אם להאמין להצהרות הקברניטים בממשלה ובצמרת הצבא - מלחמה ארוכה עוד לפנינו והיא תימשך במלוא הנחישות והעוצמה עד להשגת הכרעה, חיסול יכולותיו הצבאיות של חמאס ויכולתו לשלוט ברצועה.
אלא שהצהרות רמות לחוד ומציאות בשטח לחוד. ואל הלב מתגנב הספק, ובעצם אין מדובר רק בספק אלא ברושם הולך ומתחזק, שסבב העימות הנוכחי בין ישראל לבין חמאס, שהחל בעקבות מסע הרצח של מחבלי הארגון ב־7 באוקטובר, הולך ומתקרב לסיומו, ולמרות התחדשות האש בסיום ההפוגה, מדובר באקורד סיום סמלי ומוגבל ולא במהלך שנועד להביא להכרעה.
הדיווחים על אודות המו"מ על ההפוגות והפסקות האש שבדרך מלמדים על פיתיון שמציב בפנינו חמאס, בהתאם לתוכנית סדורה מראש, שעיקרה - לגרור את ישראל לסיום הלחימה בעזה ולהפסקת אש קבועה וארוכה שתביא לו את הניצחון - המשך שלטונו ברצועה תוך שמפקדיו נהנים מחסינות מפני פגיעה ישראלית. כך קרה בדיוק בסיומו של כל אחד מסבבי העימות שניהלנו בעבר עם ארגון המרצחים הזה. הדיווחים גם מלמדים, למרות הכחשות גורפות, כי ישראל שוקלת לבלוע את הפיתיון.
ואילו מארה"ב המחבקת אותנו בחיבוק חם ואוהב, אבל גם מחשק ומגביל, מגיעות בקשות כמו זו של הנשיא ביידן, כי ישראל "תימנע מעקירה של תושבים מבתיהם במערכה המתוכננת על ידיה בדרום הרצועה". משמעות הבקשה היא להימנע מפעולה יבשתית משמעותית בדרום הרצועה, שם שולט עדיין חמאס. האמריקנים גם רוצים שנצא מצפון הרצועה ונסתפק במבצעים מיוחדים, נקודתיים ומוגבלים נגד יעדי חמאס. מדובר ב"עצות בגרוש" פרי "ההצלחות" של האמריקנים בקרבות מול הטליבאן ובעיראק, הרחוקות מוושינגטון אלפי קילומטרים. אבל גם האמריקנים יודעים, ומשום מה מעדיפים לשכוח ולהשכיח, כי רק לחימה קרקעית ורק כיבוש יעדי האויב הביאו לחיסולו של דאעש ולא שום דבר אחר.
המסרים המגיעים מארה"ב נופלים אצלנו על אוזניים קשובות, בעיקר אצל אלו הסבורים כי מוטב לנו לעצור בטרם נשקע בבוץ העזתי - עם בוא הגשמים ונוכח הלחימה הצפויה בסמטאות ובמחנות הפליטים מול מחבלי חמאס. ולבד מכך, מלחמה היא עניין יקר וצריך לשחרר את המילואים ולהשיב את המשק והכלכלה למסלולם. אין פלא כי יש מי שכבר מכין את הקרקע באמצעות "סיפורים" על אודות המכה שהיכינו בחמאס (והוא אכן הוכה מכה קשה, גם אם לא מספקת) ואפילו על אודות המכה שספג חיזבאללה. זו, כך נטען כעת, עשויה להביא את הארגון לגלות גמישות ולהסכים לשינוי במציאות הביטחונית לאורך גבול הצפון ביום שאחרי.
גם האמריקנים יודעים, ומשום מה מעדיפים לשכוח ולהשכיח, כי רק לחימה קרקעית ורק כיבוש יעדי האויב הביאו לחיסולו של דאעש ולא שום דבר אחר
הפוליטיקאים קשובים, כידוע, לרחשי הלב של הציבור, וזה כמה לחזרה לנורמליות ולשגרה ומתמכר להפוגות ההולכות ומתארכות בלחימה. החזרת החטופים ממלאת ובצדק את הלב בחום ובסיפוק, בבחינת ניצחונה של הרוח הישראלית על האויב. אכן, ראוי ואף הכרחי שנעשה כל מאמץ להשיב את החטופים הביתה, גם במחיר כואב. אלא שצריך לזכור ולהזכיר לא רק את החטופים ששבו לבתיהם ואלו שלשובם אנו מייחלים ומתפללים, אלא גם את אלו העתידים חס וחלילה להיחטף בידי חמאס בסבבי העימות הבאים, אם נניח לו להוסיף לשלוט בעזה. שהרי כל סיום שאינו הכרעת חמאס הוא תחילת הספירה לאחור לקראת המלחמה הבאה.
אם לכך יגיעו הדברים, הרי שצפויה לנו יקיצה כואבת. מדוע ההנהגה הישראלית נטעה בציבור אשליות שווא באשר למטרות המערכה, ועתה מרככת ומרדימה אותו לקראת סיום? עדיף לומר לציבור את האמת, מה ניתן ומה לא ניתן לדעתה להשיג בפעולה צבאית, בהתחשב בנסיבות הבינלאומיות ובאילוצים הכלכליים והביטחוניים. ועל כך ראוי שיתנהל דיון ציבורי נוקב. ובכל מקרה, אמת ואמון הם הבסיס שבלעדיהם לא נוכל לשקם את מרקם חיינו ולהשיב את תושבי הדרום והצפון לבתיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו