מכתב לחבר שחושב אחרת: ללא הדבר הזה - אנו עלולים להתפרק

שלומות לידידי,

גם לאחר האכזבה החלטתי להתעקש על השיחה שלנו. לא לוותר על היכולת להקשיב לזולת. ואני מתיישב לכתוב לך באופן (כמעט) אישי, בבמה הציבורית.

"לדידכו". אתה מכיר את המונח הזה היטב. הוא מצביע על הניסיון לכבד את עמדת הזולת עד כדי בחינת טענותיו מתוך עולמו. זהו מעשה של כבוד עמוק, של אמפתיה, של נכונות להקשיב, ואף להשתנות. ואומר מראש: אני מאמין לך - ליושרה, לרצון הטוב, לאמונה בצדקת הדרך. אין זה נימוס פורמלי, אלא אמירה הנשענת על היכרות ארוכה עם היכולת, עם המחקר, עם היצירה, ועם הכאב, העלבון והרצון לתקן.

גם כשאני יודע שרבים מהקרובים לך פוליטית, ולעיתים תקשורתית, פועלים ממניעים של אינטרסים, חשבונות ישנים, ולעיתים מן ההנאה שבדיבור וולגרי וציני - אני שם את כל אלו בתוך סוגריים. משום שכעת אני כותב לך, ולך בלבד.

הנרטיב שאתה מבקש להחיות מכוון לסיפור עמוק, שורשי, המבוסס על התיאולוגיה הפוליטית המקראית והמשיחית. סיפור הגלות והשיבה. עם שלא חדל לחלום, וארץ שלא חדלה לחכות לבניה.

שיבת ציון של ימינו אינה רק סיפור לאומי של חזרה לריבונות, אלא מסע של בשורה אוניברסלית. במובן הזה המאבק הישראלי אינו רק מאבק הישרדותי - הוא מאבק על דמותה העתידית של האנושות.

במאמר הכמעט אחרון קרא הרב קוק לאומות העולם לכבד את הציונות, לא בשל ההתחדשות הלאומית של עם ישראל, אלא בשל השאיפה לחדש את חזון הנביאים, לייסד פוליטיקה מסוג חדש, נטולת שחיתות, נטולת תככים. הוא ראה בתחייה זאת את הנכחת ה' בעולם במובן של מחויבות מוסרית לצדק. המשמעות היא שישראל אינה נושאת עליה את חטאי האנושות, אלא את תקוותיה. ודווקא לכן אני מבקש ממך להרים את המבט, ולהישאר מחויב לחזון שבאופק. השיחה שאתה מעורר אינה דיון פוליטי שגרתי, היא חשובה מעבר למשחקי הכוח, ומעבר לשסעים החברתיים, העדתיים או הפוליטיים.

אך כדי שהחזון הזה לא יישאר בגדר חלום או מיתוס, עלינו להתמודד עם המציאות.

ליבת המבחן

ובמסגרת המוגבלת הזאת, הרשה לי להציג לך רק מקצת מהשאלות הרבות שהייתי רוצה לשאול אותך. לא אתייחס לרפורמה המשפטית, לא לפצע הפתוח של ההתנתקות, לא ליחס שבין ישראל הראשונה והשנייה, לא לשאלת השוויון בנטל, ואפילו לא לשאלת השותפות האזרחית. אלא לשלושה נושאים עמוקים, שהם בעיניי ליבת המבחן שלנו בימים אלה:

1. 7 באוקטובר. היום הנורא הזה חייב ללוות אותנו בכל. היום שבו נחשפנו לרוע קיצוני, והתברר לנו שקיומנו כאן איננו מובטח. היום שבו קרסה הממלכה. ובו ביום גם פגשנו את תעצומות הנפש של היחידים והיחידות, שיצאו להתייצב ולהציל. כל מה שתרצה להגיד, כל מה שאתה מוכן לשמוע, חייב להיות נמדד גם אל מול היום הנורא ההוא. השבת של 7 באוקטובר. המראות המזעזעים והידיעה המחרידה של מה שהיה שם ומה שיכול היה לקרות.

ועל כן אסור להיות שותפים להשכחה, למניעת הדין וחשבון, למחיקת הזיכרון. אסור להיות שותפים לאמירות נבזיות הנאמרות כביכול בשם האל, או למופעי אלימות שעטופים בדיבורים על כבוד לאומי, אבל מהותם השפלה. זהו מעשה שאינו מוסרי, ולמיטב הבנתי גם אינו דתי.

2. ציון במשפט תיפדה. אני לא משפטן, ואני יודע שגם אתה לא, אבל אגלה לך סוד: הטענות הלא מקצועיות הנבנות מן ההתרשמות הסובייקטיבית כוללות האשמה בלתי מבוססת כנגד כל כך הרבה אנשי מקצוע ונשות מקצוע, שמשתדלים לעשות את עבודתם נאמנה. אני בטוח שאתה מכיר כמה מהם, ויודע שהמניעים שלהם הם כנים וישרים. במונחים של חזון ישראל, מה שמתרחש בשנים הללו בבית המשפט הוא מעשה מודע של הרס לא רק של ה"משפט" המסוים הזה, כפי שמתכוונים אוהביו, אלא של עצם המושג "משפט".

חזון תיאולוגי לאומי חייב לשאול גם על היום שאחרי המשפט הזה. הסמכות של בית הדין אינה נובעת משלמות השופטים, וגם לא משלמות השיטה. גם אם יש ביקורת נוקבת, גם אם יש מחלוקת קשה.

הרכנת הראש בפני מערכת המשפט אינה המלצה - היא יסוד קיומי. האלטרנטיבה היא התפוררות. עד כדי כך הרחיקו לכת חכמים, וקבעו את הקמת בתי הדין והרכנת הראש בפני הדיינים כאחד מיסודות הקיום של כל חברה אנושית באשר היא. והוסיפו כי זהו התנאי המינימלי של ברית בני נח.

3. שמירת הלשון. מדינת ישראל אינה תוכנית ריאליטי, ובוודאי לא תוכנית סאטירה בטלוויזיה. השיח המכבד איננו פריבילגיה, אלא הידיעה הברורה שללא הבנה עמוקה של השיחה ושל הנושאים הרעיוניים והמוסריים העומדים על הפרק - אנו חס וחלילה עלולים להתפרק. לא כל מעשה נבחן לפי היכולת הווירטואוזית של הרגע הפוליטי או של משחקי תקשורת. יש אחריות עמוקה יותר: במונחים ההיסטוריים - אחריות למדינת ישראל, במונחים התיאולוגיים - אחריות לחזון הנביאים.

ועוד דבר חשוב לי לומר לך, ואני יודע שדבר זה עלול להכאיב עד מאוד, כי הוא נוקב עד תהום רבה. נביאי התנ"ך, ממשה ועד יחזקאל, לימדו אותנו את הרעיון המחייב של קידוש השם: ההתחייבות המוסרית מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, והיא המשמעות של קידוש שם השם בעולם. כאשר אדם נע בעולם, והוא נושא ברבים את שמו המפורש של השם יתברך, אחריותו גדולה עוד יותר. כמה כאב לראות את שם האל מחולל בין העמים.

מתוך הכבוד, ההערכה ו(גם) הידידות, אני מבקש ממך: הפוך את הכאב, את הביקורת, את האכזבות - להזדמנות לבשורה גדולה. זו שעתה של ישראל לקולות מוסריים רוחניים אמיצים. קולות שמסוגלים לרומם אותנו אל מעבר לקרע. החזון שלך יכול להיות בשורה, אך הוא גם עלול להביא לחורבן.

פרופ' חנוך בן פזי, המחלקה לפילוסופיה יהודית, אוניברסיטת בר־אילן