פעם שאלו מה לא בסדר איתה, עכשיו היא מלכה: "הכי מפנק לבד"

סרטון "ערב שישי לבד בניו יורק" של יוצרת התוכן פאולינה צ'י (Paulina Cee) עלול ללחוץ חזק על בלוטות הקנאה של כל מי שאוחז בילדים, בישראל או בכלל. צ'י נכנסת לדירה הנקייה שלה המרוהטת בטוב טעם, חולצת את הנעליים היישר לתוך הארון המיועד, מוזגת לעצמה כוס יין ענקית עם קרח, אוכלת פיצה ליחיד ומכינה תה לבנדר, שאותו היא לוקחת לסלון המבריק והמסודר שלה ומתיישבת מול הטלוויזיה. לבדה.

את הכל היא עושה בפיג'מת סאטן ורודה עם נוצות. כל זמנה מוקדש אך ורק לרווחתה האישית. בסרטונים אחרים צ'י מראה את רוטינת טיפוח הפנים שלה, קניות לאדם אחד או מערכת יחסים אינטימית עם החתול שלה. כולם מגיעים למאות אלפי צפיות.

#רווקה בת 36 שחיה לבד בניו יורק סיטי. אם לפני עשור התיוג הזה היה מעלה בנו תחושת רחמים, או את השאלה "מה לא בסדר איתה?" - היום פאולינה מייצרת סביב בדידותה אווירת לייף סטייל נוצצת, שאותה רבות ורבים רואים כמקור לחיקוי. פאולינה היא משפיענית בדידות - הטרנד הכי לוהט של קיץ 2026, אם אתם בגיל הנכון.

מחיר הבדידות

הביטוי "משפיעני בדידות" (Solitude/Loneliness Influencers) הופיע לראשונה במאמר של העיתונאית פיית' היל ב"אטלנטיק" (יוני 2026), ונקרא "המשיכה המוזרה של משפיעני הבדידות". היל זיהתה מגמה הולכת ומתרחבת, של נשים צעירות בפיד שלה שמעלות תוכן המציג שגרת חיים נטולת חברים, ילדים ובני זוג - וסימנה זאת כתופעה תרבותית בולטת.

היא הצביעה על מאפיינים משותפים לכל יוצרות התוכן הללו: סצנות פשוטות של חזרה לדירה ריקה, הכנת ארוחות ערב בסיסיות ממרכיבים משובחים אבל בכמות מצומצמת, הפיכת אפיזדות יומיומיות לחגיגיות וטקסיות (למשל, שתיית משקה קל בכוס יין אלגנטית), חתול שמשמש בן לוויה, ניקוי קפדני של הבית (טקסים מרובי שלבים וחזרות שמציגים את הבית של המשפיענית) וצפייה לבד בתוכן טלוויזיוני ספציפי.

מה יותר כיף מערב ASMR לבד בבית? פאולינה צ'י 

התכנים הללו, שאולי היו נדחקים לשולי המודעות שלנו בעבר, הפכו בעזרת האלגוריתם של הרשתות החברתיות לסוג של אידיאל חברתי. תחושה שהיא לא רק לגיטימית, אלא שכדאי לשאוף אליה ולתעד אותה.

בנובמבר 2023 פרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO) הצהרה יוצאת דופן: הוא קבע כי בדידות היא מגפה עולמית דחופה. ביוני בשנה שעברה פורסם הדוח המרכזי של הארגון "From Loneliness to Social Connection: Charting a Path to Healthier Societies", שקבע כי בדידות כרונית אחראית ל־871 אלף מקרי מוות בשנה בעולם (100 מקרי מוות בשעה), והשווה את נזקי הבריאות של הבדידות לעישון 15 סיגריות ביום.

בעקבות ממצאי ועדת הבריאות של האו"ם, עצרת הבריאות העולמית אימצה החלטה היסטורית, שקוראת לממשלות ברחבי העולם לשלב תוכניות לאומיות לטיפול בבדידות כחלק בלתי נפרד ממדיניות הרווחה, מהתכנון העירוני וממערכות הבריאות. הצעירים קיבלו התייחסויות מיוחדת בדוח: אחד מתוך כל חמישה צעירים בעולם חווה בדידות.

בסקרים של גאלופ ושל חברת הביטוח Cigna השיעורים גבוהים אף יותר, ומטפסים לכמעט 50% מבני הנוער ומהצעירים שחשים בדידות. השינוי הזה הוא חדש ומדאיג. כשעוברים על סקרי PISA וסקרי בריאות הציבור באירופה ובארה"ב מלפני 20 שנה, רואים את ההבדלים. שיעור בני הנוער והצעירים שדיווחו על בדידות תכופה או חריגה עמד בזמנו על 12%-8% בלבד. מה קרה להם? מסכים. מסכים ורשתות חברתיות.

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב ובמחקרים מקבילים באירופה, בשנים 2010-2006 צעיר ממוצע (גילי 24-15) בילה לבדו ארבע שעות ביממה. כיום צעירים מבלים לבד שש עד שמונה שעות, וחלק גדול מזמן האינטראקציה המשותפת התחלף בצפייה במסכים וברשתות חברתיות.

השימוש הגבוה בסמאטרפונים מפחית את החיכוך החברתי הישיר. צעירים לא נפגשים במרחבים ציבוריים, לא הולכים לתנועות נוער, הם אפילו לא מרימים טלפון. למה? אפשר פשוט לשלוח הודעה או DM באינסטגרם.

יצאו מהמרוץ

לפני 20 שנה, בתפיסה המחקרית, הסטטיסטית והציבורית, בדידות נתפסה באופן בלעדי כבעיה של בני הגיל השלישי (אלמנים, אלמנות, פנסיונרים ועוד), וצעירים (25-18) נחשבו הקבוצה הכי פחות בודדה באוכלוסייה, בזכות מעגלי לימודים, שירות צבאי או אזרחי, יציאות ואינטראקציות אינטנסיביות פנים מול פנים. אבל היום? בדיוק להפך.

על הסנטימנט הזה מתיישבות "משפיעניות הבדידות" (אגב, רובן מסתייגות מהביטוי הזה. היוצרת דבון נורינג, למשל, הבהירה: "אנחנו לבד, אבל אנחנו לא בודדות", והעדיפה את המילה Solitude על פני Loneliness). הן מייצרות אידיאליזציה רומנטית סביב הבחירה "לצאת מהמרוץ". במקום להילחם בבדידות המודרנית, או לחוות אותה ככישלון אישי וחברתי - הן הופכות אותה לאסתטיקה.

יוצרת התוכן דבון נורינג מציגה: חיי הלילה של המופנמים

הסרטונים שלהן נשענים על מושגים כמו ASMR, מינימליזם עיצובי וטקסים קטנים של "סלף קר". בחירת מסכת הפנים הנכונה, טיפול בגלי אינפרא־אדום במכשיר הביתי וזמן לעצמך כדי לעבור עיסוי לימפטי. הן מעבירות מסר שאין טעם לרדוף אחר מעגלים חברתיים מתישים או זיופים חברתיים. אין צורך להבין לאן אצא הערב, עם אילו חברות אפגש ובאיזו אפליקציית היכרויות אתאכזב. אני עייפה. במקום זה, יצרתי לעצמי מבצר בדידות אינדיבידואלי. מרחב נקי משיפוטיות וממטען רגשי. בדיוק כמו במבצר הבדידות של סופרמן - השלמה פאסיבית ונוחה עם בידוד חברתי.

מילא קשרים חברתיים - מי מאיתנו לא קבעה עם מעגל חברתי קרוב ואז חזל"שה שוב ושוב כי למי יש כוח לצאת? - אבל הנשים הצעירות הללו בוחרות במודע להפגין גם את הבחירה שלהן להימנע מזוגיות כהתרסה נגד המוסכמות המודרניות, תפיסה שללא ספק תערער את שרירי הליבה של לימור סון הר מלך.

בסקרים של גאלופ ושל חברת הביטוח Cigna השיעורים גבוהים אף יותר, ומטפסים לכמעט 50% מבני הנוער ומהצעירים שחשים בדידות. כשעוברים על סקרים מלפני 20 שנה, רואים ששיעור בני הנוער והצעירים שדיווחו על בדידות תכופה או חריגה עמד בזמנו על 12%-8% בלבד

זהו דור שגדל בתוך אפליקציות היכרויות כמו טינדר, הינג', באמבל ואוקיי קיופיד. בשנתיים האחרונות, אחרי שחווה עוד ועוד אכזבות מהיכרויות בתוך האפליקציה ועייפות דיגיטלית, הוא נוטש אותן ומערער את המודל הכלכלי שלהן. בעוד יש כאלו שפונים לחפש אהבה במפגשי פנים מול פנים, רבים אחרים פשוט מכריזים בקול שהם יוצאים מהמרוץ ושיותר טוב להם לבד. "הנה אני, מבלה את ערב שבת שלי מבלי להתפשר, מבלי לפנות מקום בארון העמוס שלי למישהו אחר או להתחלק בארוחת הערב שלי. אני לבד וטוב לי".

איך אפשר להיות בודדה עם חצי מיליון עוקבים וסוכן? לנה איסה, יוצרת תוכן מטורונטו עם 7 מיליון לייקים בטיקטוק בלבד, קוראת לעצמה "נערה בודדה ומכורה לקפאין". ל־SJ, מנהלת עמוד "דרמה פרי דיאריז", יש יותר מ־170 אלף מנוייים בעמוד היוטיוב שלה ויותר מ־308 אלף עוקבים באינסטגרם. עיקר התוכן שלה הוא על מה שהיא עושה בערב לבד בבית שלה.

דיבון: "ברגע שהסבל הופך לאסתטיקה, למקור של אותנטיות או למרכיב בזהות הדיגיטלית, יש סכנה שאנשים יתחילו להרגיש שהכאב הוא חלק מהמותג שלהם. בעיניי, בסוף, תוכן טוב מנרמל רגשות, אבל לא מנרמל ייאוש"

לדבון יש יותר ממיליון עוקבים בטיקטוק, והיא מגדירה את עצמה רומנטיקנית. היא עוסקת בתחביבים, בטיפוח עצמי, בעיצוב הבית ובספרים. בעמוד הביו שלה בטיקטוק יש מייל לשיתופי פעולה ולהצעות מסחריות. הייתכן שכמו כל טרנד סושיאלי - הבדידות היא פחות אמירה חברתית נוקבת ויותר פלטפורמה לשת"פים?

סרטוני המשפיעניות הללו עוסקים הרבה באסתטיקת ה"קלין גירל" או ה"Cosy Isolation". בדידות ברשתות החברתיות היא לא להתגורר בדירה מוזנחת עם עיתונים מלפני שנה וכיור מלא כלים. מה מושך בזה? הנראות היא תמיד סטרילית, הבית מואר בתאורה חמה, מוצרי הטיפוח בארון הם היקרים ביותר, וטקסים קטנים כמו הכנת תה או מריחת מסכת פנים של המותג הנכון הופכים לחזות הכל.

משפיעניות הבדידות מזינות ענף כלכלי עצום של "כלכלת היחידים" (Solo Economy או Singles Economy). הענף הזה כולל אריזות קטנות ומנות ליחיד, מירקות חתוכים בכמויות קטנות ועד לארוחות שף קפואות במנות בודדות. מסעדות מעצבות שטחים מיוחדים לישיבה ביחד ומעודדות את המגמה. אם פעם לשבת לבד לארוחה היה נחשב אקט חברתי מביך - היום זו שאיפה טרנדית.

במסעדות יש דלפקים אישיים עם שקעי טעינה, מחיצות פרטיות (התחיל במסעדות ראמן אישיות ביפן ובקוריאה, שם מגפת הבדידות שוברת שיאים, ועכשיו מתחיל לצוץ במערב), וכמובן גם תפריטים מותאמים לסועד יחיד (חצי מנות). היום, אם את מזמינה לעצמך אוכל לבד בוולט - זה נחשב חלק מפינוק אישי שמגיע לך, ולא בזבוז.

גם המטבח מתמלא במוצרי חשמל יוקרתיים ומותאמים לאורח החיים החדש: מקציפי חלב אישיים, מכונות קפה של ספל אחד, סירים חשמליים קומפקטיים ומקררים קטנים. הבית מקושט בנרות ריחניים יוקרתיים, בחלוקי רחצה שיגרמו לך להרגיש "כאילו את בחדר מלון", במכשירי עיסוי ביתיים ובשמיכות כבדות.

גם תעשיית התיירות והבילוי מרוויחה: מכרטיסים יחידים להצגות קולנוע או להופעות ועד למלונות שמציעים חדרים ליחידים מעוצבים בקפידה לנוסעת הבודדת, ולא רק חדרים לזוגות כסטנדרט. ברמה האישית, אני רואה שיותר ויותר נשים מגיעות לבד לאירועים ולהרצאות שאני עורכת, בלי חברות או בן זוג. המחשבה שמלווה אותן: "לא היה לי עם מי ללכת, והחלטתי לפנק את עצמי".

איפה החבר'ה?

תום דיבון, חוקר תרבות דיגיטלית מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, תוהה אם מדובר בקושי אמיתי או בצורך טרנדי בלבד.

"מצד אחד, עצם זה שאנשים מדברים על בדידות מפחית את תחושת הבושה, ונותן לאחרים תחושה של 'היי, אני לא היחיד'. אז במובן הזה, החשיפה יכולה להיות מאוד משחררת, ואפילו טיפולית. אבל מצד שני, ברגע שבדידות הופכת לתוכן שמייצר צפיות, לייקים, עוקבים וטראפיק - היא גם עלולה להפוך לחלק מהמותג האישי של היוצר. כלומר, הפלטפורמות מתגמלות אותנטיות, אבל גם הופכות אותה למשהו שאפשר 'לארוז' ולייצר ממנו ערך.

"ואז יש כאן עוד פרדוקס. ברגע שאתה משתף את הבדידות שלך ומאות אלפי אנשים מגיבים לך, אתה כבר לא באמת לבד. אז השיתוף יוצר קהילה, תחושת שייכות כלשהי והכרה. לכן, השאלה היא אם אנחנו רואים כאן רק ייצוג של בדידות, או דווקא ניסיון להתמודד איתה באמצעות הנראות עצמה. נראה לי שבמובן הזה, המדיה החברתית היא גם המקום שבו הבדידות מוצגת - וגם המקום שבו, לפחות באופן חלקי, היא מתפוגגת".

ד"ר גזית: "בעיניי יש ערך עצום בזה שצעירים מרגישים שהם לא היחידים שחווים בדידות. זה מפחית את הבושה, ומעודד אנשים לדבר גם על דברים שהיו עד עכשיו טאבו"

ד"ר טלי גזית, ראשת מעבדת הפסיכו־טכנולוגיה במחלקה למדעי המידע וליישומי בינה מלאכותית באוניברסיטת בר־אילן, מסכימה: "הרשתות החברתיות יכולות להפוך למקום שבו הרבה יותר קל לדבר על בדידות. הרבה יותר קל להגיד 'אני לבד' מול מצלמה מאשר מול המשפחה או החברים. במובן הזה, הרשת יכולה להפוך חוויה שמלווה בהרבה בושה לחוויה שאפשר לשתף, לקבל עליה אמפתיה, ואפילו למצוא סביבה קהילה.

"אני גם חושבת שאחרי הקורונה, ובוודאי לנוכח המלחמה, הרבה יותר ישראלים מכירים מקרוב תחושות של בדידות, ניתוק ואובדן. לכן, לא אתפלא אם נראה יותר ויותר תוכן כזה גם אצלנו בארץ".

יש היום עשרות כלים דיגיטליים, כמו קהילות דיסקורד סגורות, בוטים של בינה מלאכותית או משפיעני בדידות, שמבקשים לייצר פתרונות לבדידות של דור ה־Z. האם שווה להיתלות בהם, או שהם מתפקדים כ"פלסטר" שמחריף את החרדה החברתית ומקשה לייצר אינטראקציות בעולם הפיזי?

דיבון: "לדעתי התשובה היא גם וגם, אבל אפילו יותר מזה, הכלים הדיגיטליים משנים את האופן שבו אנחנו תופסים קשר אנושי. עבור חלק מהאנשים, שיחה עם בוט יכולה להיות הצעד הראשון שמאפשר להרגיש שרואים אותך ושיש עם מי לדבר. זה לא דבר של מה בכך. מצד שני, יש כאן סכנה שהתחושה הזו תספיק. אם פעם חבר טוב היה מישהו שפגשת - היום אפשר להרגיש סיפוק רגשי גם משיחה עם AI או ממשפיען שמדבר אליך. זה לא בהכרח שלילי, אבל זה בהחלט משנה את הרף שלנו של מה שנחשב קשר משמעותי.

"לכן, בעיניי, השאלה היא לא אם הטכנולוגיה מחליפה חברים, אלא אם היא מעודדת אותנו לעשות את הצעד הבא. כשהיא משמשת גשר לעולם הפיזי, היא יכולה להיות כלי מדהים. אבל כשהיא הופכת לתחליף קבוע, היא עלולה להפוך את אזור הנוחות הדיגיטלי למקום שקשה לצאת ממנו".

אפשר בכלל להיות בודדים בישראל?

"ישראל היא מדינה דביקה, ולא רק בגלל מזג האוויר: המשפחות גדולות, תחושת הקולקטיב השבטי חזקה, ומעגלי חברים נרחבים שנצברים במערכת החינוך ובתנועות הנוער, ובעיקר בצבא ובאקדמיה, מלווים את צעירי ישראל במשך כל חייהם. מחקרים עדכניים מראים כי בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל בגילי 29-25, יש עלייה בגיל הנישואים ובשיעורי משקי הבית של אדם אחד: מעשרות בודדות בשנות ה־80 ליותר מ־65% מהגברים וכ־50% מהנשים. רק 10% מכלל משקי הבית בישראל מורכבים מאדם אחד בלבד (בתל אביב יותר מ־30%), וגיל הנישואים הממוצע עלה בהתמדה ל־27.5 לנשים ול־28.8 לגברים (במגזר החילוני־עירוני הממוצע גבוה יותר).

"אבל בישראל יש 'פרדוקס בדידות'. אנחנו נחשבים אחת החברות המשפחתיות והקהילתיות ביותר בעולם המערבי - אבל דווקא בגלל הציפיות הגבוהות למעורבות ולשייכות, מי שמוצא את עצמו מחוץ למעגלים הללו חווה בדידות עצומה יותר. על פי הסקר החברתי של הלמ"ס, 21%-20% מבני ה־20 ומעלה מדווחים על תחושת בדידות לעיתים קרובות או מדי פעם (בחברה הערבית שיעור המדווחים על בדידות עומד על 26%)".

דיבון טוען שהתופעה בישראל בהחלט קיימת, "אבל היא בעצם מקבלת ביטוי שונה. החברה הישראלית עדיין בנויה סביב מסגרות מאוד חזקות, כמו משפחה, חברים, צבא ועבודה, ולכן בדידות נתפסת פחות כזהות שאפשר לאמץ. בדידות מחייבת שנפתור אותה, כי לא ייתכן שנהיה בודדים כשאנחנו ישראלים. אז במובן הזה, בדידות היא כמעט כישלון חברתי, ולא מאפיין אישי לגיטימי.

"אבל דווקא בגלל זה, אני חושב שיש כאן פרדוקס מעניין. למרות שאנחנו חיים בחברה מאוד קהילתית, הרבה אנשים מרגישים בודדים, כי בסוף זה טבע אנושי. יש לנו את המלחמות, הקיטוב הפוליטי, יוקר המחיה, המעברים התכופים בין מילואים, עבודה ומשפחה, וגם העבודה מהבית מאז הקורונה. כל אלה יצרו מציאות שבה אנשים מוקפים באנשים, אבל לא בהכרח מרגישים מחוברים אליהם, וגם כל הזמן יוצאים ונכנסים ממעגלים חברתיים.

"לכן אני כן יכול לראות בישראל אנשים ברשת שמדברים בגלוי על בדידות, אבל כנראה הם לא יציגו אותה כלייף סטייל או כזהות בפני עצמה. סביר יותר שהם ימסגרו אותה כחוויה משותפת, כניסיון לנרמל תחושה שרבים חווים, או כדרך לבנות קהילה סביב אנשים שמרגישים שהם לבד. אז אולי דווקא בגלל הסטיגמה, החשיפה הזו יכולה להיות אפילו משמעותית יותר מאשר במקומות שבהם כבר מקובל לדבר על בדידות.

"בישראל, עצם העובדה שיוצר תוכן יגיד 'אני בודד' תערער על הנורמה התרבותית שלפיה לכולם יש תמיד 'חבר'ה'. זה מאתגר את המיתוס של החברה הישראלית כחברה שבה אף אחד לא באמת נשאר לבד".

ד"ר גזית מספרת שבמחקר שערכה בקרב נשים שעברו טיפולי פוריות, עלה שוב ושוב עד כמה החברה הישראלית מקדשת הורות ואימהות. "בישראל יש פרו־נטליזם, תפיסה חברתית שרואה בהורות ערך מרכזי. בישראל היא חזקה במיוחד, ולכן מי שחי מחוץ למסלול ה'רגיל' - בלי זוגיות, ילדים או מעגל חברים קרוב - עלול להרגיש חריג הרבה יותר מאשר במדינות אחרות".

מחיר הרומנטיזציה

אוקיי, מצטלם יפה. יש אפילו תיוגים ושת"פים. במגזין "Psychology Today" יצאו באופן נחרץ נגד התופעה, וטענו כי משפיעניות הבדידות משדרות מסר מסוכן לעוקבות ולעוקבים שלהן. המחקר הפסיכולוגי מדגיש כי בעוד שיקום נפשי בלבד (Solitude) הוא מנגנון בריא - הפיכת היעדר חברים (Friendlessness) לאסתטיקה מייצרת תמונה מזויפת.

מבחינה אבולוציונית ונפשית האדם הוא יצור חברתי, ובידוד מתמשך קשור לירידה קוגניטיבית, לדיכאון ולמחלות פיזיות. המחקר "רווקות מאוחרת בישראל במאה ה־21", של ד"ר שלי כהן מהחוג לפסיכולוגיה ומהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה, שפורסם ב־2024, מראה כי מגורים לבד בשנות ה־20 המאוחרות מייצרים דפוס שקשה לפרוץ אותו: הסתגלות לחיים ללא פשרות, ללא התאמה לאחר וללא חיכוך חברתי - מה שמוביל לירידה ביכולת ובמוטיבציה למערכות יחסים או ליצירת מעגלי חברות שדורשים מאמץ.

נכון, הטרנד הוויראלי מאפשר לשנות את הסטיגמה לגבי אנשים שחיים לבד ("רווקה זקנה ובודדה") ולמתג אותם מחדש כמי שבוחרים להשקיע בעצמם, אבל בין נרמול בריא של תחושות בדידות לבין רומנטיזציה של בידוד חברתית יש קו דק מאוד.

ד"ר טלי גזית: "בישראל, התפיסה החברתית שרואה בהורות ערך מרכזי היא חזקה במיוחד, ולכן מי שחי מחוץ למסלול ה'רגיל' - בלי זוגיות, בלי ילדים או בלי מעגל חברים קרוב - עלול להרגיש חריג הרבה יותר מאשר במדינות אחרות"

"בעיניי, הגבול עובר בשאלה מהו המסר הסופי שהצופים נותרים איתו", אומר דיבון. "אם זה 'מותר לך להרגיש לבד, זה קורה לעוד אנשים ואתה לא צריך להתבייש בזה, תצטרף אלינו', ובמקביל משאיר פתח לחיבור, לקהילה או לעזרה - זה ממש נרמול בריא. הוא נותן לגיטימציה לרגש, אבל לא מגדיר את האדם דרכו.

"לעומת זאת, כשהמסר הופך להיות 'זו מי שאני, זו הזהות שלי ואין באמת דרך לצאת מזה' - אנחנו כבר מתקרבים לרומנטיזציה. אז בעצם, ברגע שהסבל הופך לאסתטיקה, למקור של אותנטיות או למרכיב בזהות הדיגיטלית, יש סכנה שאנשים יתחילו להרגיש שהכאב הוא חלק מהמותג שלהם. ואז, באופן פרדוקסלי, דווקא הנראות שמפחיתה סטיגמה עלולה גם להקשות על אנשים לדמיין את עצמם מחוץ למצב הזה. בעיניי, בסוף, תוכן טוב מנרמל רגשות, אבל לא מנרמל ייאוש".

עלייתן של משפיעניות הבדידות

ד"ר גזית מבקשת לסכם: "בעיניי יש ערך עצום בכך שצעירים מרגישים שהם לא היחידים שחווים בדידות. זה מפחית את הבושה ומעודד אנשים לדבר גם על דברים שעד עכשיו היו טאבו. אבל כשהאלגוריתם מתחיל לתגמל דווקא את האסתטיקה של הבדידות, יש סכנה שהבדידות עצמה תהפוך למשהו ששווה לטפח. היא כבר לא רק מצב רגשי, אלא גם זהות, ואפילו מוצר. אני חושבת שזו הנקודה שבה צריך לעצור ולשאול אם אנחנו עוזרים לאנשים להתמודד עם הבדידות שלהם, או מלמדים אותם איך לחיות איתה בצורה יותר יפה ומצטלמת.

"בגדול, נדמה לי שהסיפור כאן הוא לא רק בדידות. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר רגשות שהופכים ללייף סטייל. חרדה, ADHD, ריפוי עצמי, ה־Soft Life - ועכשיו גם בדידות. האלגוריתם אוהב זהויות ברורות, תכנים שמעוררים רגשות וסיפורים שאפשר להזדהות איתם בקלות. לכן רגשות, שפעם היו משהו פרטי, הופכים היום לחלק מהזהות הציבורית שלנו, ולא בטוח שהזהות הזאת היא מספיק אותנטית ומחוברת למי שאנחנו באמת בפנים.

"יש בזה משהו מאוד משחרר, כי זה מפחית סטיגמה ונותן לאנשים תחושת שייכות. אבל יש בזה גם סיכון, כי לפעמים הזהות עצמה מתחילה לקבל חיזוקים מהסביבה, מהאלגוריתם ואפילו מההכנסות, ואז נוצר פער גדול מדי בין מי שאנחנו באמת למי שאנחנו מציגים ברשתות. בעיניי, זו אחת השאלות המעניינות ביותר של התרבות הדיגיטלית היום".

• הילה רגב היא חוקרת ומרצה על דור ה־Z ועולם העבודה החדש