - אבל התפרצנו על הקרובים לנו

למרות שאנחנו הכי אוהבים אותם, לפעמים דווקא הילדים או בני הזוג סופגים את הכעס שלנו, מילה לא במקום, חוסר סובלנות או צעקה שלא תכננו.

למה זה קורה? המוח שלנו פועל בשתי מערכות:

• מערכת מהירה ואינטואיטיבית: היא מגיבה מיד, בלי לחשוב, באופן רגשי ואימפולסיבי.
• מערכת רציונלית: זו שמאפשרת לנו לשלוט בעצמנו, לשקול את המילים, ולהגיב מתוך שיקול דעת.

כאשר אנחנו עייפים, לחוצים או מוצפים - המערכת הרציונאלית נחלשת (כי היא דורשת אנרגיה וקשב), ואז המערכת המהירה תופסת פיקוד. והתגובה? אינסטינקטיבית ולא מבוקרת, כמו התפרצות כעס, הרמת קול או חוסר סבלנות.

מכיוון שעם הקרובים לנו אנחנו מרגישים ביטחון פסיכולוגי (אנחנו סומכים על בן הזוג, הילד או ההורה שיישארו - גם אם נשחרר קיטור). המוח מרשה לעצמו להשתחרר ולפעול בפחות סינון.

מה עושים? ברגע שמרגישים לחץ או עייפות - עוצרים ונושמים. אפילו רק 10 שניות של השהיה יכולות לאפשר למערכת הרציונלית לחזור לפעולה. בנוסף שאלו את עצמכם – איך הייתי מגיב/ה עכשיו לחבר מהעבודה או ללקוח? השאלה הזו מפעילה את המערכת הרציונלית ומרגיעה את הרגשית.

כשתכננו לנוח - אבל לא הצלחנו להירגע

היה לנו סוף שבוע רגוע, סוף סוף חופש, בלי התחייבויות. אבל במקום להירגע, מצאנו את עצמנו מסדרים, בודקים מיילים, או פשוט מרגישים לא בנוח בלי "לעשות משהו".

למה זה קורה? המוח שלנו רגיל לפעול על אוטומט - לעבור ממשימה למשימה, לדאוג ליעילות, לתפקוד. כאשר נוצר ריק זמני בלי גירוי חיצוני (כמו עבודה או דרישות), המוח שלנו "מחפש" משהו להתמודד איתו. הוא מזהה שקט כהזדמנות לעשייה - לא למנוחה. בנוסף, על פי תיאוריית החיזוקים של החוקרים דולרד ומילר, התרבות הרגילה אותנו למדוד את הערך העצמי שלנו דרך תפוקה. אז כשהעשייה נפסקת - עולות תחושות אשמה או חוסר ערך, שמעוררות מתח.

מה עושים? מזהים את אי הנוחות, נושמים עמוק ונשארים בכוונה במצב של אי-עשייה (גם אם זה מרגיש מוזר בהתחלה) ומזכירים לעצמנו שמנוחה היא פעולה חיונית - לא בזבוז זמן.

כשיש יותר מדי אפשרויות - אנחנו לא בוחרים בכלל

יצאתם לקנות חטיף ועמדתם רבע שעה מול המדף? ניסיתם לבחור סרט ובסוף נשארתם בלי לראות כלום? ככל שיש לנו יותר אפשרויות, הבחירה נעשית קשה יותר ולעיתים נמנעת לגמרי.

מה קורה במוח? ריבוי אפשרויות מפעיל עומס קוגניטיבי. כדי להשוות, לשקלל ולהכריע נדרשת הפעלה מלאה של המערכת הרציונלית והאנליטית. אבל זו מערכת שדורשת משאבים כמו: ריכוז, זמן, סבלנות, שלא תמיד זמינים לנו.

ברגע שהמערכת הזו "מתעייפת" המערכת המהירה והאינטואיטיבית משתלטת, והיא שואפת לקיצור דרך: לבחור לפי אינטואיציה או להימנע מהבחירה לחלוטין. כשאין העדפה ברורה הקושי להחליט באיזו אפשרות לבחור מתסכל וגורם לנו לא לבחור. זה נקרא "שיתוק הניתוח" שנוצר דווקא בגלל עודף מידע או אפשרויות.

מחקר מפורסם מצא שכאשר העמידו דוכן עם 24 סוגי ריבה - אמנם מספר רב יותר של צרכנים עצרו לטעום ריבה אך הם כמעט לא קנו. כאשר המבחר צומצם ל־6 סוגים בלבד, אחוז הרכישה זינק פי 10. אמנם מספר רב יותר של צרכנים עצרו לטעום ריבה, אולם מספר קטן יותר של צרכנים קנו את הריבות בפועל.

נראה כי בעוד שהיצע מגוון נתפס בעיני צרכנים כאטרקטיבי יותר, כאשר הם באים לבצע את הבחירה, הקושי להחליט באיזו אפשרות לבחור מתסכל אותם וגורם להם לא לבחור ולא לרכוש.

מה עושים? צמצמו מראש את מספר האפשרויות שאתם שוקלים (יותר פשוט לבחור מבין 3 אפשרויות מאשר מבין 20) .הגדירו קריטריונים ברורים לפני הבחירה: מה הכי חשוב לי? מה אני לא מוכן/ה להתפשר עליו? ותזכירו לעצמכם שלרוב אין "בחירה מושלמת" ויש ערך גם בהחלטה שמתקבלת מהר ובביטחון.

כשאנחנו מנסים להתרכז בכוח – דווקא אז הכול בורח

ישבנו מול המסך, סגרנו את כל ההסחות, הבטחנו לעצמנו "להתרכז במשימה" - ודווקא אז הריכוז נעלם. מחשבות מתרוצצות, עיניים מתרגלות לשוטט. ככל שאנחנו מנסים להתאמץ כך קשה יותר להיכנס לפוקוס.

למה זה קורה? כשאנחנו מפעילים את המערכת הרציונלית בכוח המוח מגיב במתח. אבל הריכוז האמיתי דורש רמות מתונות של עוררות ולא מתח קיצוני. מנגד, כשאנחנו משחררים לרגע, למשל בזמן הליכה, מקלחת או בריחה למחשבות המוח עובר לעיבוד פנימי, יצירתי ואינטגרטיבי וממנו עולות תובנות באופן טבעי, בלי מאמץ יזום.

מה עושים? משחררים את הצורך בשליטה מוחלטת בריכוז ונותנים מקום גם לריכוז גמיש. מתזמנים הפסקות מכוונות ומאפשרים למוח "לטייל " רגע ואז לחזור רעננים יותר למשימה עצמה.

לסיכום

הפער בין מה שתכננו לעשות לבין איך שהתנהגנו בפועל הוא לא כישלון אישי, אלא תוצאה של הדרך שבה המוח שלנו מתמודד עם עומס, רגש ומורכבות. ככל שנבין את המנגנונים שמפעילים אותנו - נוכל לשלוט יותר בהתנהלות היומיומית שלנו.