בעלי הסוד: איך חמאס החזיר את כל החטופים החללים חוץ מאחד?

חבורת סוד

נניח שישראל היתה מחליטה להשמיד את קוקה קולה כארגון. חמש אוגדות היו נוחתות באטלנטה, במטרה להשמיד את תשתיות הייצור ואת ההנהגה הבכירה. מה הסיכוי שאחרי שנתיים של לוחמה עצימה, של חיסול תשעים אחוז מצמרת החברה והפצצות על בניין ההנהלה, הנוסחה של המשקה המפורסם בעולם היתה שורדת? כנראה נמוך מאוד. הרי הסוד כמוס ושותפים לו מעט.

אבל זו אינה קוקה קולה, אלא חמאס, והסוד שרד.

חדשות טובות גוררות אחריהן לפעמים מחשבות עגומות. החדשות הטובות הן שחמאס השיב לישראל את כל החטופים החללים שברשותו, למעט אחד. בצה"ל העריכו ערב חתימת ההסכם שייתכן שכמה חללים לא יוחזרו לעולם, כי כל מי שידע היכן נקברו - חוסל. והנה, למעט רן גואילי שגם החיפושים אחריו נמשכים, כל השאר אותרו והושבו. "חמאס לא עושה 100% מאמץ, הוא עושה 140%", אמר גורם ישראלי בכיר. כך לדוגמה, יחיא סינוואר תועד, בחומרים שהגיעו לידי ישראל בראשית המלחמה אומר על העובדים הזרים התאילנדים "את אוכלי העכברים האלה תזרקו איפה שבא לכם". אבל אפילו הם הוחזרו.

איך זה יכול להיות? הדילמה מתחדדת במיוחד לנוכח שמירת הסוד הפנאטית של סינוואר, זו שהאמינה במידור מוחלט כאמצעי להתמודד מפני מפלצת המודיעין הישראלית. זו הסיבה שעדכן את חיזבאללה רק אחרי תחילת הטבח, וזו הסיבה שהמרגל הכמעט יחיד על הקרקע שהתריע על משהו, ידע רק להגיד ש״קורה משהו במסגדים אבל לא נותנים לי להתקרב״. עבור חמאס החטופים הם הנשק הגרעיני, ומעגל שותפי הסוד היה, לפיכך, מצומצם מאוד. מה הסיכוי שכולם שרדו כדי לספר על מיקום החללים?

זה קשור גם אלינו, אומר גורם ביטחוני בכיר. היו כאלה שהרוויחו את חייהם בגלל שהיו שותפי סוד. למשל, אחד מאלה שידע מאחורי איזה לוח בדיוק במסדרונות הבלתי נגמרים של מנהרת "דרור לבן" ברפיח מוחזק הדר גולדין. "ידענו מי יודע מה שאנחנו לא יודעים, ופעלנו בהתאם", אמר. או יותר נכון, לא פעלנו. במקרים אחרים הניח צה"ל את ידיו על מאגרי מידע עצומים, כמו למשל הארכיון בבונקר שבו חוסל מוחמד סינוואר לפני פחות משנה. המידע שם סייע לחילוץ גופות בתוך זמן קצר יחסית במבצעי צה״ל.

אבל יש כאן מסר נוסף, שמעיד עד כמה ארוכה עדיין הדרך להשמדת חמאס ואיך כל שלב ב׳ בתוכנית טראמפ הוא חזיון שווא מוזר. הם ארגון ממושמע, פנאטי, משיחי. ראו, למשל, כמה זמן ובאילו תנאים המחבלים שורדים בתת־הקרקע ברפיח, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חמצן. ולחשוב שבמשך שנים חשבו אצלנו שאפשר להרגיע את הפנאטיות הזו עם אישורי עבודה והגדלת מרחב הדיג או שהם יתפרקו מהנשק מרצונם. אם לחזור למשל קוקה קולה, טעם החיים שלהם הוא המוות.

נוהל כעסים

יש ספר ילדים שנקרא "מה עושים עם בעיה". מה עושים עם הבעיה בסקרים, שלפי רובם אין לאופוזיציה הציונית 61 מנדטים? גדי איזנקוט העניק השבוע את הפתרון שלו, כשרמז שאם אלה תהיינה תוצאות הבחירות, יפעל להקים ממשלת מיעוט בהימנעות הסיעות הערביות.

כולם כעסו. כעס נפתלי בנט, ששתיקתו רועמת מאז מוצאי שבת. הדבר האחרון שהוא רוצה זה קמפיין שיעסוק בערבים במקום בחרדים. בוודאי שלא היה רוצה להיקלע שוב להבטחה לא לשבת עם עבאס, מה שיהפוך מייד לקמפיין על שאלת אמינותו. כעס אביגדור ליברמן, שהצהיר שלא יסכים לממשלה כזו. כעס גם יאיר גולן, רק מסיבה אחרת: הוא בעד שרע"מ תהיה בקואליציה כשותפה מלאה.

הכועס המפתיע ביותר הוא עבאס עצמו. ערב הקמת ממשלת השינוי קבע יו"ר רע"מ כלל: או שנצביע בעד, או נגד. היטב הבין שהימנעות היא מתנת חינם, אבל על הצבעה בעד צריך לשלם. בוודאי אינו רוצה למצוא עצמו בסירה אחת עם שאר המפלגות הערביות שסולדות מכל שותפות. הוא רוצה להיות אישה חוקית, לא פילגש.

איזנקוט אינו מתחרט ואינו חוזר בו. האמירה אולי לא תוכננה, אבל האפשרות שתיאר נדונה כבר זמן רב (ואפילו הועלתה פה לפני שלושה חודשים). בגוש השינוי יש הסבורים כעת שסיכוייו של נתניהו להשיג גוש חוסם גבוהים מאוד. כהונת ראש הממשלה מעניקה אינספור הזדמנויות להשתלטות על סדר היום. כשמכפילים זאת בהתגייסות הצפויה בעדו של נשיא ארה"ב טראמפ, אומר גורם חשוב בגוש, כמעט בלתי סביר להניח שנוכל לנווט את הקשב הציבורי לקמפיין על השתמטות החרדים.

כן, הוא אומר, אין ספק שאם נקים ממשלה בהימנעות הערבים נשלם מחיר. אבל בבחירות שיוקדמו מייד, כל מה שנפסיד מהקמת הממשלה נרוויח בקביעת סדר היום, כשנתניהו כבר יהיה חבר אופוזיציה נטול שליטה. ובכלל, הוסיף, למה שנתניהו יקבע לנו את הכללים מה מותר ומה אסור?

עוד בטרם מקימים פה ממשלות, צריך להחליט עם מי רצים. להלן המלכוד: ריצה של איזנקוט תחת בנט תעניק לו במקרה הטוב את תיק האוצר (כי ליברמן ירצה ביטחון ולפיד חוץ), במקרה הסביר יותר יסתפק בתיק החינוך או הפנים. אם ממילא כל הסקרים מראים שאיחוד לא משפר את מצב הגוש, אולי עדיפה לו ריצה עצמאית בראשות מפלגה בינונית שתעניק לו לפחות את תיק הביטחון.
להשתעשע במחשבות אפשר, אבל לגוש יש רצונות ואדמו״רים משלו, שלוחצים לאיחוד. הם רוצים פחות מפלגות, פחות כיוונים מנוגדים, ואם אפשר, גם פחות ראיונות מפתיעים.

אסטרטגיית גנץ

מאחורי גט הכריתות שהעניק השבוע בני גנץ למחנה השינוי, שבראשו עמד לסירוגין מאז 2019, עומדת אסטרטגיה מורכבת לא פחות מזו של איזנקוט. כשהוא אומר ״מי אמר שאני בגוש שלכם?״ אפשר להשיב לו: אתה, כאשר הגעת לכל מפגש של ראשי האופוזיציה במוצאי שבת.

נכון, ישיב להם גנץ, אבל הגעתי לשם כדי לדון איך מפילים את הממשלה, לא כדי להסכים שהנוכחים בחדר הם שיהוו את הקואליציה הבאה. בחוג הבית באלון שבות הסביר גנץ את ההיגיון: "מה היתה הבעיה בממשלת השינוי? שהיא לא הצליחה לטפל בשום דבר משמעותי. היו אנשים טובים, אבל כל דבר שהעברנו בוטל בממשלה הבאה. כל עוד נהיה גוש מול גוש, זה לא ייגמר. חייבים לחבר בין הגושים".

חיבור אינו הצטרפות של גנץ לבדו לממשלה עם נתניהו. את זה כבר ניסה פעמיים בשני משברי ענק בשנות העשרים. החוויה המצטברת מממשלת הקורונה ומממשלת המלחמה לא הותירה במפלגתו רצון מיוחד בשחזור. ״לא נהיה האצבע ה־61 של נתניהו, זה חשוב לדעת״, אמר ח״כ חילי טרופר באותו מפגש. ״גם כי זה לא משיג את מה שרצינו וגם כי פעמיים כבר היינו שם קטנים בתוך קואליציה רחבה. ב־7 באוקטובר היה חירום, אז לא היה נכון להציב תנאים, אבל נקווה שאם שוב נגיע לסיטואציה הזאת, יהיו אנשים מספיק אמיצים גם בצד שלנו שיהיו מוכנים לעשות את מה שישראל צריכה. משמעות שבירת הגושים זה לא אומר שאנחנו מצטרפים בכל מחיר".

אם כן, האירוע מתבהר: משא ומתן קואליציוני מול נתניהו יחד עם עוד מפלגת אופוזיציה אחת לפחות, שמטרתה ממשלה עם ייצוג רחב לכל גוש. גנץ העניק דוגמה לכוח כשבאים יחד: ״הגעתי לנתניהו ב־7 באוקטובר, הוא היה אפור, אמרתי לו ׳אני אבוא לממשלת חירום׳. נסעתי ממנו ללפיד שאמר ׳תוציא את בן גביר וסמוטריץ'', ואני אמרתי לו שכשמדברים על אחדות זה לא הזמן להעיף אנשים מהממשלה, אנחנו רוצים לעשות הפוך. אמרתי לו ׳בוא תיכנס איתנו ונבודד אותם׳, אני נכנסתי והצלחנו בזה, תאר לך שגם הוא היה מגיע איתנו".

בכל זאת, יורשה להניח שגם לכעסים על שותפיו לשעבר יש מקום בכיוון האסטרטגי החדש. גנץ סבור שהגוש מבצע כלפיו אכיפה בררנית. ״בנט לא הביא את קהלת? הוא לא לקח ממשלה עם שישה מנדטים? כשהוא לא עבר את אחוז החסימה, מישהו אמר לו משהו? אז אני תחת מתקפה מבית, ואני אומר לכם שאני לא אבזבז קולות. תזכרו את השיחה הזאת – אני אסיים 60-40 אחוזים יותר ממה שחוזים לי".

צדק מאוחר

גילוי נאות: ז׳אבו ארליך, שנהרג בשנה שעברה בלבנון, היה שכן שלי בילדותי בעפרה, שלושה בתים מפרידים בינינו. גילוי נאות שני: רחוב ט׳ באייר ביישוב הוא כנראה הרחוב עם הכי הרבה עיתונאים למטר רבוע. אלמלא כן, ואלמלא הם הכירו אותו, את תרומתו העצומה לצה״ל ואת נסיבות מותו, ייתכן שניסיונות הכפשתו לאחר מותו היו עולים יפה, והצדק לעולם לא היה יוצא לאור.

כי הרי נפילתו בנובמבר אשתקד היתה בדיוק חומר הגלם שממנו נהגו לייצר עד לא מזמן עלילות דם. מצד אחד מתנחל משופם עם תנ״ך ביד, מצד שני הלוחם גור קהתי שנהרג לצידו, בעודו מאבטח את הסיור הקטלני שבו השתתף במסגד עתיק, והוא גם נכדו של פעיל שמאל ותיק ומקושר. הטענה, בקצרה, היתה שגור נפל על מזבח תאוות ארכיאולוגיה קולוניאליסטית של מתנחל.

הכלל ״אחרי מות קדושים אמור״ לא הוחל לגבי ארליך, אך כן הוחל הכלל שהוא אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. עיתונאי בכיר אחד כתב ש״אולי חיפש סימנים לקבר של צדיק נידח״, והאשים אותו בהתחזות לקצין צה״ל, תוך שהוא קובע שאין הבדל בין המקרה שלו למתחזה מפיקוד דרום.

״הארץ״ קבע כעובדה ש״קהתי נגרר בעל כורחו אחר ההרפתקה חסרת האחריות של המתנחל הבכיר״. מצלמות ערוץ 13, אלא מי, תיעדו בחדווה פיצוץ כנס לזכרו בהשתתפות בני משפחת קהתי. "מקומם שצה״ל מספר על מידותיו היפות של איש שנגדו עומדת חקירה״, נקבע שם, אף שנגדו מעולם לא התנהלה חקירה.

וכעת, לעובדות: הפרקליט הצבאי הראשי, איתי אופיר, קבע השבוע בהחלטתו הראשונה שהסיור נקבע מראש כדי לתחקר את נפילתו של סמל אורי ניסנוביץ׳ באותו מקום, שבועיים קודם לכן. על כך העיד מפקד כוח הסיור שנפצע קשה והיה מאושפז תקופה ארוכה. הסיור היה מתקיים בכל מקרה ונדרש לצורך מבצעי. כעת נותרו שתי שאלות: למה צורף ארליך, והאם חויל כיאות. לגבי השאלה הראשונה, אל״ם יואב ירום, שהזמין אותו, טען כי מומחיותו של ז׳אבו נדרשה לצורך איתור מחבלים במקום. עשרות קצינים בעבר ובהווה נעזרו באיש, ממיפוי סמטאות הקסבה בשכם לצורך חיסול ועד איתור מערות שבהן יכולים רוצחי חמאס להסתתר. הפצ״ר קבע שלא ניתן לסתור את הטענה ברף הפלילי. נותר הסעיף הטכני של אי־חיולו של ארליך כיאות. זה לא תקין, אבל הדבר אינו באשמת האזרח וכמובן אינו קשור כלל לעלילת הדם המקורית, שלפיה חיילים נהרגו בשביל פנטזיות משיחיות.

כמה רוע אפשר לבלוע? כמה שקרים והסתה אפשר להשמיע על אזרח שחטאו היה מקום מגוריו והבנתו המופלגת בארכיאולוגיה והיסטוריה? בסיורים בשומרון ז׳אבו נהג להגיד למטיילים ״תיזהרו לא לדרוך על פסוקים״. מהירי העט שכתבו נגדו דרכו על הפסוק ״וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי, וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם״.