אין ניצחון בעזה לא משום שהחרדים לא התגייסו. אם מנקים את האמוציות, מגלים שהפגנת הלא־מיליון ושיח השנאה הרב־כיווני הם למעשה ספין. ספין שמתעורר אחת לכמה זמן, ושמסיט את הדיון מהסוגיות שקצת יותר מאיימות על קיומנו.
שיהיה ברור: החרדים צריכים להתגייס. אבל זה לא הנושא. הממשלה בחרה לא להכריע בעזה; הממשלה בחרה לא להכריע בסוגיית גיוס החרדים; הממשלה בחרה לא להכריע בסוגיות הקשורות בערביי ישראל, שרק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לצאת לרחוב להרוס רמזורים. האויב מסתכל איך אנחנו אוכלים אחד את השני, ונדהם: זה מה שיצא משואת ארץ ישראל? תנו לי עוד.
ד"ר ניסים כץ כתב כאן בשבוע שעבר על דוקטרינת ה"חצי עבודה" של נתניהו, שנמנע מלפתור סכסוכים ומגלגל אותם הלאה. את המלחמה הזאת אפשר היה לסיים בתוך חודש, אבל הדפוס הוא להביט להזדמנות בעיניים ולסטות הצידה, כדי לטפל בבעיה מעניינת שאינה בעיית השורש. הציבור מתבלבל, השיח הציבורי יוצר ערפל ונתניהו מתגלגל.
לא חשוב על מה?
אם הייתם שואלים אותי על מה נפגין אחרי שנתיים מלחמה כשחטופינו החיים שבו, לא הייתי מהמרת בחיים על מציאות המחאות הנוכחית, אבל היא משקפת את מה שלא יצאנו להילחם עליו מראש. לא יצאנו להפגין כדי שיפסיקו את משאיות הסיוע לרוצחים בעזה.
לא יצאנו לצעוק על הממשלה שתילחם באויב ותגרש אותו מהבתים שבהם אגר את ביזת עוטף עזה. לא יצאנו לצעוק על הממשלה שתרחם על החיילים שלנו ולא על ילדי האויב. כל כך הרבה עוולות מוסריות נעשות כלפינו, האזרחים, אבל אנחנו שומרים בבטן, כמו חלום בלהות שבו תופסים אותך ואת מנסה לצעוק אבל לא יוצא לך קול.
נכון, היו קבוצות שניסו לחסום את מעבר כרם שלום לסחורות, אבל זה לא הרעיד את המדינה (פעילי ימין נגד ממשלת הימין שמיישמת מדיניות שמאל - חתיכת מלכוד). היו עצרות שקראו להשמיד את חמאס, אבל פעילי הימין שעשו אותן מסגרו אותן כאירועים לחיזוק ראש הממשלה - פחות מרעיד את המדינה, בטח לא את התקשורת.
ואז הרחובות מתמלאים במגזרים הלא נכונים שצועקים את הדברים הפחות רלוונטיים, והסוגיה היחידה שצריכה באמת להעסיק את ראשי המדינה, ושבאמת מעסיקה את אזרחיה, נאלמת: מה עשיתם היום כדי למגר את שואת ארץ ישראל הבאה?
אקטיביסט מאמין יוצא למילואים או להפגנה. מי תופס נתח נרחב יותר בסיקור התקשורתי? מי משפיע יותר על צעדיהם של קובעי המדיניות? הרוב הדומם נאלם
אקטיביסט מאמין יוצא למילואים או להפגנה. מי תופס נתח נרחב יותר בסיקור התקשורתי? מי משפיע יותר על צעדיהם של קובעי המדיניות? הרוב הדומם שמנסה להחזיק שגרה לא מצליח לגבש את הקול השפוי, ולא שליח שיבטא אותו.
אירועי 8 באוקטובר
הגמרא בקידושין אומרת "גדול מצווה ועושה", כי כשאנחנו חייבים לעשות משהו - אנחנו הכי בורחים ממנו. יש לי מבחן מחר? וואו, מצאתי סדרה חדשה בנטפליקס. נרשמתי לתוכנית הרזיה? איזה קטע, אסף גרניט פתח פופ־אפ חדש. חמאס יצא במתקפה ועשה לנו שואה בדרום? טוב, קודם נשמע מה האמריקנים אומרים. פעם חשבנו שגם הדחיינות הכי חריפה מתעוררת בסוף העולם. נכון, לא היינו ערוכים, שנים של מאמצים לטמון את ראשנו בחול נשאו פרי. אבל מה הלאה?!
ועדת החקירה האמיתית צריכה לקום פה לא על אירועי 7 באוקטובר, אלא על מה שקרה מ־8 באוקטובר ואילך.
בפרשת השבוע שלנו מסופר על אברהם אבינו, שלא היה החבר הכי טוב של לוט, האחיין שלו, אך בשנייה שהאויב חטף אותו(!) הוא פעל לפי האינסטינקט האנושי והפשוט ביותר, ובלי אישור יועמ"ש או עיון בדין הבינלאומי - יצא להילחם, ניצח ארבעה מלכים ופדה את האחיין. אברהם התייחס לניצחון כאל נס, הודה לאל ולא נגע בשלל המלחמה.
אבל כשקוראים את הטקסט המקראי ומסתכלים החוצה מהחלון, מבינים שהנס היה אחר: זה כנראה דבר אחד להרגיש את האינסטינקט האנושי העמוק ודבר אחר לממש אותו. ואברהם (אז עוד קראו לו אברם) הרגיש שלא רק שאין דבר כזה להתגלגל ולדחות, אלא גם שצריך להפוך את העולם אם לא רוצים שהפקרות תהיה נורמה.
הוא לא נכנע לקולות שאמרו לו "אבל מה יגידו עליך? ומה יקרה אם יירו עליך בדרך?". הוא ידע שיירו עליו בדרך, והוא ידע שיגידו עליו שהוא שונה ואחר, אבל הוא היה מחובר לזהות שלו, וגם לשכל שלו, והבין שיש מחירים שמשלמים בטווח הקצר כדי לא לשלם עליהם לנצח.
הממשלה צריכה להפסיק את ההטבות למי שלא משרתים בצבא. בלי כלא ובלגן - פשוט בלחיצת כפתור אחת של הצבעה בכנסת, גם במחירים קואליציוניים. החברה החרדית תודה לה, החברה הדתית תודה לה, החברה החילונית תודה לה - ופתאום הן יקלטו שהן בעצם החברה הישראלית.
אחרי שזה יעבוד, אפשר יהיה להתקדם לשבירת טאבואים נוספים, שנותנים לאויב להביט בנו מהצד ולהמשיך להכין מלכודות מוות בזמן שאנחנו מתגלגלים עם הסכסוך והורגים זה את זה בעצמנו. ואף פעם לא לשכוח מיהו האויב האמיתי. 
צילום: חיים גולדברג/פלאש 90
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו