נעלמו במפתיע באישון לילה - ופתחו בחיים חדשים: "אלפי מקרים"

רכב ה"מבריחים" עוצר וחונה בדממה לא הרחק מביתו של קייסוקה בן ה־37. השעה מאוחרת, אשמורת לילה תיכונה. רוב תושבי השכונה כבר ישנים במיטותיהם.

קייסוקה יוצא אל חדר המדרגות כשתיק עבודה על גבו. הוא נמנע משימוש במעלית, כדי שלא להיתקל חלילה בשכנים חטטנים. בסיום הירידה ברגל, שנדמית כנצח, הוא יוצא לכיוון הרכב שבו יושבות שתי דמויות - גבר נהג ואישה במושב שלצידו. קייסוקה לא מביט לאחור, נכנס מייד למכונית - והשלושה נוסעים מהמקום במהירות. זאת תהיה הפעם האחרונה שאשתו ובנו של קייסוקה ישמעו ממנו.

לא, לא מדובר כאן בסצנת חטיפה דרמטית מתוך סרט אקשן, אלא בפעולת היעלמות יזומה שתוכננה מראש. עשרות אלפי מקרים של נעדרים מדווחים לרשויות ביפן מדי שנה. בעוד רוב המקרים מאותרים, דוגמת בני נוער שברחו מהבית או קשישים דמנטיים שיצאו לטייל, חלק מהנעדרים מצליחים להיעלם בלי להשאיר אחריהם כל עקבות, ונראה שגם לא ימצאו אותם לעולם.

התופעה המרתקת הזו נקראת ביפנית "ג'והטסו" (Johatsu), ובעברית - התאדות.

"מדובר בתופעה שבה אנשים עוזבים את הבית ונעלמים", מסביר פרופ' רותם קובנר, היסטוריון ופסיכולוג מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. "זה התחיל בשנות ה־60 וה־70 אצל אנשים שהסתבכו כלכלית או בהימורים, או נתקלו ביאקוזה והיו חייבים כספים - ולכן בחרו להיעלם. בעיקר אנשים ממעמד נמוך או בינוני־נמוך, אנשים עובדים. כמעט כולם היו גברים. הם היו עוברים לעיר אחרת, בדרך כלל לשכונות עוני, ושם שכרו דירת חדר קטנטנה. לעומת זאת, מאזורים אחרים היו נעלמים אל טוקיו הגדולה. לפעמים אלה היו אנשי עסקים יותר מכובדים, מנהלי חברות. אם בעבר חלק מהם היו מתאבדים, פה זאת התאבדות חלקית, בריחה".

פרופ' רותם קובנר: "ביפן אנשים יכולים לסגת לחיים אחרים. דרך אחת היא התאבדות, שעדיין רווחת שם. ההיעלמות היא תופעה שמאפיינת חברה מאוד מתקדמת ועם הרבה מאוד ניכור. אנשים אמנם נמצאים בכרך הגדול, עם עוד מיליונים אחרים, אבל חשים בודדים"

מה סדר הגודל של התופעה? כמה "מתאדים" כאלה יש בשנה?

"הנושא של סדר הגודל הוא הכי בעייתי. קשה להגדיר את המתאדים שנעדרים, אבל זו תופעה יחסית נפוצה ביפן. יפן היא מדינה גדולה ויש בה 123 מיליון איש. אתה לא יכול לעשות דבר כזה בישראל. לאן תברח? למצפה רמון?"

מעבר באופן דיסקרטי

קייסוקה, לשעבר תושב טוקיו, צבר חובות כבדים אחרי כישלון עסקי. הוא נאלץ להתמודד עם הכתם הכבד ונעלם בסיוע "יוניגהיה", חברות מיוחדות שמסייעות בהיעלמות מכוונת בשעות לילה. את מגוריו העתיק לצפון יפן, ושם הוא עובד כיום בנמל דיג - תוך ניתוק כל קשריו עם המעגל החברתי הקודם שלו.

מקרה התאדות נוסף הוא זה של מיסאקי, אישה בת 30 מהעיר יוקוהמה, שנעלמה אחרי שחוותה שנים של אלימות בבית. היא הצליחה לברוח מבן זוגה המכה תוך העתקת מגוריה לאי אוקינאווה, ושם התחילה חיים חדשים כמטפלת בילדים.

המונח "ג'והטסו" נמצא בשימוש מאז שנות ה־60. ב־1967 יצא סרטו הדוקומנטרי של הבמאי שוהיי אימאמורה, "נעדר" ("Johatsu Ningen"), שתיעד את היעלמותו הפתאומית של איש מכירות מעיר הנמל ניאיגטה. בשנות ה־70 המונח הפך נפוץ בתקשורת לתיאור אנשים שמבקשים לברוח מקשיי היום־יום, מלחץ במקום העבודה או מחיי נישואים מאמללים.

"יש אלמנט של בושה ביפן, וכל אחד מגדיר כישלון אחרת", מבהיר פרופ' קובנר. "אנשים יכולים לסגת לחיים אחרים. דרך אחת היא התאבדות, שעדיין רווחת בשיעור יחסית גבוה ביפן. זאת כמובן ההיעלמות הטוטאלית. בג'והטסו זו היעלמות שנובעת מחוב, מבעיית נישואים, מכישלון או מבושה. זה מאפיין חברה מאוד מתקדמת, עירונית ועם הרבה מאוד ניכור. אנשים אמנם נמצאים בכרך הגדול, עם מיליונים אחרים, אבל מרגישים מאוד בודדים".

אחרי התפוצצות הבועה הכלכלית ביפן בשנות ה־90 והנסיקה במספר האנשים ששקעו בחובות כספיים, התופעה הפכה נפוצה עוד יותר. ב־1994 פרסם מסאנורי קאשימורה ספר בשם "המדריך המלא להיעלמות", שסיפק עצות איך להתחיל חיים חדשים מאפס. בתקופה זו צצו גם כמה חברות וסוכנויות, שהציעו לעזור לאנשים להעתיק את מקום מגוריהם באופן דיסקרטי.

פרופ' קובנר: "בהתמוטטות הכלכלית של הניינטיז מי שנכשל לא היה יכול להתמודד עם הבושה. אז או שאתה מתאבד או שאתה נעלם. נרשמה אז קפיצה מאוד גדולה במספר ההתאבדויות. בשנים האחרונות זה קצת יותר רגוע. מי שהצטרפו בשנות ה־90, וזה היה דבר חדש, הן הנשים. כמו כן, יש יותר עניין בתקשורת - כתבות, תוכניות טלוויזיה, ספרים. זה אחרת ממה שהיה לפני 50 שנה".

קביעת תנאים לבריחה

לרוב, ה"מתאדים" לא יעשו את המעשה הקיצוני ללא סיוע מבחוץ. כאן נכנסות חברות ה"יוניגהיה" (yonigeya, ובתרגום מילולי: סוכנות לבריחת לילה). חברות אלה עוזרות לכל מי שמבקש לברוח לחיים אחרים. לשם כך משוחחים נציגיה עם ה"לקוח" כמה ימים לפני ההתאדות, קובעים את התנאים ומתאמים לפרטים את ליל הבריחה.

סאיטה, שמופיעה בסרט הדוקומנטרי "ג'והטסו: מבלי להשאיר עקבות" ("johatsu: into thin air"), שזמין לצפייה ב־yes וב־Sting TV, היא בעלת חברה מסייעת כזו. את העסק שלה היא מגדירה "הארגון הפרטי היחיד במדינה המנוהל על ידי קורבנות מנוסים של אלימות במשפחה והטרדות".

עמליה מינה־קרמר, מורה ליפנית: "המתאדה שוכר לעצמו דירה או ישן בסניף של נט־קפה, שם יש אוכל ומקלחת, והרבה אנשים גרים כך. לא מדובר רק בגברים בוגרים, אלא גם בבנות 20 שברחו מהבית. יש ז'אנר שלם של נערות שעוזבות באמצע הלילה בגלל בעיות עם ההורים"

אחרי שיחת הטלפון המקדימה והדיון בפרטי המקרה, נפגשים נציגי החברה והלקוח פנים אל פנים, בדרך כלל בביתו (אם זה בטוח), במטרה להבין טוב יותר את המקום שממנו הוא מקווה להימלט לחייו החדשים. ברגע שהכל מוסכם, מתחילות ההכנות להעברתו למיקום חדש.

ברביקיו מתחת לגשר

השלב האחרון של התהליך הוא ההברחה עצמה. סאיטה ועובד נוסף ממתינים במכוניתם ללקוחות - גבר או אישה - שביקשו להימלט מביתם. ברגע שהלקוח נכנס לרכב, הם ממהרים לנסוע הרחק משם. באחד המקרים שמתוארים בסרט לקוח מצליח לצאת מהבית בהיחבא, בזמן שבת זוגו במקלחת.

גבר אחר בחברה של סאיטה ביצע בעצמו התאדות, עקב בושה גדולה שתקפה אותו אחרי כישלון עסק שלו. לבנו הוא אמר שהוא "יוצא לנסיעת עבודה של שלושה ימים", אך מעולם לא חזר - והותיר את אשתו לטפל בילדים לבדה.

"בתקופה שבה התגוררתי בקיוטו כסטודנט, חי מול הקמפוס שלנו יפני מתחת לגשר", נזכר פרופ' ניסים אוטמזגין, מומחה ליפן מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית. "הייתי רואה אותו לפעמים. הוא היה מכין שם ברביקיו והיתה לו בת זוג. חבר שלי, שהכיר אותו, סיפר שהוא נהג משאית שנקלע לחובות, וכדי לא להמיט חרפה על משפחתו ולא להכניס את קרוביו לבעיות - הוא עזב את הבית ועבר 'לגור' מתחת לגשר. החברה שהוא עבד בה זוכרת לו חסד נעורים ונותנת לו מדי פעם עבודה. בכל שש השנים שגרתי בקיוטו הוא היה שם, לא ממש ההומלס הטיפוסי. הוא סגר לעצמו 'בית' מתחת לגשר ונראה יחסית נורמטיבי".

פרופ' קובנר נזכר במקרה נוסף, של יפני בשנות ה־50 לחייו שעבד בתפקיד ניהולי בחברה גדולה בטוקיו. "מדובר בגבר ממעמד הביניים שלא ניהל נכון את התקציב שהוא היה אחראי עליו. בחברה שלו זיהו את זה וקראו לו לשימוע. הוא חש מושפל מאוד מהצעד, וכעבור כמה ימים עזב בלי להודיע שהוא מתפטר. פשוט לקח אוטובוס לעיר אוסקה, והיום הוא עובד שם באתר בנייה וחי בזהות שאולה".

הוא הספיק לאסוף חפצים מהבית לפני ההתאדות?

"אין צורך בזה, בתוך יום המתאדה קונה בחנות יד שנייה את כל מה שצריך. הוא לא צריך כלום. פשוט לקחת את הארנק ולצאת. אני מכיר מקרה אחר, של אישה נשואה שחייתה בגיהינום של יחסים ופנתה לסוכנות ההברחות. היא הגיעה לרובע העוני בטוקיו, מצאה עבודה חדשה בהוסטל, כמנקה, וחיה שם. בעלה לא מחפש אותה, וגם לא מוצא".

איך בעצם זה יכול להיות? המשפחה לא מדווחת לרשויות על ההיעלמות? המשטרה לא מחפשת אחרי הנעדר?

"המשפחה מקבלת את זה ולא מדווחת. יותר מזה - המשטרה לא מחפשת. אם אין אירוע פלילי המשטרה לא מעורבת, גם אם יש חוב. ביפן יש שמירה על זכויות האזרח. אין פיקוח דיגיטלי. נוסף על כך, זו חברה של כסף מזומן, למרות כל הקדמה. אתה יכול להתנהל עם מזומן בלי להשאיר עקבות".

ומה קורה אם המתאדה ביפן זקוק לשירותי בריאות?

"הוא יכול ללכת לרופא פרטי".

הסתרה בדיפ־פייק

קשה עדיין להבין איך, למרות הטכנולוגיה, מצליחים להיעלם כך במדינה מתקדמת. אחת הסיבות היא חוקי הפרטיות הנוקשים של יפן, שהופכים את החיפוש אחרי המתאדים למשימה קשה ביותר. לא ניתן לעקוב אחרי עסקאות בכספומט, הגישה לרישומי טלפון אסורה, ותיעוד ממצלמות אבטחה לא פתוח לציבור. המשטרה מתערבת רק כשמדובר בהיעלמות שדווחה כסכנת חיים. צריך לזכור שאין חטיפות ביפן, בניגוד למשל לסין. כמו כן, מקרי ההיעלמות מבחירה כבר נפוצים ומוכרים בציבור. לפעמים המשטרה מצליחה להתחקות אחרי הנעלם, ואם הוא יסביר להם שהוא עשה זאת מבחירה - היא תמסור למשפחה שלא מדובר בסכנת חיים, ותניח לו.

הידקי נישידה (60), שהתאדה כבר פעמיים: "הייתי בלי עבודה, בלי כסף, שקוע בחובות. מה עוד יכולתי לעשות? המוצא היחיד שלי היה למצוא פרצה ולהיעלם לתוכה. ירשתי את העניין הזה מאמא שלי, שנעלמה גם היא בעבר אחרי שחוותה כישלון עסקי"

פרופ' קובנר: "המשטרה לפיכך לא מעורבת, והכלים למעקב יחסית מצומצמים. הם מופנים בעיקר נגד גורמי טרור. אין 'פרופיילינג' כמו בסין, ויש הקפדה על פרטיות. אתה עובד במקום עבודה מסוים? לא שואלים אותך שאלות מי אתה, מאיפה אתה, לא חודרים לך למרחב. יפן היא מדינה עם שיעור בדידות מאוד גבוה".

הידקי נישידה, שנושק כיום לגיל 60, משחזר בדוקו את סיפור ההיעלמות השנייה שלו, לפני כמעט עשור. "הייתי בלי עבודה, בלי כסף, שקוע בחובות. מה עוד יכולתי לעשות? המוצא היחיד שלי היה למצוא פרצה ולהיעלם לתוכה", הוא מספר.

בצעירותו עזב נישידה את אזור קנסאי לטוקיו, כדי לנסות לפרוץ לתעשיית סרטי המבוגרים. בתקופה מסוימת השתכר רק 5,000 ין (כ־32 דולר) ביום. מצבו השתפר בשנות ה־90, אלא שההצלחה היתה קצרה, וב־2018 בחר להיעלם בפעם השנייה.

"ירשתי את זה מאמא שלי", הוא אומר, בהתייחס לעובדה שגם אמו נעלמה בעבר אחרי כישלון עסקי. כיום הוא עובד כפרילנסר עבור חברת תוכן דיגיטלי ומתגורר זמנית במשרדיה.

לא עולים מייד במחשב

מאז יציאתו ב־2024, הדוקו "ג'והטסו: מבלי להשאיר עקבות" עורר עניין מחודש בתופעת המתאדים, בעיקר כי הוא הפנה את הזרקור אל סוכנויות המבריחים שמסייעות לאנשים להיעלם. מצד אחד הן עוזרות לאנשים שנמצאים במצוקה, דוגמת קורבנות אלימות במשפחה, להימלט ולהתחיל את חייהם מחדש. מנגד, מבקרים טוענים שמדובר בתעשייה שמאפשרת לאנשים להתחמק בפועל מאחריות: לנטוש בני משפחה, להותיר מאחור חובות או להיעלם בלי לתת תשובות לקרובים.

סיבה נוספת לעניין המחודש בתופעה היא פרופיל הנעלמים והנעלמות: אם בעבר היו אלה בעיקר גברים שהתאדו, בשנים האחרונות יותר ויותר נשים צעירות מבקשות להיעלם, בעיקר עקב אלימות משפחתית שחוו.

הבמאי הגרמני אנדראס הרטמן והבמאי היפני אראטה מורי נוגעים בדוקו גם בסבלן של משפחות הנעלמים, ובהן אם שבורה שמתועדת במהלך חיפושיה אחרי בנה. מכיוון שהמשטרה ביפן לא יכולה לפתוח בחקירה אלא אם קיימת ראיה לפשע או לתאונה, האפשרות היחידה של האם היא לשכור בלש פרטי. עם זאת, חוקי הפרטיות הנוקשים של יפן הופכים גם את זה למשימה קשה ביותר. כך או כך, האם נאלצת להתמודד עם הקושי שכרוך במצב שאליו הטיל אותה הבן הנעלם.

אף שהדוקו שודר מאז יציאתו בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, הגרסה המקורית שלו לא הופצה ביפן עצמה. זאת היתה ההבטחה שנתנו שני הבמאים למשתתפים בסרט, כדי שלא לחשוף אותם. גרסה חלופית, שנוצרה באמצעות טכנולוגיית דיפ־פייק להסתרת זהות המשתתפים, הוקרנה ביפן בפסטיבל הסרטים באוסקה.

בארה"ב זה לא יקרה

רוב המתאדים נשארים כבולים לכלכלת כסף מזומן, כדי למנוע את המעקב הדיגיטלי האפשרי אחרי תנועותיהם. בכך הם נמלטים משיפוט חברתי, אך לא מקשיים כלכליים. עמליה מינה־קרמר, מורה ליפנית ממוצא יפני־ישראלי, מתארת כיצד נראים חיים חדשים של אדם שנעלם.

@amalia_kremer#יפן#japan#japanese#studyjapanese#יפנית♬ צליל מקורי - Amalia_kremer

"זה למעשה עניין אינדיבידואלי. המתאדה יכול לעבוד בעבודות מזדמנות וליצור לעצמו חיים חדשים. לרוב הוא שוכר דירה או ישן בסניף של נט־קפה, שם יש אוכל ומקלחת, ויש הרבה אנשים שגרים כך. בעיקר אלה שאין להם כסף. לא מדובר בהכרח בגברים בני 50-40, אלא גם בצעירות בנות 20 שברחו מההורים. יש ז'אנר שלם של נערות שבורחות באמצע הלילה בעקבות בעיות בבית".

פרופ' ניסים אוטמזגין: "ביפן הכרתי גבר שעשה ג'והטסו. הוא היה נהג משאית שנקלע לחובות, וכדי לא להמיט חרפה על משפחתו ולא להכניס את קרוביו לבעיות - הוא עזב את הבית ועבר 'לגור' מתחת לגשר. הוא המשיך לעבוד מדי פעם בנהיגה, לא ההומלס הטיפוסי"

פרופ' קובנר: "החברה היפנית היא חברה קולקטיביסטית. הקיום של האינדיבידואל מאוד קשור למצב החברתי שלו. ברגע שזה נפגע, יש אנשים שחשים שאין להם קיום או סיבה לחיות. ויש פה כמה דרכים לטפל בזה. הג'והטסו הוא בעצם תחליף להתאבדות. זאת התאבדות חברתית. אתה לא תחזור למעמד שהיה לך קודם. זה כמעט כמו שהיו פורשים בעבר למנזר. עדיף ליפני כזה להיעלם מאשר להיות לטורח על אחרים".

פרופ' אוטמזגין: "בארה"ב יש לגיטימציה חברתית להיות אינדיבידואל, יש אפשרויות שונות, אתה יכול לעבור בין עבודות. יפנים, על פי המסלול הרגיל, לא קופצים בין עבודות. אמריקני ממוצע מחליף עבודה בכל כמה שנים. יפני, אם הוא עובד בחברה גדולה, נשאר שם עד הפנסיה. הלחצים עליך כאינדיבידואל ביפן מאוד בולטים. ביפן גם יש ביטוח בריאות שכולל הכל מהכל, ובמחירים אפסיים. בארה"ב אין ביטוח בריאות".

קשה לחשוב על עוד מדינה מודרנית שבה התאדות כזאת עוברת חלק.

"כדאי להסתכל על זה בהקשר תרבותי וחברתי ביפן, שמתחבר לתופעות חברתיות אחרות שם, דוגמת 'היקיקומורי' - הסתגרות בבית. זו תופעה שהגיעה לשיא בתחילת שנות ה־90, ומדובר במאות אלפי אנשים, לא אחד או שניים.יפן היא מדינה עשירה. אם יש לך מגורים וביטוח לאומי, לא תמות מרעב. המסתגרים יכולים להיות גם אנשים שכן מתפקדים, עובדים בעבודה חלקית, למשל ב'סבן אילבן' - ובשאר הזמן מסתגרים".

גם ארה"ב גדולה, וקשה להניח שנראה בה דבר כזה.

פרופ' קובנר: "בארה"ב זה קיים אצל אנשים שעוברים ממקום למקום. למשל, אצל רוצחים סדרתיים. אבל התופעה שם אחרת ובקנה מידה אחר. למשל, אצל זוג נשוי האישה תתלונן שבעלה נעלם ותפעיל סוכנויות בילוש לאתר אותו. אחר כך גם המשטרה כבר תהיה פעילה. נעלמת והיית מעורב בתאונת דרכים? יבדקו את הזהות שלך - ומייד תעלה במחשב".

תופעת המתאדים ביפן גם הפיכה? כלומר, מי שנעלם יכול לחזור לחייו הראשונים?

"זה הפיך. אפשר להניח שיש כאלה שחוזרים, אם כי קשה לדמיין זאת כי מדובר בבושה כפולה עבורם. לא רק שהיתה לך בעיה בעבר - אתה גם נטשת".