אני מצטערת שאני אימא", אומרת תרצה (60), אם לשני ילדים, הגדול בן 40, וסבתא לשלושה נכדים. "תמיד כשאני מדברת עם חברות שלי, אני אומרת שאילו היה לי אז השכל והניסיון של היום, לא הייתי מייצרת אפילו רבע ילד. הכי כואב לי שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. אי אפשר לתקן את זה. לבוא ולהגיד: וואלה, עשיתי פה עוול נורא - להם, לי, לחברה. מדובר בבית סוהר של ממש - בית סוהר אישי, חברתי ותרבותי. זה ממש מאסר עולם".
בית סוהר? מאסר עולם?
"אף פעם לא הייתי שמחה מהאימהות. זה מעולם לא מילא אותי, לא גרם לי לאושר, ובטח שלא היה השיא של החיים שלי, כמו שכל הזמן מטפטפים לנו. לא היה לי עניין להיות אמא. זה היה חריג בשבילי. אפילו המושג הזה, כשהבן שלי קורא לי 'אמא', אני מסתכלת מי בכלל קורא לי, על איזו אמא מדובר פה. לא התחברתי, לא למושג, לא לתפקיד, לא למשמעויות, לא לאחריות ולא למחויבות".
מתי התחלת להרגיש את זה?
"אחרי שנולד הילד השני שלי. בהתחלה עוד רצו לי מחשבות בראש שעשיתי משהו בלתי הפיך. אחר כך הגיעו הדאגה וחוסר השקט האינסופיים, שאני אחראית בעולם הזה לעוד יצורים שיצטרכו להתמודד עם כל סוגי ההתמודדויות והאחריות. חשבתי שזה יעבור כשהם היו קטנים, אבל ככל שהם גדלו - האחריות, החשש, הפחד ותחושות החרטה רק הלכו וגדלו איתם".
שיתפת בזה מישהו?
"השלב הראשון היה להגיד את זה קודם כל לעצמי. כדי להבין מה שאני מרגישה קראתי ספרים על הורות ועל יחסים בין הורים לילדים, וחמש שנים אחרי שהילד השני נולד הבנתי סופית שזאת תחושה חזקה של חרטה. חרטה על שאני אמא. התחושה הכללית שלי היא שזה בזבוז זמן של החיים, ושיכולתי להיות ולהתפתח על פי העניין והצרכים שלי. הייתי יכולה, למשל, להרחיב אופקים בתחום האקדמי וללמוד, במקום לעשות ילדים. גידול הילדים ותפקיד האמא גזל את זה ממני".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מבן זוגה נפרדה תרצה אחרי הולדת הילד השני, כשלוש שנים לאחר שנישאו. הוא כלל לא ידע על המערבולת הרגשית שהתחוללה אצלה באותה עת. "סיפרתי רק לכמה אנשים קרובים וקולגות לעבודה. רובם לא הבינו מה אני רוצה מהם, על מה אני מדברת. בשבילם אני עוף מוזר, שאיזה בורג התרופף לו בראש. זה לא תאם למציאות החברתית שבה כולנו חונכנו, על תפקידה של האישה לייצר ילדים - אחרת אין משמעות לחייה.
"גם היום, ברגע שאני מעלה את הנושא קצת, כולם מנסים איכשהו לברוח מזה ומעבירים נושא. מנסים לשלול את מה שאני מרגישה. כאילו אלה מחשבות שאין להן קיום. חבל. אנשים לא רוצים להבין את האמת שלי. אמת שהיא מכאיבה וכואבת".
הבנים שלך יודעים על התחושות האלו?
"לא הייתה לנו אף פעם שיחה מסודרת על זה, אבל האווירה בבית, וגם ההתנהלות בינינו, הביאו אותם עם השנים להבין ללא מילים שזה מה שאני מרגישה וזה מה שאני חושבת. ההתנהלות שלי עם הנכדים גרמה להם להבין שאין לי עניין באימהוּת ובגידול ילדים".
זה השפיע על האהבה שלך כלפיהם?
"לא. אני אוהבת אותם מאוד, הם ילדים מוצלחים, מוכשרים וטובים מאוד. אבל אין לזה קשר לתחושת החרטה שלי על כל הדבר הזה שנקרא אימהוּת. כשהם הפכו להורים, אני חושבת שהיה להם אפילו יותר קל לקבל את זה. אחרי שהבן הגדול שלי ראה כמה המחיר כבד וההקרבה גדולה, הוא הבין אותי. פעם הוא אמר לי שהילד שלו זה הדבר הכי טוב שקרה לו והדבר הכי נורא שקרה לו".
גם את תפקיד הסבתא היא לא ששה לקבל. "לא שמחתי שאני הופכת לסבתא. לא אמרתי שזה אושר גדול ושחיכיתי לזה כל החיים. זה לא מילא אותי בשמחה, שמצפים שתהיי שם באופן אוטומטי כשאת הופכת לסבתא. חשבתי לעצמי, 'אוי ואבוי. הילדים שלי נפלו כמוני, ועכשיו גם החיים שלהם הלכו'".
אז את סבתא לא מעורבת?
"הקשר עם הנכדים חשוב לי, הם רק ילדים והם לא אשמים בכלום. הם יצטרכו בבוא הזמן להתמודד עם השאלות והדילמות שהחיים מציבים. כשהם נולדו, הייתי צריכה להחליט אם לשמור על קשר איתם או לא. בחרתי לשמור על קשר, כי הם חמודים ונוצר קשר רגשי. אבל אני לא ביקשתי להיות סבתא, ואפילו אמרתי לילדים שלי שאין לי צורך להיות סבתא, שזה לא איזה חלום או שאיפה כמו שיש להרבה נשים.
"אני עושה דברים בשביל הילדים שלי, מצלצלת, שואלת, מתעניינת, דואגת, מבקרת, מזמינה אותם אלי, עושה את כל הפוזה הזאת של המשפחה, את כל התיאטרון הזה. אבל זה לא זה. זה לא מדבר אלי.
"כשאני נוסעת לבקר את הנכדים, זה לא ממש מעניין אותי. אני אומרת לעצמי, נו, מתי זה כבר ייגמר. מתי אוכל לחזור למיטה עם הספר שלי. זה יותר מעניין אותי. לחזור לראות סרט טוב, להקשיב לתוכנית ברדיו, לעבוד בגינה, לגרף את העלים בחצר. זה יותר אני. זה יותר מדבר אלי מאשר להיות אמא וסבתא".
יהיה מי שיגיד שזה אגואיסטי מצידך.
"האגואיזם הכי גדול זה לייצר אנשים לעולם. זה פשע מבחינתי. אתה כהורה לא שואל את הילד אם הוא בכלל רוצה לבוא לעולם הזה. רוב ההורים לא יודו שזה אסון. אנשים פוחדים כשזה מה שהם מרגישים כי זה מעיד עליהם ככישלון, ומי רוצה להודות שהוא נכשל? כשהורים אומרים שחיוך של ילד בן שנתיים מסדר להם את הכל בחיים, זה נראה לי כמו שטות גמורה. אותו חיוך באמת־באמת פותר את כל הצרות בחיים? פשוט מתכנתים אותנו לקו המחשבה הזה, ואימהות לומדות שאסור להן לחשוב אחרת".
תרצה הוא שם בדוי, כמו יתר שמות האימהוֹת בכתבה. כולן סירבו להזדהות בשמותיהן, כדי לא לגרור ביקורת קשה מהסביבה ומהמשפחה. לא פשוט להודות קבל עם ועולם שהבחירה להביא ילדים לעולם הולידה גם חרטה גדולה. ודאי שלא בחברה הישראלית, שמעודדת ומקדשת אימהוּת.
ד"ר אורנה דונת. "חשוב לי להאיר נתיבים נוספים על המפה" // צילום: אסנת קרסננסקי
לא תמיד יש הסבר
מחקר חדש, שאותו ערכה ד"ר אורנה דונת במסגרת עבודת הדוקטורט שלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שופך אור אחר על חוויית האימהוּת של נשים. המחקר כולל ראיונות עומק עם 23 נשים ישראליות יהודיות, המביעות חרטה על כך שהפכו להיות אימהות. "מבחינתן, אילו היו חוזרות לאחור, עם הידע והניסיון שיש להן כיום, הן לא היו הופכות לאימהות", אומרת דונת.
ד"ר דונת (38) היא מרצה ופעילה חברתית. בעשור האחרון נשאה בתפקידים שונים במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית באזור השרון - כרכזת חינוך והסברה, כמנחת קורסי הכשרה, ולאחר מכן כיו"ר העמותה וכמתנדבת. נושאי הורות ואימהוּת החלו לעניין אותה בצעירותה.
"מגיל 16 התחלתי להבין על עצמי שאני לא רוצה להיות אמא. בזמן שחברותיי לכיתה אמרו 'כשאהיה אמא', לי התחדד שזה לא בשבילי. אני יודעת שהשאלה הראשונה שעולה היא 'אבל למה?!' ושמייד מתרוצצות בראש מחשבות על טראומה ששיבשה עלי את דעתי. אז לא. אני פשוט לא רוצה להיות אמא, כשם שיש נשים שפשוט רוצות להיות אימהות. לא תמיד ולא בהכרח יש הסבר מנומק לזה, והאמת היא שאני מייחלת ליום שבו לא אדרש בכלל להסביר למה. פשוט ככה".
את המחקר ערכה דונת במהלך חמש השנים האחרונות. אל המשתתפות - בנות 26 עד 73 - הגיעה באמצעות הודעות בפורומים, או שהן פנו אליה, לאחר שנחשפו למחקרה הקודם. כמה מהנשים היפנו אותה לנשים נוספות שהן מכירות, שחולקות תחושות דומות.
שמונה מהנשים שהשתתפו במחקר נשואות או חיות בזוגיות ארוכת שנים; אחת התאלמנה; 14 התגרשו או נפרדו מבני זוגן - ומהן, אצל 3 עברו הילדים להתגורר עם האב. הן באות ממוצא ומרקע סוציו־אקונומי שונה. חלקן מזרחיות, חלקן אשכנזיות וחלקן ממוצא משולב. חלקן מגדירות עצמן כחילוניות, ויש גם דתיות ואף חרדיות. גם גילאי הילדים מגוונים - מגיל שנה ועד 30 ו־40. חמש מהנשים הן כבר סבתות.
דונת מדגישה כי לא מדובר במחקר מדגמי מייצג, אלא במחקר איכותני, ש"מבקש לפתוח צוהר לעמדה רגשית כלפי אימהוּת שטרם נכתב עליה ושחשוב בעיניי להקשיב לה היטב. למרות שבשנים האחרונות מדברים הרבה על קשיים של אימהוֹת - על חרטה לא דובר במחקרים, לא בארץ ולא בחו"ל".
המשתתפות במחקר נבחרו על פי שלושה קריטריונים. דונת: "הקריטריון הראשון והחשוב ביותר בעיניי היה זיהוי עצמי: שאישה תעיד על עצמה שהיא מתחרטת. מלכתחילה אמרתי במפורש שנושא המחקר הוא חרטה, ולא 'קשיים באימהוּת'. לכן, מי שיצרה איתי קשר היא זו שזיהתה את עצמה כמי שמתחרטת על כך שהפכה לאמא.
"הקריטריון השני היה תשובה שלילית לשאלה 'אילו חזרת לאחור, עם הידע והניסיון שיש לך כיום, האם היית הופכת לאֵם?' למשל, אחת הנשים שפנתה אלי, בשנות השישים לחייה ואם לשלושה ילדים, בגילאי העשרים והעשרה, ענתה: 'היום במחשבה לאחור לא הייתי מביאה אפילו ילד אחד'.
"הקריטריון השלישי היה הערכה סובייקטיבית של הנשים, שלפיה החסרונות באימהוּת עולים על היתרונות, או שמבחינת חלקן, אין שום יתרונות באימהוּת".
הנשים נשאלו מדוע בחרו מלכתחילה ללדת ילדים. הסיבות שצוינו היו מגוונות: שמונה מהנשים לא רצו בכך כלל, והובלו ללדת בגלל לחץ סביבתי או תחושה של חוסר ברירה; שמונה מהנשים אמרו כי לא הקדישו לכך מחשבה מספקת, ורק לאחר הלידה - לעיתים לאחר יותר מלידה אחת - גילו ש"זאת היתה טעות", כהגדרתן; ושבע נשים רצו להיות אימהוֹת וחיכו לכך.
גם הסיבות לחרטה מגוונות. "מגיל צעיר מעבירים לנו את המסר שאימהוּת היא הגעה אל המנוחה ואל הנחלה עבור אישה באשר היא", אומרת דונת. "הנשים במחקר תיארו שעבורן קרה בדיוק ההפך: האימהוּת הכניסה לחייהן מהומה וכאוס, גם פרקטית וגם רגשית. אם מכל עבר מבטיחים לך שלהמשכיות יש רק היבטים חיוביים, ואז את חווה את הכאב של ההמשכיות - למשל, כשאמא רואה שגם בתה, בדיוק כמוה בילדותה, סופגת כינויי גנאי גזעניים בגן ובבית הספר בגלל צבע עורה - אז אחת המסקנות האפשריות היא שהמשכיות טומנת בחובה גם התמודדויות יותר כאובות ופחות מדוברות".
וזאת סיבה להתחרט? אימהוֹת רבות חוות קשיים.
"אני חושבת שזכותה של כל אישה להכריע מהי הסיבה וגם אין בהכרח סיבה אחת. נשים שונות עושות לעצמן הערכות שונות ועשויות להגיע למסקנות שונות, בהתאם להיכרות שלהן עם עצמן ועם חייהן. חרטה היא עמדה רגשית, שעשויה להתעורר בעקבות כל חוויה של 'חוסר מזל', אובדנים וטעויות, ואפשר לחוות אותה בהתייחס לכל פיסת חיים שבה בני אדם מקבלים החלטות, פועלים, יוצרים ומרגישים. אימהוּת לא נמצאת מחוץ לטווח החוויה האנושית".
מה התועלת בדיבור על משהו שבפועל אי אפשר לשנות או לבטל?
"נכון שאי אפשר לעשות undo ולחזור למצב של אי־אימהוּת בפועל, אבל כן יכולה להיות משאלה לעשות undo. המשאלה הזאת, בפני עצמה, עשויה ללמד לא מעט בחברה שקובעת שכל אישה רוצה להפוך לאמא ושכל אישה תעריך אימהוּת כדבר הטוב ביותר שקרה לה בחייה. כמה מהנשים שהשתתפו במחקר אמרו לי שהן מבטאות את התחושות שלהן למען נשים אחרות, שעוד לא הפכו לאימהות.
"לא מדובר בתעמולה נגד אימהוּת, אלא בניסיון לעורר דיון, להשהות את האוטומט. להפחית סבל. לבחון רצונות ומסוגלות ולעצור את המכבש חסר האחריות של הסביבה, שאחר כך תדרוש מהאימהוֹת הצעירות לשאת במלוא האחריות, בזמן שהיא מסירה מעצמה כל שביב של אחריות".
יעד של החיים המשותפים
עבור רבות מהנשים שהשתתפו במחקר, זו היתה הפעם הראשונה שבה הן העלו על דל שפתיהן וניסחו בקול את הדברים שהן מרגישות וחושבות כבר שנים. "עם רוב האנשים בעולם אי אפשר לדבר על הדברים האלה", אמרה במחקר עתליה (45), גרושה, אם לשלושה ילדים וילדות בגילאי העשרים. "קשה לאנשים לשמוע את הדברים האלה. או שהם לא מבינים, או שזה מאיים עליהם. זה מכניס אותם מייד למצב של התקפה. יש מעט מאוד אנשים שאני יכולה לדבר איתם על זה".
לדבריה, הסיבה לחרטה שלה היא שאינה מצליחה לראות באימהוּת שום יתרון. "מבחינה אישית, זה רק מין עול בלתי נסבל בשבילי. אני לא מצליחה לראות שזה נותן לי משהו באמת טוב בחיים. אימהוּת פוגעת לי בשקט הנפשי, בחופש. גם אם אני נוסעת לחו"ל או נוסעת לטיול - כל הזמן זה רובץ על הנשמה שלי. כל מה שאני עושה, אני לא בסדר כלפי הילדים, לא משנה מה. כשאני לא פה - אז אני לא בסדר; כשאני פה - אני גם לא בסדר. זאת מין עננה כזאת, שלא עוזבת אותי. ברור לי היום לגמרי שאם לא היו לי ילדים, החיים שלי היו הרבה יותר טובים. אין לי שום ספק בעניין הזה.
"רק בשנים האחרונות הבנתי את המקום הזה שהייתי בו - שבכלל לא הפעלתי שום מחשבה או שיקול דעת, או ניסיון להבין מה זה אומר להביא ילדים לעולם. לא חשבתי לרגע אם אני באמת מסוגלת להתמודד עם הדבר הזה, אם אני מוכנה לזה, ואם זה מתאים לי או לא. לא עצרתי לחשוב איזו מין אמא אני מסוגלת להיות. הייתי במצב של ניתוק עצמי מוחלט.
"אני לא קולטת איך אפשר להביא ילדים לעולם בלי לחשוב מה המשמעות של הדבר הזה. אם הייתי היום יכולה לחזור אחורה, ברור לי שלא הייתי מביאה ילדים לעולם. זה ברור לי לגמרי. מצד שני אני אומרת שאם לא היו לי ילדים, אף פעם לא הייתי מגיעה לתובנה הזאת, כי תמיד הייתי חושבת שילדים זה מה שחסר לי בחיים, שזה מה שיביא לי את האושר הגדול".
"ילדתי את הבן שלי כשהייתי בת 24", סיפרה שרלוט (42), דתייה, גרושה ואם לשני ילדים בגילאי העשרים. "זה היה נורא ואיום. בחברה הדתית מתחתנים ועושים ילדים בלי לחשוב בכלל, זה סוג של מסלול. לא הקדשתי לזה שום מחשבה, הכל היה מתוך לחץ חברתי. כי ככה עושים. כולם עושים ילדים בעולם הדתי. אז יאללה, בלי לחשוב.
"רק אחרי זמן מה הבנתי שזה המון אחריות, שזה מאוד מפחיד. יש בידיים שלי את הגורל של שני אנשים, וזה בזמן שאני לא תמיד בטוחה שאני שולטת בגורל שלי ומתנהגת נכון כלפי עצמי. אז שני אנשים? זה נורא כבד. בדיעבד, אני לא סוג של בן אדם שהיה צריך לעשות ילדים".
בין הנשים שהביעו חרטה על לידת הילדים, היו כאלו שאצלן הציבו בני הזוג את הקמת המשפחה כיעד מרכזי של החיים המשותפים. "איפשהו בתהליך, הפנמתי או הבנתי שבשביל לתחזק את הזוגיות איתו, אחד הדברים שנדרשים ממני הוא להיכנס למסלול של אימהוּת", אמרה דבורה (42), נשואה ואם לשני ילדים בני עשרה. "לא בגלל שזה מה שאני רוצה, אלא בגלל שזה המחיר שצריך לשלם בזוגיות. כי כשאתה נכנס לזוגיות אתה עושה כל מיני ויתורים, גדולים וקטנים, גם אם אתה לא שם לב.
"מבחינתי, כל שאר הדברים נפלו במקום הנכון, הכל היה מושלם: חבר טוב, אוהב, מפרגן ודוחף. הגבר המושלם בשבילי. אז זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי להחזיק את הזוגיות הזאת. בדיעבד, זה לא המקום שאני רוצה להיות בו. בשבילי, להיות אמא זו לא הבחירה הנכונה, לא הבחירה ההגיונית. לא כי אני לא יכולה להיות אמא, אלא כי זה לא מתאים לי. זה לא מי שאני.
"כששואלים אותי מי זאת דבורה, אני לא אומרת אמא. אני אומרת הרבה דברים אחרים לפני. בדרך כלל, אני לא מציינת שיש לי ילדים. זאת לא ההגדרה שלי. דבורה היא מנהלת, דבורה היא משכילה, דבורה היא אשת איש, דבורה היא אדם חושב, דבורה היא חילונית. אחרי כל הדברים האלה, בא שדבורה היא גם אמא. בחצי התנצלות כזאת.
"אני חושבת שהמילה 'חרטה' תמיד היתה ברקע, אבל היא נכנסה לי ללקסיקון הכי חזק כשהטלתי ספק בזוגיות שלי. כי אם הילדים לא היו בתמונה, אז אפשרויות הבחירה שלי בנושא הזוגיות היו הרבה יותר קלות, כי ההשלכות היו פחות קריטיות לאנשים אחרים מסביבי.
"אני כובלת את עצמי במודע לדברים מסוימים מתוך זה שאני אמא, ואני מתחרטת על זה. זאת המציאות שאני מתמודדת איתה, אין משהו שאני יכולה לעשות כנגד זה או לשנות את זה. אבל בפנטזיה - זה בהחלט לא המקום שאני רוצה להיות בו. זה לא נוח לי, זה לא המקום הטבעי".
אודליה. "אני כל כך לא סובלת ילדים, לא מסתדרת, לא בעניין" // צילום: קובי קלמנוביץ'
"את מכונה לייצור ילדים"
דונת שוחחה במחקר גם עם נשים שהביעו בפני בני זוגן הסתייגות מהולדת ילדים, ונתקלו באיומים בגירושים. "כשמדובר באיומים וכשלא מעט נשים חיות בתלות כלכלית בבני הזוג, הן עשויות לבחור באופן פרגמטי", היא אומרת. "זה אומר לבחור בין אפשרות גרועה מבחינתן - להפוך לאימהות בניגוד לרצונן, לבין אפשרות גרועה מאוד - להתגרש ולהישאר ללא משאבים כלכליים וקורת גג".
אודליה (26), גרושה ואם לילד בן 4, מספרת שכבר מילדותה לא התחברה לאימהוּת. "האחיות שלי שמרו על ילדים אחרים, התלהבו לעשות בייביסיטר, ללכת עם הילדים הקטנים לגינה. אני הסתכלתי על זה כסיוט. זוועה. אני כל כך לא סובלת ילדים, לא מסתדרת, לא בעניין".
היא גדלה במשפחה חרדית, אחות בכורה מבין שישה ילדים. "שיתפתי את האחיות שלי בתחושות החרטה. הן הבינו אותי לגמרי, אבל אמרו שככה זה אצלנו. בתור חרדית אין לך פריבילגיה לעצור לחשוב, את מכונה לייצור ילדים, ואין ממש מה לעשות בעניין.
"כל הזמן ליווה אותי הפחד הזה, מה יקרה כשיהיו לי ילדים. לא עלתה בדעתי האפשרות לא לעשות ילדים. תמיד אמרתי שאני מאוד מקווה שכשיבוא הילד שלי, אני באמת אסתדר איתו, אני אוהַב אותו, ופתאום אני אשתנה, או משהו כזה".
אודליה נישאה בגיל 21, שנחשב מאוחר לנישואים בחברה החרדית. "נכנסתי להריון רק אחרי שנה של נישואים, לא מייד, כפי שנהוג. כבר במהלך ההריון התחילו לצוץ אצלי תחושות חרטה. הבנתי שמה שהולך לקרות, שהיצור הזה שעומד להיוולד, הוא לא משהו שאני הולכת להתחבר אליו. הבנתי שזאת טעות. היה ברור לי שלא יהיה עוד ילד".
למה בעצם התחרטת?
"כי זה לא חלק שהייתי רוצה בחיים שלי. אני רוצה ללמוד, להתפתח, לעשות קריירה, לא להיות אמא. ראיתי שאני לא מתחברת לילדים. אני מסתדרת איתם, אבל לא מתחברת. פשוט לא בא לי על כל הקטע של דאגות, חששות ואחריות כבדה מאוד.
"כשלא הבאנו עוד ילד, התחילו סביבנו לשאול שאלות. לא הבינו למה. הציפייה היתה לפס ייצור, כמיטב המסורת, ובשלב מסוים נתתי לכולם להבין שיש בעיות, ש'אלוקים ישלח' וש'כל דבר בזמנו'. זו היתה הישרדות יום־יומית, ולא ידעתי איך אוכל להתחמק מזה לאורך זמן".
שיתפת מישהו בתחושות האמיתיות שלך?
"אמרתי לאחותי במפורש - 'תקשיבי, את מכירה את הדעה שלי ואת התחושה שלי ואת הרגשות שלי, אז אם את יכולה לתת יד - פשוט תני יד'. והיא עוזרת. אין לי ספק שהיא משלימה הרבה חלקים שאני לא נותנת. היא מבינה. חוץ ממנה, אף אחד לא העלה בדעתו שלא תיכננתי לעשות עוד ילדים, ובטח לא שאני מתחרטת שהתחלתי עם זה בכלל. אצל החרדים זה רמז לטיפולים פסיכולוגיים, כי משהו לא בסדר אצלך.
"כשחזרתי בשאלה וסיפרתי לאנשים שאני מתחרטת על האימהוּת, הם אמרו לי, 'טוב, זה בגלל שבאת מסביבה חרדית, אבל עכשיו בטח תרצי ילד. ולא, אני לא רוצה. אם מישהי מביאה למשרד את התינוק שלה, מייד מתחיל טקס כזה שבו כולן מתלהבות ומעבירות אותו מיד ליד. אני לא לוקחת בזה חלק בשום צורה. אני הולכת להכין קפה, לדבר בטלפון. לא רוצה להחזיק תינוק ולהיות חלק מהדבר הזה".
החוויה של האימהוּת לא מרגשת אותך?
"יש לי חברה שיש לה בת בגיל של הבן שלי, וסיפרתי לה על הפעם הראשונה שהוא אמר לי, 'אמא, אני אוהב אותך'. היא שאלה אותי אם זה לא ריגש אותי. אמרתי לה שכן, ואז היא שאלה בהתלהבות: 'נו, וזה לא שווה את הכל?' הסתכלתי עליה ועניתי לה שממש לא.
"ילדים הם גורם ששואב אנרגיה, ואין בו תועלת. אין לי מושג למה אני מגדלת ילד. זה מהטעויות שאי אפשר לתקן, וכשהן קורות - צריך להתמודד הכי טוב. כמה זמן אתה יכול לתחזק אופנוע ישן בשביל מישהו אחר כשאתה לא מעוניין בו?"
האשמות וביקורת
דונת חבטה בטאבו ההורות גם לפני עשור, במחקרה הקודם שעסק בחוסר הרצון של נשים וגברים יהודים בישראל להפוך להורים. המחקר ההוא ראה אור גם כספר שנקרא "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", ולא תמיד התקבל בעין יפה.
"אם אני שמה בצד את אמירות הנאצה בטוקבקים, אני יכולה לומר שבסך הכל, התגובות בהרצאות שאני מעבירה הן קשובות. זה לא אומר שהדברים זוכים להסכמה גורפת, וברור לי למה, אבל זה כן אומר שברגע שניתנת אפשרות לשמוע ולשוחח, הסוגיות שעולות מהמחקרים ניתנות לעיכול, וגם לחשיבה.
"לצערי הואשמתי בעקבות המחקרים באנטי אימהוּת, וזו התייחסות שגויה מאוד למה שאני מנסה לעשות. אם יש משהו שאני לא אנטי כלפיו, זה אימהוּת או אימהוֹת או ילדים. אני בעד שיתאפשר לנו להיות אימהוֹת לילד אחד, שניים, שלושה, שישה ושמונה, אם זה מה שאנחנו רוצות ומסוגלות. אבל במקביל, שיתאפשר לנו גם לא להיות אימהוֹת, אם אנחנו לא רוצות או לא מסוגלות, לתחושתנו. שהחברה תקבל את זה בלי בעיה. היום, מכבש לחצים מופעל עלינו בהקשר לאימהוּת בשלל דרכים וצורות, וכנגד זה אני יוצאת".
עשית את המחקרים שלך כדי להצדיק הבחירה שלך לא להיות אמא? להוכיח שיש עוד כמוך?
"אני מבינה למה נוח להסיק את זה, אבל לא. מעולם לא היתה לי בעיה עם זה שאני לא רוצה להיות אמא. נשמע לי הגיוני שלא כל הנשים אמורות להיות אותו הדבר ולרצות אותו הדבר. אלא שמהר מאוד הבנתי שהיעדר הרצון נתפס בחברה כבעיה, ומכאן קצרה הדרך לאפשרות שהוא אכן ייחווה כבעיה. עניין אותי ללמוד על זה יותר לעומק, וגם לעורר דיון ציבורי. אני מנסה להצביע על כך שמרדימים אותנו, הנשים, כשמבטיחים לנו: 'תלדי ילדים ויהיה לך שקט'.
"הסיבה שהמשכתי לחקור בתחום והחלטתי לכתוב על חרטה בעקבות הולדת ילדים היא שהטרידה אותי ההצמדה החברתית החד־משמעית של חרטה לאי הולדת ילדים, כששוב ושוב מטיחים בפני נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת את נבואת הזעם: 'את עוד תתחרטי על זה!' מי שאומר את זה, לא חושב בכלל על האפשרות ההפוכה - שנשים עשויות להתחרט שהן ילדו.
"בהיותי חובבת גדולה של פילים בחדר, חשוב לי לשרטט או להאיר נתיבים נוספים על המפה, ולא להותיר אותה כאילו יש עליה נתיב רגשי אחד בלבד - שאין סיכוי שאישה תתחרט על כך שהפכה לאמא. יש בעיניי חשיבות אדירה לשרטוט של מפות מסועפות ומורכבות, גם כדי שנשים יוכלו למצוא את עצמן, ואז אולי להרגיש פחות בודדות ומחוּקות, וגם כדי להראות שהיצמדות לנתיב רגשי אחד - כאילו כל אישה רוצה להיות אמא ומרגישה בדיעבד שזה היה הצעד הנכון והמיטיב עבורה - יכולה להיות שגויה ואף לייצר סבל.
"מי שמשדלים נשים לאימהוּת, בין היתר באמצעות ההבטחה שגם אם יהיה קשה, זה ישתלם - לא יהיו שם 'בבוקר שאחרי'. ואני לא מדברת על זה שהם יתרמו עגלה וטיטולים או יבואו לבקר מדי פעם. אני מדברת על אימהוּת שמתקיימת יום־יום, שעה־שעה, גם בחלוף 10, 15, 20 שנה ויותר. כולם יכולים להבטיח עולמות ומלואם, אבל בסופו של דבר, נשים הן אלה שנאלצות להתמודד עם ההשלכות של אימהוּת, בגופן ובשפיותן, כל אחת בנסיבות חייה האישיות והחברתיות. ולא עבור כולן היא תבשר טובות, בדיעבד".
לא שחור ולבן
לדברי דונת, חרטה על אימהוּת אין פירושה שמערכת היחסים בין האמא לילדיה משובשת מיסודה. "מי שמתחרטת על כך שהביאה לעולם ילדים היא לא בהכרח 'אמא גרועה'. במחקר הנוכחי השתתפו נשים שאוהבות את ילדיהן ומסורות להם, ועדיין מתחרטות על כך שהביאו אותם לעולם".
אחת מהנשים הללו היא אורית (46), גרושה ואם לארבעה ילדים בגיל העשרה. "אני לא מאפשרת בשום פנים ואופן שהילדים שלי ייפגעו ממה שאני חושבת ומרגישה", היא הסבירה במחקר. "הם לא אשמים בכל מה שקרה לי, הם לא צריכים לשאת את זה. הם צריכים להיות כמו כל ילד, שמח ומאושר.
לדברי ד"ר דונת, "בחברה שחושבת באופן דיכוטומי, שבה הכל מתחלק לשחור ולבן, אם אישה מתחרטת, משמע שהיא שונאת את ילדיה ואז היא כביכול 'נאלצת ללמוד לאהוב אותם'. אבל כשמסתכלים על העולם דרך הצלבות ורצפים, אפשר להבין שבהחלט אפשר גם להתחרט וגם לאהוב. לא מחויב שהכל יהיה 'או־או', זה יכול להיות גם וגם, בטח כשהחרטה היא על האימהוּת, ולא על ההיכרות עם הילדות והילדים המסוימים שנולדו לי, שהם בני אדם בזכות עצמם".
דבורה סיפרה שהיא אוהבת את ילדיה וגאה בהם. "הילדים שלי נפלאים. הם אנשים מדהימים. אני רואה בהם את הפוטנציאל האנושי המדהים. הם אנשים מקסימים, הם מוכשרים, הם יפים, הם טובים.
"אבל אימהוּת היא לא המקום שאני רוצה להיות בו. אני חושבת שבשבילי, להיות אמא זו לא הבחירה הנכונה, ההגיונית, המתאימה. לא כי אני לא יכולה - עובדה שאני יכולה. אלא כי לא מתאים לי. זה לא מי שאני".
שרלוט: "אני מתחרטת על זה שהפכתי לאמא, אבל אני לא מתחרטת על הילדים שלי, על מי שהם, על האישיות שלהם. אני אוהבת מאוד את האנשים האלה. אני לא מתחרטת שהבאתי לעולם את הילדים הספציפיים האלה, אלא שבכלל הבאתי ילדים".
נועה (49), גרושה ואם לשתי ילדות בגילאי העשרים, סיפרה שחברותיה לעבודה "מזדעזעות בכל פעם מחדש כשהן שומעות מה אני מרגישה. הן אומרות, 'אם לא היינו מכירות אותך, היינו מבקשות שתביאי לנו את הילדות שלך שנגדל אותן. היינו אומרות שהן מסכנות'. אני אומרת להן: להפך, דווקא בגלל שאני אמא טובה, אני יכולה להגיד את זה. זה לא שאני מזניחה את הילדות שלי. אבל אם הייתי חוזרת לאחור, לא הייתי מביאה ילדים לעולם. נקודה".