כה אמר פעם אריאל שרון: "רוצו ותפסו גבעות. תפסו גבעה ועוד גבעה... כמה שיותר גבעות... הרחיבו את השטח. כל מה שנתפוס יהיה שלנו, מה שלא ייתפס יהיה בידיהם" (נובמבר, 1988). באיחור של 36 שנה, ובהיפוך תפקידים אירוני, ממשלת נתניהו השישית מממשת את צוואתו הלא כתובה של האיש שהיה הבונה הגדול של ההתנחלויות והפך למחריבן.
מבלי שנתנו את הדעת על כך, ההתנחלויות, שקרעו את הציבור במחלוקת אידיאולוגית קשה לאורך שלושה דורות, הולכות ונטמעות בקונצנזוס הישראלי. קוראים לזה נרמול. מבחינה כמותית, הנתונים כמעט דמיוניים: הממשלה הנוכחית עושה ביו"ש בשלוש השנים האחרונות עבודה שוות ערך לזו שאריאל שרון פרש על פני 16 שנותיו כשר, קודם שהתהפך והמיר את דעתו.
סגן הנשיא ואנס: "לא יהיה סיפוח ביו"ש, נעלבתי מההצעה שעלתה" // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
זוכרים את איומיה של הילארי קלינטון, "אפילו לא אבן אחת?", או את התנגדותם של הממשלים הדמוקרטיים בארה"ב ללגליזציה רטרואקטיבית של מאחזים בלתי חוקיים? ובכן, ב־2025 בלבד קודמו או נבנו ביו"ש 30 אלף יחידות דיור חדשות. הממשלה הנוכחית הכשירה קרוב ל־55 מאחזים ואישרה הקמה של 69 יישובים חדשים. הכל על השולחן. ישר. לא עקום, ללא תחבולות מביכות כמו "שכונה חדשה" עאלק, או "מחנה צבאי" בכאילו. הוסיפו לכך 144 חוות חדשות שמשתרעות על כמיליון דונם, שטחי מרעה ומדבר, שבעבר היו יעד לבנייה פלשתינית לא חוקית; צרפו גם את השיבה, הצבאית וההתיישבותית, לצפון השומרון, ואת ביטול ההתנתקות ההרסנית של שרון שם - והרי לכם דרמה של ממש.
אלפית בלבד מכל אלה היתה מטלטלת בעבר ממשלות בישראל, ומערערת את יחסי וושינגטון־ירושלים, עד כדי איומים בסנקציות, הקפאת סיוע ואמברגו נשק. לממשל של טראמפ, לא זו בלבד שזה לא מזיז. להפך: מבחינתו, חופש הבנייה הזה מסייע בהדיפת לחצי הבייס הרפובלקני, שתובע ריבונות עכשיו. באופן אמיתי, ולא כתירוץ: הבנייה הזאת, שתכפיל בסופו של דבר את האוכלוסייה היהודית ביו"ש, היא מעין ריבונות דה־פקטו; שורשים נוספים שישראל נוטעת בשטח, שבוודאי חזקים יותר מריבונות דה־יורה, ללא מעש.
טריז ורצף
אז איך הגענו עד הלום? כיצד הפכה המחלוקת הבלתי נגמרת הזאת לעניין שולי יחסית?
ניתן להבין חלק מהשינוי, אם שבים אל סקרי דעת הקהל מלפני 7 באוקטובר. המציאות היום אחרת: רוב גדול מתנגד למדינה פלשתינית ומבין עד כמה היא מסוכנת בעבורו. רוב קטן יותר רואה בהתנחלויות "נכס" ביטחוני וציוני ולא "נטל". עוד ועוד ישראלים מבינים עכשיו, שדרושים צעדים שוברי שוויון בהיקפים ובעומקים שמעולם לא בוצעו ביו"ש, כדי לטרפד את תרחיש הסיוט של מדינה פלשתינית; כדי שאיום דומה לחמאס לא יישב לנו על הצוואר ויאיים על מרכזי האוכלוסייה בשפלה ובמישור החוף.
גם למתנגדי ההתנחלויות, שכוחם התקשורתי רב ממשקלם האמיתי בציבור, יש חלק בנרמול המפעל הזה. הללו מצאו להם נמסיס אחר, נעלה וחשוב אף יותר בעיניהם מהמתנחלים: נתניהו. ביבי כמושא שנאה עוקף אצלם את המתנחלים, ובגדול.
ראש הממשלה עצמו תורם לנרמול, מכיוון שקשר את עתידו וקיומו הפוליטי עם הציונות הדתית של סמוטריץ' וסטרוק, אדריכלי השינוי, באופן שאינו מאפשר לו עוד לחמוק מקידום המהפכה ההתיישבותית הכה־נחוצה בשטחי המולדת העתיקים שלנו.
ופתאום, במקום לשים מקלות בגלגלים, שולפים אותם משם; במקום לכנס את מוסדות התכנון ביו"ש פעמיים בשנה, מכנסים אותם פעמיים בחודש. המשפטנים שתקעו ובלמו כמעט הכל, מוחלפים במשפטנים שמוכנים לסייע ולקדם, וסמכויות שהיו בידי צה"ל מועברות לדרג אזרחי.
ההיגיון המסדר של העצים החדשים ביו"ש, שמארגנים לנו מחדש את היער, מגולם במושג רצף, או רצפים. באי־1 למשל, תוכנית החיבור בין מעלה אדומים לירושלים, מתקיימת תחרות בין רצף התיישבותי ישראלי ממערב למזרח, בואכה ים המלח, לבין רצף פלשתיני מצפון לדרום, מרמאללה ועד בית לחם. מנקודת המבט הפלשתינית, הרצף הזה חיוני למדינה פלשתינית, ובדיוק בגלל זה, בשבילנו, הוא אסון. השאלה היא מי יקדים לבנות את הרצף שלו ראשון.
חומה ומגדל 2025
שאלה זהה מונחת לפתחנו בעטרות שבצפון ירושלים, שם מתוכננת שכונה יהודית גדולה בת כ־9,000 יחידות דיור. אישורה יקודם, יש לקוות, אחרי חזרת ראש הממשלה מארה"ב. "התוכנית, אם תמומש", מסביר לנו אתר "שלום עכשיו", במילים ששום איש ימין לא היה מיטיב לנסחן טוב יותר, "תמנע אפשרות של חיבור מזרח ירושלים עם הסביבה הפלשתינית ותמנע למעשה אפשרות להקמת מדינה פלשתינית...". עטרות, על פי "שלום עכשיו", "מיועדת ליצור טריז ברצף הפלשתיני... (שימנע) את הפיתוח הפלשתיני של המטרופולין המרכזי והחשוב ביותר במדינה הפלשתינית העתידית - מטרופולין ירושלים־רמאללה־בית לחם".
זו כמובן בדיוק הסיבה מדוע עטרות, שהיא ראשית לכל חלום ציוני, כה חיונית ודחופה. דוגמאות לרצפים דומים אינן חסרות: דורן שיחבר בין נגוהות לאדורה בדרום הר חברון; שדמה, שעליו ניהלו "נשים בירוק" מאבק עז כדי למנוע את העברתו לפלשתינים. הממשלה אישרה להקים שם יישוב חדש, שיתרום לרצף העתידי בין מזרח גוש עציון לבין ירושלים. גם רחבעם שבגוש שילה מעמיק את האחיזה הישראלית סמוך לכביש 505 בקטע שבין כפר תפוח למגדלים שבשומרון. כך גם מעלות חלחול, סמוך לכביש עוקף אל־ערוב, שעתיד להפוך לנקודה משמעותית בין קריית ארבע לגוש עציון.
כביש אלון, שבמשך שנים ידע פיגועי אבנים, ירי, מטענים ובקבוקי תבערה, שקט עתה אחרי שלאורכו הוקמו חוות ומאחזים; "חומה ומגדל" מודל 2025. כך בעוד עשרות מקומות, גם בוואדי חרמיה, שם תפסו יהודים את הגבעה שממנה נורו למוות לפני כ־24 שנה עשרה חיילים ואזרחים, באחד הפיגועים הקשים שידע האזור, והנה לכם משמעות מחודשת - אזרחית, והתיישבותית־חלוצית, למושג ביטחון.
עוד לפני שהריבונות דה־יורה מגיעה, צומחת מלמטה ריבונות דה־פקטו. שאפקטיבית כאמור לא פחות, ואולי אף יותר. מדינת ישראל מלבישה את חבלי המולדת העתיקים שלה ב"שלמת בטון ומלט", בבנייה לדורות. הריבונות? גם תורה יגיע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו