תכו בחיזבאללה כמה שתרצו. רק דבר אחד יוכיח שניצחנו בצפון

לבנון.

זר לו נחת כאן, היה משוכנע שישראל פותחת בעוד רגע במתקפה מחודשת בלבנון. זה נשקף מכל כותרת ובכל דיווח, וגם בלא מעט שיחות פרטיות. השאלה לא היתה של אם, אלא של מתי, ולפי הדיווחים נדמה שה"מתי" הזה קרוב מאוד.

יהיו שיגידו שהמלחמה בלבנון לא הסתיימה מעולם. גם לאחר שהוכרזה הפסקת האש ב־27 בנובמבר אשתקד, ישראל המשיכה לתקוף כמעט על בסיס יומי פעילים ותשתיות של חיזבאללה בדרום לבנון. בשבועות האחרונים גבר קצב התקיפות והחיסולים, שמתנהל במעמד צד אחד: חיזבאללה נשמר לא להגיב כדי לא לגרות את ישראל להעצים את פעילותה, ונמנע מפעילות גם לאחר שחוסל מפקדו הצבאי, עלי טבטבאי, בחודש שעבר.

השקט מצד חיזבאללה אינו מקרי. בדיוק כמו חמאס, הוא מעוניין בו כדי להתעצם ולהתבסס מחדש. בשונה מעזה, שבה חמאס שולט כרגע בלעדית ממערב לקו הצהוב, בלבנון חיזבאללה מאותגר לא רק על ידי ישראל, אלא גם על ידי ממשלת לבנון, שכבר החליטה לפרק אותו מנשקו. אלא שיש פער בין ההחלטה לבין מימושה בידי צבא לבנון: את הפער מנצל חיזבאללה כדי לזחול בחזרה דרומה, למורת רוחה של ישראל, שהציבה דדליין ברור - פירוק חיזבאללה על ידי צבא לבנון עד סוף השנה האזרחית, או שישראל תעשה זאת.

פעולה כזאת לא יכולה להתבצע רק מהאוויר. יש לחיזבאללה לא מעט תשתיות בדרום לבנון, שחלקן נחשפו רק לאחר הפסקת האש וחלקן שוקמו או נבנו מחדש אחריה. כדי להשמידן יידרש גם מהלך קרקעי נרחב. אפשר להניח שהמוכנות של צה"ל למהלך כזה תושלם בהתאם לדדליין שהוצב ללבנון, אחרת ישראל תוצג כמי שמאיימת באקדח ריק.

ישראל לא תמהר לצאת למהלך כזה בלי אישור מפורש מהבית הלבן. טראמפ מושקע עמוקות במזרח התיכון: אמנם לבנון היא לא המוקד שלו, אבל לחידוש המלחמה יהיו אדוות אזוריות. המאבק הפנים־לבנוני הוא במידה רבה גם המאבק הפנים־מוסלמי או הפנים־אזורי - בין השיעה לסונה, בין הרדיקלים למתונים. מצד אחד חיזבאללה של איראן, מהצד השני הסונים של סעודיה, וגם לכל מדינה אחרת בערך יש מה להגיד בנושא. חלקן, אגב, ישמחו מאוד שישראל תעמיק את הפגיעה בחיזבאללה כדי לצמצם את השפעתו בלבנון ואת ההשפעה האיראנית באזור.

היו בישראל מי שהתחייבו לעקור את חיזבאללה (היוש ישראל כ"ץ). זה לא יקרה, בדיוק כפי שזה לא יקרה בעזה. חיזבאללה הוא הרבה מעבר לכוח חמוש - הוא רעיון. וכדי לעקור רעיון, צריך לכבוש את כל השטח ולחנך מחדש את האוכלוסייה בו. לישראל אין כוונה כזאת, וגם אם היתה לה - איש לא היה נותן לה אור ירוק. למי שפספס, טראמפ מודל 2025 רוצה הסכמים, ולא מלחמות, אף שספק אם אכפת לו שישראל תכתוש את חיזבאללה עוד קצת.

סביר ששום דבר לא יקרה לפני שיסתיים ביקורו של נתניהו במאר־א־לאגו בסוף החודש. גם אז, לא בטוח שלבנון וחיזבאללה יהיו המנה העיקרית שתוגש לשולחן. מבחינת טראמפ, עזה תהיה המנה העיקרית: הוא רוצה שישראל תאפשר לעבור לשלב ב' של ההסכם. מבחינת נתניהו, איראן תהיה המנה העיקרית: אפשר שהוא מתכנן מלחמה נוספת בשנה הבאה.

בשבוע החולף היו דיווחים על חוסר שביעות גובר בבית הלבן כלפי נתניהו, בעיקר סביב חיסולו של בכיר חמאס בעזה ראאד סעד. היו שטענו שטראמפ זעם, שיועציו איבדו אמון, שהיחסים עלו על שרטון. מניסיון של השנה החולפת, מומלץ לספור עד עשר. דברים דומים נאמרו גם לפני המתקפה על איראן, שהתבררה כמהלך מתואם היטב בין הצדדים.

זה לא אומר שטראמפ ייתן אור ירוק לכל בקשה ישראלית. יהיו לו דרישות. הוא רוצה, למשל, לחזק את ממשל א־שרע בסוריה. חלק מזה עובר בהסכם הביטחוני המדובר בין ישראל לסוריה, שמתעכב בינתיים בשל סירוב ישראל לסגת מהשטחים שתפסה בדצמבר אשתקד. וכאמור, יש לו גם שאיפות בעזה.

נתניהו לא יוכל להיות "דובי לא־לא" - יהיו גם דברים שהוא יצטרך לתת. הוא יידרש לתמרון עדין, שחלקו בעולם הביטחוני־מדיני וחלקו עמוק בעולם הפוליטי (ואולי אי אפשר להפריד ביניהם). זה נכון בסוריה, בעזה, בלבנון ובאיראן. הכל פתוח לדיון, וברקע גם העניינים האישיים - החנינה, וכן מערכות הבחירות שיש לשניהם בשנה הקרובה.

צפון.

שירן אוחיון, תושבת קריית שמונה, עזבה את העיר ב־8 באוקטובר וחזרה לפני שנה. בתקופת הפינוי היא התגוררה בהרצליה, ונפתחו לה העיניים: "ראינו מקומות עם חינוך ותעסוקה טובים יותר, עם חיים ברמה גבוהה יותר".

היא ילידת העיר, נשואה ואם לשניים, שגרירה מעולה של הקריה ושל הצפון. דיברתי איתה כמה פעמים בשנה האחרונה. המילים היו שקטות, אבל זועקות. נשקפו מהן לא רק הבעיה הפרטית של צעירה שרגע לפני המלחמה סיימה לבנות את בית חלומותיה במיטב כספה - אלא גם בעיותיו של הצפון כולו.

היא מספרת על עיר נטושה. על 40% מהתושבים שלא חזרו, ועל יותר מ־60% מהעסקים שלא נפתחו מחדש. רוב הנוטשים הם צעירים שהשתקעו במקום אחר. אין להם למה לחזור, היא אומרת. אין כאן כלום. בלי השקעה גם לא יהיה. קריית שמונה תמות.

השבוע יצאו תושבי הקריה למחות. הם חסמו את הכניסות לעיר, נשאו שלטים וזעקו במגפונים. התקשורת סיקרה, אבל הממשלה נעדרה. השרים לא הגיעו כדי לשמוע ולדבר. אפילו את המינימום הזה הם לא נתנו לבירת הצפון, עיר ליכודית ברמ"ח אבריה. אחת משתיים: או שהם לא סופרים את הצפון וחושבים שקריית שמונה לא חשובה מספיק כדי לשקם אותה - או שהם לא סופרים את התושבים וחושבים שהם יצביעו בעדם בכל מקרה.

ימים יגידו. בינתיים אי אפשר להישאר אדישים למה שקורה בקריית שמונה, ובצפון. בשבוע שעבר אישרה הממשלה את תקציב המדינה. יש בו הרים וגבעות ליהודה ושומרון, ויש בו גבשושיות לצפון. אם התמהיל לא ישתנה, הצפון ימות. צה"ל יוכל להכות בחיזבאללה לנצח, אבל הניצחון האמיתי - בדיוק כמו בעוטף - יהיה רק ביישובים פורחים, שייהנו מתעסוקה וחינוך ובריאות וכלכלה וחקלאות ותשתיות שיקרבו אותם למרכז הארץ.

חקירה.

ביני אשכנזי, כתבנו הפוליטי, דיווח השבוע כי הממשלה מבקשת למנות את יעקב עמידרור ואת יעקב נגל לנציגי הקואליציה בוועדת החקירה (שאינה ממלכתית) למחדל 7 באוקטובר. שמו של עמידרור מתרוצץ בהקשר הזה במסדרונות השלטון חודשים ארוכים, ושמו של נגל נוסף לו כעת.

לשניים עניין משותף, מעבר לשם הפרטי: שניהם היו ראשי המטה לביטחון לאומי תחת בנימין נתניהו. עמידרור כיהן בתפקיד ממארס 2011 ועד נובמבר 2013, ונגל היה ממלא מקום מינואר 2016 ועד מארס 2017. שניהם גם נותרו בקשרים טובים עם נתניהו אחר כך והמשיכו לייעץ לו בעניינים שונים, וגם כיהנו מטעמו בכמה ועדות.

הזיקה האישית לנתניהו והזיהוי של השניים עם הימין עומדים בוודאי ברקע הכוונה למנותם - ויעמדו בוודאי גם ברקע הקריאה הצפויה לפסול אותם. אבל זאת לא הבעיה היחידה בהקשר שלהם. אמנם מדובר באנשי מקצוע טובים, כל אחד בתחומו (עמידרור במודיעין ובאסטרטגיה, נגל בעולם הפיתוח והטכנולוגיות), אבל יש שלושה עניינים נוספים שאמורים לפסול אותם מלכהן בוועדה הזאת.

העניין הראשון הוא היעדר בכירות מספקת. בוועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום כיפור, היו חמישה חברים: שני שופטי העליון (שמעון אגרנט ומשה לנדוי), מבקר המדינה (יצחק נבנצל) ושני אנשי צבא - שניהם רמטכ"לים לשעבר (יגאל ידין וחיים לסקוב). כאן מדובר באלוף (עמידרור) ובתת־אלוף (נגל), שאף אחד מהם לא כיהן בתפקיד מרכזי במטה הכללי.

העניין השני הוא רצונה המוצהר של הממשלה לחקור הרחק אחורה, אפילו עד ימי אוסלו. ללא קשר לעמדתם האישית, בתקופתם במל"ל עמידרור ונגל היו שותפים מרכזיים לאסטרטגיה הישראלית מול רצועת עזה, ולפיכך הם לא אמורים להיות החוקרים בוועדה, אלא שניים מאלה שהיא תחקור.

העניין השלישי, שרלוונטי רק לעמידרור, הוא הזיקה האישית העמוקה לאירוע. כל מי שמסתובבים ברשתות החברתיות - ולמעשה כל מי שחיים כאן - יודעים במה מדובר. עמידרור הוא איש הגון. מצופה היה ממנו להודיע בעצמו שהוא לא מעוניין לכהן בוועדה כלשהי.

אפשר להמר שהוועדה הזאת לא תקום. ואם היא תקום, היא לא תעבוד. ואם היא תעבוד, היא לא באמת תפיק דוח משמעותי. ואם היא תפיק דוח לא משמעותי, רוב הציבור לא יקבל את מסקנותיו. וגם מהסיבה הזאת, מצופה היה מאנשים הגונים כמו עמידרור ונגל להודיע שהם לא משתפים פעולה עם הפארסה הזאת שהממשלה מקדמת במרץ - בניגוד מוחלט לאינטרס הציבורי ובכפיפות מלאה לאינטרס הפוליטי.

3 עניינים.

הראשון, הפיגוע בסידני. חברים שם מספרים על קהילה מטולטלת. התחושות היו קיימות עוד קודם, אבל עכשיו הן התחלפו בסכנה קיומית. היהודים לא יודעים מה לעשות: אם לשלוח את הילדים לבתי ספר יהודים ולהסתכן בפיגועים, או לשלוח אותם לבתי ספר כלליים ולהסתכן באנטישמיות. חלקם שוקלים עלייה או שינוי בתוך אוסטרליה. בינתיים הם מורידים פרופיל ומקווים לטוב. נכון לשבוע הנוכחי, זה רק נהיה יותר רע.

ישראל לא יכולה להשאיר אותם לבד. לקרוא להם לעלות זה חשוב, אבל לא פותר את הבעיות. לא לכולם מתאים לעלות. לא כולם יכולים. ממילא ישראל לא רוצה את כל היהודים כאן. חלק מעוצמתה היא גם הקהילות היהודיות החזקות, המבוססות והמשפיעות ברחבי העולם. ככל שהן ייחלשו, ישראל תהיה חזקה פחות.

נדרש כוח משימה לאומי, בינלאומי, ישראלי־יהודי וגם חיצוני, שיגבש ויוציא לפועל תוכנית חירום כלל־עולמית. כי זאת לא רק הבעיה שלנו, אלא גם של כלל המדינות השפויות בעולם - לא סתם הבריטים הודיעו השבוע שמי שיקרא לאינתיפאדה גלובלית ייעצר. צריך לשלב כוחות עם כל הכוחות השפויים בבית ובחוץ, לשכור את מיטב המוחות ולהתחיל לעבוד. בינתיים הכל דיבורים.

העניין השני הוא המוסד, שאמור להיות שחקן מרכזי במערכה הזאת, והוא בוודאי שחקן מרכזי במערכות אחרות. הארגון מטולטל מההחלטה להנחית לראשותו את מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, רומן גופמן. ראשי אגפים מדברים בגלוי על פרישה. ראשי חטיבות ומחלקות תוהים אם שווה להאריך חוזים בהיעדר אופק. כמה מהם חייכו השבוע בציניות כששמעו את דבריו של נתניהו בטקס הענקת אותות למצטייני הארגון, על הניסים והנפלאות שהם עושים. הם תהו אם מבין כל המופלאים שמשרתים במוסד, לא נמצא אפילו אחד שייקח את המושכות.

לא מעט מהביקורת מופנית כלפי הראש המכהן, דדי ברנע. נטען לגביו שהעובדה שלא צמח לו יורש מבפנים היא כישלון אישי שלו. לברנע יש קדנציה רוויה בהישגים: הביפרים, מעורבות בהישגי עם כלביא, סיכול מאות פיגועים ברחבי העולם ועוד. אבל יש לו גם כישלונות: 7 באוקטובר הוא הבולט ביניהם (אף שברנע מתנהל כאילו העניין לא נוגע אליו), ועכשיו גם הפיגוע בסידני, שמתסכל את עובדי הארגון. בעקבות המינוי, במדד הפופולריות הפנים־ארגוני המניות שלו כרגע בשפל.

העניין השלישי הוא רן גואילי, החלל החטוף האחרון שמוחזק בעזה. בישראל התעוררו השבוע תקוות שנמצא קצה חוט למציאתו - אך הן נגוזו כשם שבאו. גורמי המקצוע משוכנעים שחמאס מעוניין בפתרון העניין כדי לעבור לשלב הבא. חובת ההוכחה עליו, והיא גם על ישראל - כי "עד החטוף האחרון" זאת לא רק סיסמה, אלא ציווי שיש לו תוקף, שיש מאחוריו משפחה, ויש מאחוריו חברה שצריכה לדעת שעומדת מאחוריה מדינה שתהפוך עולמות כדי להחזיר חטופים הביתה.

השבוע צוטט ראש שב"כ החדש, דוד זיני, כשאמר בישיבת הקבינט שעסקאות החטופים הגבירו את הסכנה לחטיפות נוספות בעתיד. לא ברור על מה זיני מתבסס: המוטיבציה לחטוף תמיד היתה בשמיים, כקלף מיקוח לשחרור אסירים וגם כאמצעי לאמלל את ישראל. תפקידו של שב"כ לסכל. אם לא ייכשל שוב - ישראל לא תידרש לעסקאות נוספות בעתיד.