מדינה תמורת חנינה: ניגוד העניינים הקיצוני של נתניהו מול טראמפ

הראשונים שהיו חייבים להזדעק אל מול מכתב החנינה המבושל של הנשיא טראמפ הם נוטרי המחנה הלאומי. מי שתמיד התנגדו לכל התערבות חיצונית, שרומסת עקרונית את הריבונות שלנו ומסכנת את עצם קיום המדינה היהודית העצמאית. אבל במקרה הנוכחי, מעבר לעיקרון, הנסיבות הקונקרטיות חמורות ומדאיגות במיוחד.

כי אנחנו יודעים היטב מה רוצה טראמפ - אדריכל הסכם האשליות המסוכן מול חמאס, אנחנו מבינים גם מה עלול להניב ניגוד העניינים הקיצוני שבו נמצא ראש ממשלת ישראל - מי שעכשיו, מעבר לכניעת הסכם וושינגטון, נדרש להסגיר את העצמאות והעתיד שלנו לשם שימור הונאת השלום של דונלד טראמפ. מדובר בעסקה מגונה במיוחד: ריבונות ועצמאות בתמורה להורדת נתניהו מחבל התלייה הפלילי והפוליטי - מדינה תמורת חנינה.

תומכיו של בנימין נתניהו גלגלו בשבועות האחרונים את המושג "ניגוד עניינים" על הלשון באינטנסיביות, דורשים בצדק להרחיק את היועצת המשפטית וצמרתה מחקירת פרשת הפצ"רית. ניגוד העניינים כיכב השבוע גם בבג"ץ, כששופטי ההרכב הבהירו שגם ראשי הפרקליטות נגועים ומנועים לעסוק בחקירה. והנה עכשיו, בעקבות התערבות החנינה מוושינגטון, האיר זרקור דווקא את ניגוד העניינים של בנימין נתניהו.

האם ביבי יכול להמשיך לנהל את מערכת היחסים הרגישה מול ארה"ב, כאשר הנשיא האמריקני מתערב בבוטות ובחוצפה לטובתו האישית? כאשר טראמפ מצפצף על הקודים המוסכמים בין מדינות, שלא מתערבות בעניינים פנימיים ובהליכים משפטיים במדינות אחרות, בוודאי ידידות?

ישראל נמצאת עכשיו תחת לחץ אמריקני אימתני שמטיל עליה איום אסטרטגי, אולי חסר תקדים. בשנתיים האחרונות, תחת בנימין נתניהו, הריבונות שלנו הופקעה, כאשר נציגי ארה"ב הורשו להשתתף בישיבות קבינט ולהטיל פיקוח על גופי המדינה. אבל מה שמתרחש מאז ההתרסקות של נתניהו בוושינגטון נמצא בממד אחר.

ישראל איבדה את כוחה העצמאי להפעיל את צבאה, כאשר מפקדה אמריקנית מקריית גת היא שמכתיבה לנו אם לפתוח באש ומתי. בסיס אמריקני גדול אמור לקום בקרוב בגבול הרצועה - לא כדי לרסק, כמובטח, את חמאס, אלא כדי לשתק אותנו. כדי שלא נקלקל חלילה את השלום האדיר שהביא לנו הנשיא הנערץ.

הכל מתוזמן במסגרת ההצגה הגדולה שהחליט הנשיא האמריקני להרים, אחרי שהתייאש מכך שישראל של נתניהו תנצח בעצמה את חמאס. לכן זה כמה שבועות, מאז הנאום בכנסת והקרקס בשארם, השתרר חזון חדש על פני הארץ. שלום פנטסטי, שבמסגרתו חמאס, שאמור היה להתפרק, רק מתחזק. כך גם האויבים הכי מסוכנים שלנו היום - טורקיה, קטאר והרשות הפלשתינית.

אבל אנחנו נדרשים להמשיך לשחק את משחק השלום ולשלם את המחיר. במסגרתו, שחרור 200 המחבלים ממנהרות רפיח ללא פגע הוא רק קצה הקרחון של ההצגה הגדולה. המחבלים יפורקו מנשקם כפי ש"הוועדה המקצועית" היא שתשלוט בעזה.

אבל בפועל הכל ברור - האויב קם לתחייה, הרשות הפלשתינית מקבלת כוח להקמת מדינה, בקרוב ייפתח מעבר רפיח, ואנחנו נעמיק את הנסיגה. בד בבד, מוקם כוח בינלאומי בחסות מועצת הביטחון, והידיים שלנו נקשרו. אסור לנו להגיב מול האויב המתעצם מחדש, אסור להתנגד לבנאום גורלנו, אסור לגדוע את הזרועות העוינות שנשלחות לשטחנו מאנקרה ומדוחא.

בובת סמרטוטים ירושלמית

בנימין נתניהו לא מעז להתנגד לתהליכי החנק האלו, אפילו לא למחות. בניגוד למנחם בגין, ששמר על עצמאותנו תחת לחץ אמריקני כבד, והבהיר שאנחנו לא רפובליקת בננות; בניגוד לדוד בן־גוריון, שצפצף על איומי הנשיא טרומן והקים את המדינה; בניגוד לראשי ממשלה אחרים, שלפחות הביעו מחאה נגד ניסיונות אונס אמריקניים - נתניהו איבד אפילו את יכולת המחאה. הוא נאלץ לחתום על הסכם כניעה בוושינגטון, כי הנרפות שלו מול חמאס הובילה את מדינת ישראל לשוקת שבורה.

כך, גורלו הפוליטי והאישי הפכו תלויים ביחסים טובים עם הבית הלבן, והפוליטיקאי הערמומי שגר שם מבין את זה יפה. עכשיו טראמפ מנסה להעמיק את הצייתנות של נתניהו באמצעות הצלתו אישית מפסק דין שאולי ישלח אותו לקלון ולכלא. כך גם תחוזק הכרת התודה של בובת הסמרטוטים הירושלמית.

לכן, כל מי שמחשיב את עצמו כאיש לאומי, בוודאי איש המחנה הלאומי, חייב לזעוק בקול גדול לנשיא המדינה הרצוג שלא יעז להיכנע ללחצי הבית הלבן וידחה מכל וכל את המחשבה על חנינה. ולחובבי נתניהו, אל דאגה - הרי לא יהיה כלום כי לא היה כלום.

הצד המואר שלנו

במרפסת של אגף השיקום בביה"ח שיבא נחשף הצד המדהים של העם הזה. ביקור אצל האחיין שלי, נפתלי, מילואימניק יוצא אגוז שנפצע מרימון בחאן יונס לפני כחודש, מסיר באחת את הציניות, המרירות והפסימיות שאוחזת בנו ביום־יום.

כי על המרפסת של בית החולים, בכל ערב, אפשר להתבלבל ולחשוב שמישהו הרים חפלה גדולה: מוזיקה, קריוקי, אוכל כיד המלכים, בירות וופלים בלגים על מקל שנשלחים לסובבים. כל הטוב הזה מגיע ממתנדבים שלא יודעים את נפשם מרוב רצון להחזיר למשתקמים קצת ממה שכולנו חייבים להם, קורטוב ממה שאנחנו מרגישים כלפיהם.

והרצון לחבק את הפצועים עובר על גדותיו. חברות מסחריות שולחות עובדים מתנדבים שיעשו שמח ויעטירו טוב על החבר'ה הצעירים שבשיקום. כמעט כל צ'ופר שניתן להעלות על הדעת מגיע לפצועים, מלגו ועד טאבלטים, ממיצים טבעיים ועד הררים של אוכל וממתקים. כיסא הגלגלים שבני המשפחה הביאו לתיקון אצל היבואן מוחזר תקין, תוך סירוב לקבל תשלום. מנהלת בדימוס בבית ספר למוזיקה מגיעה לבית החולים לתת שיעורי פסנתר בהתנדבות. הלב הציבורי יוצא אל הפצועים ובני המשפחה.

כי איך אפשר להתייצב מול בחור צעיר, בתחילת המסלול, שנעצרו לו החיים. מי שבילה בשנתיים האחרונות אינסוף ימים בעזה בשבילנו וחזר משם במסוק לבית החולים. שב לשורה של ניתוחים, לכאבים בלתי פוסקים, לשיקום איטי שמי יודע מתי יסתיים והאם בסופו הוא יחזור להיות כפי שהיה. שלא לדבר על אלו שברור שיישארו נכים ומוגבלים. את הכרת הטובה התהומית הזו מקרינים כל מי שנתקלים בפצועים, ולא מעטים עושים את הדרך מיוזמתם כדי לחבק את הגיבורים שלנו.

אבל איך מיישבים את הרוח החמה המתוקה הזו, את החיבוק והנתינה, עם הרעל שנשקף מאמצעי התקשורת ומהמערכת הפוליטית, עם מה שאופף אותנו בכל יום. אכן, קשה ליישב. איך מחברים את החיבוק המשפחתי האינסופי שמגיע מכל קצות הארץ עם ההתעלמות והניכור של מרבית הציבור החרדי. לא מחברים. אבל אסור שלא לשים לב לתועפות הטוב והכרת התודה שקיימים בינינו. כי זו המהות האמיתית של העם הזה, זו הסיבה לקיומנו.