עומר אדם בפול ווליום ובלי חולצה: הישראלים שכבשו את תאילנד

עקרונית, אני בעד הכיבוש. גם הכיבוש הזוחל ביהודה ושומרון. אני מצדיע לסמוטריץ', שמכרסם בשטחי הפלסטינים עם שיני הדחפורים הצהובים. אני בעד הכיבוש בדרום לבנון, תומך נלהב של ההשתלטות על החרמון בכל הדרו, בעד ההחזקה במובלעת בסוריה, וכמובן - שמח מאוד שאנחנו מחזיקים בכמעט 70 אחוז משטח רצועת עזה, ומקווה שלאף אחד לא חולפת בראש המחשבה לצאת משם. אני שומע את ההתבטאויות של איזנקוט, וחושש מאוד שהוא ימסור את כל השטחים היקרים האלה בחזרה לאויב תמורת כמה מילים יפות משורבטות על מפית של ארומה.

אבל יש כיבוש שאני לא יכול לחיות איתו בשלום, וזהו הכיבוש של תאילנד בידי המוני ישראלים, תיירים ומתאזרחים. העם התאי לא עשה לנו שום דבר רע. להפך, הם קיבלו אותנו, ועדיין לעיתים מקבלים אותנו, בזרועות פתוחות, בקידות יפות, במילים של נימוס, בחיוכים ביישניים, בשירות נהדר, באוכל טעים - מופת לכל העמים.

האם אוכל ישראלי טעים בתאילנד כמו בארץ?

אבל כשיש בתוכנו כאלה שחושבים שמותר להשתמש בהכנסת האורחים המקסימה של העם הזה כדי להשתלט על המרחב הציבורי, על המרחב האסתטי, על העסקים; שזה סביר לקבוע שלטים בעברית בכל מקום, ללכת בלי חולצות, לדבר בקול רם, להשמיע עומר אדם בפול ווליום בפול מון - אז בעיניי זה כיבוש מגונה. זה קולוניאליזם רך שמאוד מקשה את חיי המקומיים, ומדינת ישראל חייבת להתערב כדי לעצור את ההתפשטות הגסה הזאת.

איך זה באמת לחיות בתאילנד?

על המזח בקופנגן פגשתי זוג ישראלים, והם סיפרו לי שהחליטו לעזוב את ביתם באי המקסים כי ההתנהגות של הישראלים פשוט מחליאה אותם, ושהם עוברים לווייטנאם - לשם עוד לא הגיעו כל הקרחניסטים, עברייני הצעצוע, הנוכלים הקטנים, אנשי העסקים המפוקפקים. בקצב העזיבה הנוכחי של המדינה, גם לווייטנאם נגיע. עד סוף השנה.

אני חוזר על רעיון שכתבתי כאן כבר בעבר: עד כמה שזה לא הכי דמוקרטי בעולם, מדינת ישראל והעם היהודי נמצאים ברגע משברי במיוחד, ואי אפשר שכל אזרח שיוצא מגבולות המדינה יעשה מה שבא לו. יש תדמית של עם לדאוג לה.

חייבים פיקוח ישראלי על אזרחי המדינה גם בחו"ל. הייתי שוקל בחצי רצינות הקמת כוח משטרה ישראלי לתפוצות, שוטרי חרש שתפקידם לדוג ישראלים שמבאסים את השם שלנו בעולם, לתפוס אותם מהצווארון, להחזיר אותם לארץ ולשלול להם את הדרכון, שיחיו בפתח תקווה. הייתי שמח לעמוד בראש כוח המשטרה הזה ולקבוע את מגוריי בקופנגן לחמש שנים.

תנו לי את הכוח לשקם את תדמית ישראל בעולם, לחנך את התיירים הישראלים, להציל את בני תאילנד מציפורנינו. הצביעו קא. קפונקה.

וְנַהֲפֹוךְ הוּא

תנו לי עוד מהטוב הזה. תנו לי עוד תמונות מהשטחים הכבושים של ספרד, הנרמסים תחת רגלי המרוקאים הצעירים וחסרי העתיד, שמחפשים להגיע לאירופה כדי להפוך אותה לפח הזבל שבו הם נולדו. תנו לי אש, תנו עשן. שאדע בוודאות שיש השגחה בעולם. שאי אפשר להתחבר לרוע, ולא לשלם מחיר.

הספרדים האלה, עם בזוי, איבדו בשבועות האחרונים את ארצם לטובת עדר גברים פראיים שבאו מעבר לים. בתמונות בטלוויזיה זה נראה כמו ארבה, משמיד בדרכו כל דבר שהוא יכול לשים עליו יד.

את הקטע שלהם עם האנטישמיות אפשר לייחס - גם, וכמובן לא רק - לעובדה שכשאדם מאבד את ביתו, הוא מסיח את דעתו והופך צרות של אחרים לצרותיו כדי שלא יצטרך לחשוב על עצמו, כי מצבו איום ונורא. אז העיסוק האובססיבי בפלסטין וביהודים הוא בסך הכל אות וסימן של חברה שאיבדה את הרצון לחיות, ושמעמידה פנים שאכפת לה ממשהו כדי להימנע מלהסתכל במראה. אנחנו משלמים את המחיר עכשיו, אבל הם אלה שיושמדו.

העיסוק האובססיבי של ספרד בפלסטין וביהודים הוא בסך הכל סימן של חברה שאיבדה את הרצון לחיות, ושמעמידה פנים שאכפת לה ממשהו כדי להימנע מלהסתכל במראה. אנחנו משלמים את המחיר עכשיו, אבל הם אלה שיושמדו

במסגרת הסחות הדעת המגוחכות של הליצן שהם בחרו להם למנהיג, בימים האחרונים הפדרו סאנצ'ס הזה שיתף מי הם האמנים האהובים עליו בספוטיפיי. מעשי ידיי עולים באש ואתם אומרים זמרה. גם אני משתמש בספוטיפיי, ואוהב מאוד את להקת מאסיב אטאק. כבר משנות ה־90 הם היו מאבני היסוד של הפלייליסט שלי. והנה, בימים האחרונים הם הגיעו להופעה בסינגפור, ושם, לפני ההופעה, הוציאו דגל פלסטין ענק ופרסו אותו. שילכו לאלף עזאזל.

אין על סינגפור. המחווה לפלסטין שעלתה למאסיק אטאק בגירוש מהמדינה

אבל במדינה שבה אם תופסים אותך לועס מסטיק אתה יכול לגמור בכלא לעשר שנים, לא נתנו להם לזרום עם הסמרטוט הצבעוני שלהם. ההופעה בוטלה, הלהקה גורשה מהמדינה ונאסר עליה לשוב אי־פעם. אין על סינגפור. כשתתנו לי את הכוח להנהיג אתכם, אני עושה לכם פה סינגפור חבל על הזמן. פחות חופש דיבור, יותר סדר וניקיון, אפס פשיעה, פסלים שלי בכל מקום. לוקחים?

מחשבה

המחשבה שלי לא עובדת כמו זו של כל האנשים. בטח כבר שמתם לב. לפעמים היא מבריקה, לפעמים היא מטופשת. העניין הוא שאני לא שולט בה - היא שולטת בי. אני הכלי שבו היא משתמשת כדי להביע את עצמה בעולם. המחשבות שלי אינן שלי, אני רק הבמה שעליה הן מציגות. אני בסך הכל עובד במה. מחשבה שחלפה לה, והנה - איננה.