מגיפת הבדידות: האם שמנו לב למשבר הזה מאוחר מדי?

ארגון הבריאות העולמי מגדיר בשנים האחרונות את הבדידות כ"איום בריאותי עולמי", המקביל בנזקיו לעישון 15 סיגריות ביום. איך זה שדווקא כיום, בעולם שבו כל אחד יכול לדבר עם כמעט כל אחד אחר בלי מגבלות גיאוגרפיות, יותר אנשים מרגישים בודדים מאי פעם?

ראשית, כמה נתונים: לפי הדו"ח העדכני ביותר של הארגון (2024), 16% מהבוגרים בעולם – אחד מכל שישה אנשים, ואף יותר מזה בעולם המערבי – מדווחים על תחושות בדידות קבועות. בקרב צעירים המצב חמור יותר – 21% מבני העשרה וכ-17.5% מהמבוגרים הצעירים (בני 18-29) מרגישים בודדים באופן כרוני. המצב חמור במיוחד באפריקה ובמזרח הים התיכון – כלומר האזור שלנו. בישראל, לפי מכון ברוקדייל, 34% מבני ה-65 ומעלה חשים בדידות לעיתים קרובות.

ההשלכות הבריאותיות הרסניות. מחקרי אורך מראים שבדידות כרונית מעלה את הסיכון למחלות לב, לשבץ ולדמנציה. היא מחלישה את המערכת החיסונית, מפריעה לשינה, ומגבירה דלקתיות בגוף. הבדידות קטלנית, פשוטו כמשמעו – היא מעלה את הסיכון למוות מוקדם, והארגון מעריך שבכל אחת מ-5 השנים הקודמות מתו 871,000 איש ברחבי העולם כתוצאה מבדידות.

הקורונה, כמובן, החמירה את המשבר, אך לא יצרה אותו. שורשיו עמוקים יותר: התפרקות המבנים החברתיים המסורתיים – משפחה מורחבת, קהילה דתית, שכונה מלוכדת. העיור המואץ יצר ג'ונגלים של בטון, שבהם אפשר לגור שנים בלי להכיר את השכנים. תרבות האינדיבידואליזם המערבית, שמעודדת עצמאות ו"הגשמה עצמית", השאירה רבים ללא רשת ביטחון חברתית.

הטכנולוגיה, שהבטיחה לחבר אותנו, החמירה את הבעיה. פרופ' שרי טרקל מ-MIT כתבה ספר על "בדידות ביחד" – מצב שבו אנחנו נוכחים פיזית, אך שקועים באמצעות מסכים במקום אחר. הרשתות החברתיות גם מרחיקות אותנו מהאנשים הנמצאים סביבנו פיזית, וגם יוצרות אשליה של קשר – לייקים ותגובות שמחליפים שיחות אמיתיות. ההשוואה המתמדת לחיים ה"מושלמים" שמציגים אחרים מעמיקה את תחושת הבידוד.

אך הבדידות אינה רק היעדר אנשים – היא היעדר קשר משמעותי. אפשר להרגיש בודד בחתונה עם 500 אורחים או במשרד מלא עמיתים. ד"ר ג'וליאן הולט-לונסטד, חוקרת בדידות מובילה שנחשבת לאחת המזהירות העיקריות מהשלכותיה הבריאותיות של הבדידות, מבחינה בין בדידות אובייקטיבית (בידוד פיזי) לסובייקטיבית (תחושת ניתוק), וטוענת כי השנייה מזיקה יותר.

מדינות מתחילות להתייחס לבדידות כבעיה לאומית. בריטניה מינתה ב-2018 את טרייסי קראוץ’ ל"שרת הבדידות" הראשונה בעולם. יפן הקימה "משרד לענייני בדידות" ב-2021. הולנד פיתחה תוכנית לאומית ל"קואליציות נגד בדידות" ברמה המקומית. בישראל, המשרד לשוויון חברתי השיק ב-2022 את התוכנית הלאומית למאבק בבדידות מבוגרים, בתקציב של כ-100 מיליון שקל.

הפתרונות מגוונים ויצירתיים: "ספסלי ידידות" בפארקים מסמנים אנשים הפתוחים לשיחה; "בתי קפה נגד בדידות" באמסטרדם מעודדים זרים להתיידד; אפליקציות כמו Meetup ו-Peanut מחברות אנשים עם תחומי עניין משותפים. "מרשם חברתי" – רופאים בבריטניה ממליצים למטופלים על פעילויות חברתיות כטיפול רפואי.

ברמה האישית, מומחים ממליצים על צעדים קטנים: שיחה יומית של 5 דקות עם שכן, הצטרפות למועדון קריאה או חוג ספורט, התנדבות שבועית וכדומה. המפתח הוא עקביות ואותנטיות – עדיף קשר עמוק אחד על פני עשרות היכרויות שטחיות.

יש גם להכיר בכך שבדידות מסוימת היא נורמלית, ואף הכרחית. היכולת להיות לבד עם עצמנו היא מיומנות חשובה. הבעיה מתחילה כשהבדידות הופכת כרונית ומציפה. המטרה אינה להיות מוקפים אנשים תמיד, אלא לדעת שיש לנו קשרים משמעותיים כשאנחנו זקוקים להם.

משבר הבדידות הוא תסמין של חברה לא בריאה, אך גם הזדמנות לבנייה מחדש של המרקם החברתי. הפתרון דורש מאמץ קולקטיבי – מדיניות ממשלתית, יוזמות קהילתיות, ומעל לכל – החלטה אישית של כל אחד מאיתנו להרים את הראש מהמסך, להושיט יד, ולהתעניין באנשים שסביבנו.