ערב עסקת השבויים שהחזירה הביתה כ־50 מחטופינו, שטפה את האולפנים שאלה שכל הפרשנים נדרשו לה במלוא הרצינות: האם הפסקת האש והמשא ומתן העקשני מבשרים בעצם על בלימת תנופת הלחימה, או שבתום חמשת הימים ישוב צה"ל להתקדם בעזה ולהכות את חמאס באותה העוצמה?
תודה לא־ל, אני איני פרשן צבאי ומדיני, ואיש אינו נועץ בי או מאזין לדעתי, וכך ניצלתי מן הכלימה הכרוכה באכילת הכובע המתבקשת מפרשן שאינו חוזה כראוי, כי בשיחות בין חבריי ובני משפחתי הימרתי על כך שהמלחמה תיעצר וביידן יגזור המשך הפסקת אש וזהו. בעצם, נגמר. אוי לי אם הייתי גם אומר את זה בטלוויזיה.
רגע: מה בעצם היה קורה לי? כלום לא היה קורה לי. היה קורה לי מה שקרה למחצית מהדברנים ומהפרשנים בתקשורת, שהעריכו שזה מה שיקרה, והתבדו בשידור חי ובעוצמה שהיתה אמורה לגזור עליהם לא רק לאכול את הכובע, אלא גם לטבול אותו לפני כן בשלולית גריז שרוף מעורב בשתן שריונרים שנותרה בסג'עייה. בפועל לא רק שהם לא אכלו שום כובע - הם ממשיכים בלהגם ומתייחסים להערכה שהתבדתה בבדיחות הדעת.
השאלה היא: למה בדיוק? למה אנחנו סלחנים כלפי אנשי מקצוע שאינם עושים את מלאכתם נאמנה? המנדט של פרשן להעריך הערכות חכמות בטלוויזיה נשען על שלושה אלמנטים: הוא מבין בתחום (איש מקצוע מן התחום או כתב תחום), הוא חכם יותר מהצופה הממוצע (עובדה, הוא בטלוויזיה!), והוא יודע דברים ממקורותיו בתחום. העניין הוא ששלושת האלמנטים האלה מתרסקים לרסיסים בשנייה שפרשן משמיע הערכה שמתגלה כחרטא. באותו הרגע מתברר שהוא לא ממש מבין בתחום (אלא אם כן מדובר באיש מקצוע בתחום, לדוגמה: אלוף במילואים שמדבר על ביטחון, וגם אז זה מלמד על כך שהוא אינו איש מקצוע טוב), הוא לא ממש יותר חכם מצופיו והוא לא יודע ממקורותיו דבר וחצי דבר. הוא סתם ישב ואמר שטות, הוסיף לפני את המילה המצטנעת הכי גאה בעולם "להערכתי" או "לעניות דעתי", ואז לא קרה עם זה כלום והוא ממשיך כרגיל.
אז למה אנחנו סולחים על זה? ככה. כי אלה חוקי הפורמט. צריך לומר ביושר שזמן הדיונים הפרשניים באולפן הוא בסך הכל פילר בין ראיון לראיון ובין דיווח לדיווח. הדיווחים חשובים ומעניינים, הראיונות (בעיקר מהשטח) הם לחם חוקה של טלוויזיה, הכתבות המתעדות נפלאות וחשובות. דיוני הפרשנות הם דיבורים שברובם אין ממש.
מחצית מהדברנים ומהפרשנים בתקשורת, שהעריכו שזה מה שיקרה, התבדו בשידור חי ובעוצמה שהיתה אמורה לגזור עליהם לא רק לאכול את הכובע, אלא גם לטבול אותו לפני כן בשלולית גריז שרוף מעורב בשתן שריונרים שנותרה בסג'עייה
אלה שיחות סלון ביתיות, עם דעות קבועות וידועות מראש שהן בדרך כלל צילום מדויק של רצונותיו ומאווייו של האומר/ת אותן - שמועתקות לאולפנים והמצלמה והעניבה נותנות להן משקל. פה ושם יש איזו הבלחת שיח מעניינת, הברקה קופירייטרית או אמירה מצחיקה ומרגשת.
זה קורה תמיד בשעות מאוחרות או קלילות יותר, שבהן ברור מראש שהתכנסנו כדי לנהל שיחה נעימה במעגל, ולא כדי לספק לצופה סחורה עיתונאית - ואז זה בסדר.
באולפנים בעלי אופי חדשותי - אנא חסכו מאיתנו את היגע הזה, שממילא עתיד להתבדות כעבור יום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו