לו הייתי קומיקס, הייתי שואלת בציניות: למה שלא ניקח את כל הנשק מאלה שצריך לאסוף מהם את התחמושת הבלתי חוקית שמסתובבת, ונעביר אותו לאלה שמתחננים לקבל נשק ולא נותנים להם? אבל איני קומיקס, והאמת היא שזה גם פתרון ממש לא טוב. נשק שמסתובב בהמונים לא יכול לפתור בעיות ביטחוניות, לאומיות ואישיות, אבל יש לו פוטנציאל לא מבוטל ליצור אינספור כאלה. צבא ומשטרה הם התשתית הקיומית שלנו. גם חינוך. אבל נשק? השנה היא תשפ"ג ולא למדנו כלום.
היה לי גבר יפה ועדין
פעם הייתי במערכת יחסים מסוימת עם גבר שהחזיק נשק ברישיון. הוא עמד בכל דרישות הסף דאז, הגם שהיו מחמירות. אך בראשית היכרותנו הוא לא קיבל את הרובה שכה חלם עליו, והגיש עוד בקשה ועוד בקשה וזעזע את אמות הסיפים, עד שכולם אמרו מה זה, איזה מין דבר זה, במדינה הזאת לא יודעים למי מגיע נשק ולמי לא. ובסוף הוא באמת קיבל.
הנשק היה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא ישן לידו בחדר, הוא יצא איתו לנסיעות, הוא ביקר איתו במטווחים אחת לשנה. איש עדין ויפה, שהולך עם נשק להגנה עצמית לכל מקום שעלול להיות בו מסוכן. נו, ואיפה לא מסוכן בימינו, משחר היווסדנו כאומה? הוא גם יצר לעצמו במכונית מקום מיוחד לרובה, כדי שתוך נהיגה - אם יידרש לכך - יוכל מייד לשלוף את הנשק המאוד מסורבל ולהגיב.
תהיתי לא פעם, גם בפניו, מה יקרה אם יצטרך באמת להשתמש. הרי עד שיבין מה מתרחש, ויפעל בהתאם, וייקח, ויטען - ממילא יהיה מאוחר מדי. הוא אמנם יוצא למילואים כשצריך, אבל נוצר הרושם שהאימון בצאלים פחות מכשיר אותך למצבים כאלה בכבישים מוכי טרור, או להתקפות מחבלים פתאומיות בביקורים תכופים בעפולה.
ישראל היא מדינת פוסט־טְרָאוּמָטֶיהָ. וככל שהפוסט־טראומה של האיש היפה והעדין הופנתה כלפיי, כך הרגשתי את הנשק חם וקרוב. ככל שהאיש היפה והעדין הרגיש שאני מרגישה את הנשק חם וקרוב, האקדח הפך מעשן. מי שחושב לחלק נשקים ו"להגמיש נהלים", מוזמן לצלול איתי אל אותו בוקר משפחתי נעים שבו הבנתי שעלי לדווח למשטרה על מה שקורה בחיים הפרטיים שלי, ושבו התת־מודע של האיש היפה והעדין רמז לו, כנראה, שהחגיגה עומדת להסתיים.
נסעתי לסבא וסבתא שלי, והאיש היפה והעדין ישב לידי כל הדרך. נהגתי, והנשק שקיבל ברישיון לאחר מאבק ברשויות מונח בין רגליו. ידיו אוחזות בו בחן, ואני נוהגת, כמו בסרט מתח אמריקני, שותקת כדי לא לעצבן. משני צידי הכביש שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף. וחרובים וזית וגלבוע. שום משא ומתן לחילוצי לא מתקיים, והנשק שאני מכירה מחדר השינה מביט בי מהמושב שליד הנהגת. זאת אותה הקת שסימנה לי כמה חודשים קודם לא לנעול את הדלת. זאת אותה הקת שהפעילה עלי סוגים שונים של טרור ביתי. זאת קת שלא מאפשרת חיים בביטחון.
שום נהג שנסע לידנו לא יכול היה לדמיין מה מתרחש ברכב החולף, ומה מונח בין הגבר העדין והיפה לבין הנהגת קרת־הרוח. גם בתחנת המשטרה, לפני שעניתי על כל סעיף וסעיף בשאלון המסוכנות, הם אמרו לי: הוא? לא מסוגל לפגוע בזבוב. אבל אני לא זבוב.
רובה ברישיון במערכה הראשונה
רובה שנמצא בחדר הוא אקדח המוצמד לרקה. אין שום בית, בישראל או בעולם, שבו הימצאות של נשק ביתי במרחב הפרטי לא תחלחל אל תחושת הביטחון שבו. ואם יש בית במדינת ישראל שהקיום בו תלוי בכך שיהיה בו נשק ביתי - אז העבודה הביטחונית של המדינה גרועה. שוטרים ואנשי קבע מחזיקים נשק - נכון. בצורה מסודרת, יש הנחיות, זה חלק מהעבודה שלהם. אבל אזרחים שלהוטים להחזיק נשק שלא כחלק מדרישות הכרחיות של עבודתם? - די.
מדינת ישראל אמונה על ביטחון אזרחיה, ומתן נשק לאזרחים הוא פשיטת רגל. זה כמו לקחת מגפון ולצעוק: "אזרחים יקרים", או בעצם, "אזרחים מיותרים, אנחנו לא מסוגלים לדאוג לכם. החלטנו להפריט את הביטחון - אז כל משפחה מעכשיו היא צבא קטן, יש מבצע ברמי לוי: אקדח ב־99.90. תדאגו לעצמכם, ביי".
ישנה טענת "אז תחזיקי גם את אקדח" - אישית, כמי שפעם ביום לא יודעת איפה היא הניחה את מפתחות הרכב שלה/את מפתחות הבית/את כרטיס העובד (איזה מזל שמשלמים דרך הסלולר, אחרת הייתי מאבדת גם את הארנק), לא הייתי רוצה להחזיק אקדח גם אם הייתי גרה בשכונה מלחיצה בדרום תל אביב, או באום אל־פחם, או בירושלים.
וגם אם הייתי זוכרת (ויש דברים שאני כן) - נרמול הנשק זה עיוות חברתי. כשהאקדח הנשי או הרובה הגברי, ולהפך, הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה - אנחנו חיים מציאות אלימה יותר. עבור רבים בחברה הישראלית, מתן רישיון לנשק הווא הזדמנות להוציא מן הכוח אל הפועל את הפנטזיות החולות מהאקס בוקס, גם בלי קשר לאלימות במשפחה. לא חבל?
"כל העם צבא, כל הארץ חזית", אמר בן־גוריון בתש"ח. בתקופתנו, אפשר להיעזר בהשראה שלו לעניין סולידריות ועזרה הדדית. אמורות להיות דרכים מתוחכמות יותר להילחם באויב מאשר לצייד בנשק כל משק בית (ובואו, אלה בעיקר גברים שמגישים בקשות).
קורים ניסים כשמחבלים נכנסים ליישובים שבהם יש יוצאי סיירת בחופשה, וקורים פחות ניסים כשמחבלים חודרים לשכונות עם כוח אדם שלא היה בקומנדו ולא חזר הביתה לסופ"ש עם נשק מהעבודה. אבל אם כך נקבעת מדיניות הביטחון שלנו - האיום על הבתים שלנו הוא ממשי. איום חדש, מבפנים, על אותם הבתים - לא יפתור דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו