בין סגירת גל"צ לקרב על הקולנוע: המערכה לשימור הדיקטטורה הרעיונית

קו ישיר עובר בין זעקות השבר על סגירת גלי צה"ל לבין מסע החרמות וההפגנות נגד פרס הקולנוע הממלכתי של השר מיקי זוהר. כך, הטענות על דיכוי חופש הביטוי והיצירה, שלא לדבר על קץ הדמוקרטיה, הן בסך הכל כיסוי לניסיון הנצחת הדיקטטורה הרעיונית ששוררת כאן זה עשרות בשנים. דיקטטורה בשידורים הממלכתיים, בתמיכות לקולנוע ובמוסדות התרבות, כמו גם בקוד האתי של צה"ל ובחינוך של החיילים. דיקטטורה שמעצבת את ההכרה של כולנו.

האמת היא שאני לא מתלהב מהסגירה של גלי צה"ל, אף שזו זכותה המלאה של הממשלה להחליט על כך. נכון שקיום תחנה צבאית בפני עצמו הוא סממן אנטי־דמוקרטי, ובכלל - תחנה צבאית שמפיצה תכנים נגד הצבא והממשלה, ממחישה נטייה להתאבדות לאומית. ובכל זאת, ההחלטה על הסגירה מקרינה דווקא חולשה ונקמנות של ממשלה שלא יודעת לשלוט, בוודאי שלא בחוכמה. כמו גנן שמכחיד את הגינה כולה, במקום להרחיק את המזיקים ולהפריח את הפרחים.

חדשות - מקסימום מהדורות רזות במשורה, אקטואליה - לכל היותר כמו ב"המילה האחרונה" המקורית. להיכנס למחלוקות ציבוריות רק תוך הקפדה על ממלכתיות ואיפוק, ללא מלחמות הבוץ המקובלות בפלטפורמות אחרות. ובנוגע לתוכניות, אפשר ועדיף לתקן את התחנה, שזקוקה ללא ספק לשינוי כיוון מהותי. לקחת את המרכיבים המקסימים והיצירתיים שיש בה, ולמנף אותם. ובמקביל, לברא כל סממן של חתרנות אנטי־ציונית.

את גלי צה"ל צריך להפוך באמת לרדיו של החיילים, שיחזק ולא יחליש. זו צריכה להיות תחנה ציונית, חינוכית, תרבותית, וגם שטותית ומצחיקה כמו שחיילים אוהבים. כמו של רינו צרור ורזי ברקאי, או לאנטיתזה נוסח ברדוגו וינון מגל - ממש לא. כל אחד מוזמן להפעיל את חופש הביטוי הלוחמני שלו בכל מקום אחר, לא ברדיו של החיילים.

האמת היא שהקרב על גלי צה"ל ניטש במסגרת מערכה להנצחת המצב ששורר זה עשרות שנים. במסגרתו, אליטה מוטה לקחה לעצמה את המנדט לעצב ברוחה את המחשבות והפעולה של האזרחים ומערכות השלטון. אף שהיא מייצגת מיעוט הולך ומתבטל, אף שבמידה רבה היא חותרת תחת עצם הקיום וההצדקה של המדינה הציונית.  

אפילו בצה"ל עצמו, הבלעדיות על עיצוב ההכרה ניתנה לאותו זרם. צה"ל כולו, ובמיוחד בכיריו, נתונים לשטיפת מוח רעיונית ומנטלית זה יותר מדור. משטיפת המוח הזו צמחה מגמת קשירת הידיים של הכוחות בידי הפרקליטות הצבאית, מי ששרטטה קו פרוגרסיבי מסולף לקביעת המותר והאסור. מתוך כך גם הופקד עיצוב הקוד האתי של צה"ל בידי קבוצת מלומדים מהשמאל, שהשקפת העולם שלה רחוקה מאוד מהשקפת רובנו, ובחלקה חותרת תחת עצם הקיום שלנו.

כך נשלחו מפקדים בכירים לעבור סדנאות עיצוב תודעה במוסדות מוטים שמאלה, כמו מכון הרטמן, שלא לדבר על חינוך מחדש של קצינים בכירים בסדנאות קרן וקסנר, בין היתר במיטב אוניברסיטאות חמאס בארה"ב. גם במהלך שנות שלטון ממשלות הליכוד, קצונת צה"ל עוצבה ברוח פרוגרסיבית הרסנית - התוצאות בהתאם.

הברק של זוהר

אותו הדבר בדיוק התרחש בתחום הקולנוע. במשך שנים עבדתי עם גורמים מרכזיים בתחום הפקת הסרטים בארץ, אפילו שימשתי יועץ משפטי של איגוד המפיקים. לצערי, גיליתי כיצד אנשים אינטליגנטיים, אפילו חביבים, מנסים להנציח את זכותם ההיסטורית לשלוט בנרטיב הלאומי, על פי השקפתם הקיצונית.

לא סתם קיבלנו שוב ושוב סרטים בעלי גוון פרו־פלשתיני, אנטי־התיישבותי, שברבים מהם נושבת רוח עוינת המואסת בכל מה שעושים פה. בכוונה לא קיבלנו דרמות אנושיות נפלאות על ההקרבה של המתיישבים ביו"ש, וכמעט ולא סיפורים הרואיים מחזקים, מהמלחמות ומהמאבקים הגדושים שלנו. את נוף הסרטים, שלא לדבר על רשימת מקבלי התקציבים והפרסים, קבעה נבחרת של מנהלי קרנות ולקטורים, רובם ככולם מאותו בית מדרש - מי שנבחרו על ידי חבריהם להשקפה כדי להנציח את השיטה.   

כך הגענו לפיצוץ סביב פרס אופיר, שמבייש את שמו של שייקה אופיר - הפטריוט והאמן הגדול. למעשה, לא היה שום דבר חדש במתן הפרס השנה לסרט האנטי־ישראלי התורני, בטקס המכונה "האוסקר הישראלי". השינוי היחידי היה התגובה השלטונית המרעננת של מיקי זוהר. תגובה טבעית ונכונה כל כך, שנועדה להחזיר את השליטה בכסף הציבורי לידי מי שמשקפים את ההשקפות שלנו.

אכן, הגיע הזמן שמערך הכספים והמשאבים הממלכתיים יישלט בידי אנשי מקצוע ענייניים, שמחוברים לאתוס הציוני ולא מנסים להשמיד אותו. חשוב מאוד לשמור על המנעד היצירתי ולאפשר ביקורת, אבל לא כזו שמובילה לחיסול הקולקטיבי שלנו. ובטח לא לאפשר שליטה מוחלטת בכסף שלנו לגורמי שוליים שרוצים לשלוט במחשבות ובפעולות שלנו.

מדינת חמס וגזל

מרוב קטטות אזוטריות בין שונאי בנימין נתניהו לחסידיו, התקשורת לא התפנתה לעסוק כראוי במעשי השוד הגזלניים החדשים של השלטון, כלפי המשרתים ומשלמי המיסים. כך, למשל, בסוף השנה אולצו ישראלים רבים לשלם מעשרות ועד מאות אלפי שקלים כדיווידנד מאולץ, מתוך הכספים או הרכוש שיש להם בעסק ולא הוכנס אליהם לכיס.

בניגוד לחוק, הם לא מורשים להחליט יותר שהכסף או הרכוש שנחסך בעסק, נשארים שם ולא מגיעים לכיסם. המדינה דורשת מהם שלא לחסוך - ועכשיו. זהו תעלול חדש מבית האוצר, שנועד לכסות איכשהו על המיליארדים שהולכים לגולדקנופף וגפני, במטרה לשחד את המצביעים המשתמטים שלהם ולהחזיק את הקואליציה.

כך, רואה חשבון או סוחר קטן שחסכו במשך הרבה שנים אגורה לאגורה, ורכשו משרד או חנות לעסק. מי שמשלם גם משכנתא בכל חודש, נאלץ השבוע לחלק לעצמו דיווידנד רעיוני מכסף שאין לו. כך גם מי ששימר כמה מאות אלפי שקלים בעסק כחיסכון ליום סגריר ולא לקח אותם לכיס. זו הדרך שבה המדינה מאלצת בעלי עסקים שעובדים קשה, שלא לחסוך ולא לשריין לעצמם רשתות הגנה. הכל במסגרת החליבה האינסופית של מי שעובדים ומתפרנסים, במטרה לאפשר את ההשתמטות והנצלנות החרדית.

לא, זה לא לצורכי ההגנה עלינו, כי באופן מדהים, לתקציב הביטחון יש כסף. למעשה, הכנסות המדינה גבוהות בכ־30 מיליארד שקל מהתחזיות, ולמרות זאת נטפס השנה גבוה עוד יותר במדרגות הגזל והניצול. נשלם מחירים שהם כמעט הכי גבוהים בעולם על הדלק והמכוניות, בגלל מיסים מופרכים; מדרגות מס הכנסה הוקפאו למרות האינפלציה, ולכן נשלם יותר מס הכנסה; מס ערך מוסף יישאר 18 אחוז, אף שהועלה לפני שנה; המס על הרכב החשמלי הועלה, והריבית על הלוואות בבנקים בשמיים.

על כך היתה אמורה לבעור הארץ, לא על חילופי המהלומות האידיוטיים שבין תומכי נתניהו לשונאיו.