"אתה רואה את הנצנוץ הזה?", הצביע סרן (במיל') צ' צפונה. באמצעות הכוונת של הרובה הסתכלתי למקום שאליו הוא כיוון וראיתי היטב את הבניינים, במרחק של כ-20 קילומטרים בלבד מאיתנו. "זו דמשק".
עמדנו בעמדה סורית נטושה, בסמוך לציוד שנותר מאחור כשחיילי המשטר הישן עזבו את המקום, ליד ג'יפי הקומנדר של היחידה הטקטית הרכובה, היחידים שיכולים להגיע לכאן. בגובה 2,814 מטרים, בנקודה המרוחקת ביותר שאליה צה"ל הגיע. ברוכים הבאים לקו הגבול החדש של מדינת ישראל. שום דבר לא הפריע לנו להמשיך לנסוע. 130 ק"מ לביירות, 450 ק"מ לחאלב, 1,500 ק"מ לאיסטנבול ומשם הישר לאירופה. משמאלנו, במרחק קצרצר, דרום לבנון; מימיננו, במרחק, יריקה הכפרים הדרוזיים שהיו רק לפני שבועות ספורים קורבנות לטבח. ואנחנו באמצע, בעמדה שעליה השתלט צה"ל. שומרים על החומה.
צוות "ישראל היום" בחרמון הסורי // צילום: חנן גרינווד, יהונתן שאול
החרמון, יודע כל ילד ישראלי, מכונה "העיניים של המדינה". אבל מה שרוב הישראלים לא מבינים, גם כעת, הוא כמה קטן מה שכונה במשך שנים "החרמון הישראלי", לעומת הרכס האימתני שעליו שלטו הסורים במשך עשרות שנים. כשהלוחמים צפו על החרמון הסורי ממוצב מצפה שלגים או מוצב החרמון הם ראו חומת אדמה ואבן, אך גם אם הביטו במפה - לא הבינו עד כמה אסטרטגי מה שניצב מולם.
שתי המילים הראשונות שעולות בראש בקצה הצוק, בכתר החרמון, הן "רכס אסטרטגי". המילים הבאות כבר מבטאות תהייה בוערת: איך לכל הרוחות אפשרנו לעצמנו לא להיות כאן מאז מלחמת יום הכיפורים? משהו עמוק בפנים צועק: אסור לצה"ל בשום פנים ואופן לעזוב את המקום בשנית. מערכת הביטחון, כך נראה, מבינה זאת היטב; אף שתיאורטית, או רשמית, אנו נמצאים במקום באופן זמני, העבודות לביסוס השליטה מתקדמות בקצב שיא.
"שום רכב לא נסע פה"
שעה קודם לכן הגענו למחנה ערער, בסיסה של חטיבת ההרים. היא הוקמה לפני כשנה בלבד, ומתמחה בלוחמה הררית ובתנאי מזג אוויר קיצוניים. שעריו של אתר החרמון היו נטושים כשעברנו דרכם ומד הטמפרטורה עמד על 40 מעלות. החניון הענק, העמוס בחודשי החורף, היה מיותם, וחתולי השלג הגדולים ניצבו בודדים ליד פסל איש השלג המוכר שעמד בצד.
רס"ב (במיל') א' עמד לצד הג'יפ העוצמתי, כשהוא מכוסה מכף רגל ועד ראש. "אתם מוכנים לצאת לדרך?", חייך מבעד למסכת הפנים. בתמימות שאלנו מה המרחק אל היעד, במחשבה שמדובר בעשר דקות נסיעה. "תכינו את עצמכם לשעה של אבק", הוא גיחך בתגובה. הוא לא צחק.
זוהי לא הפגישה הראשונה שלי עם היט"ר, היחידה הטקטית הרכובה. באוקטובר האחרון סיפקנו כאן הצצה לפעילות היחידה, כשמפקדה, סרן (במיל') צ', מוביל אותי בדהרה בבית להיא, תחת איום נ"ט, שעות ספורות לאחר היתקלות בשטח. זוהי יחידת בוטיק, מתוצרי המלחמה, שהפכה מפתרון נישתי בגבול מצרים לגיים-צ'יינג'ר של ממש בכל הגזרות שבהן פועלים לוחמי צה"ל.
כעת, חצי שנה מאוחר יותר, היחידה היא אחת המבוקשות ביותר בצבא, כשברקורד שלה פעילות עם יחידות מיוחדות בלבנון, חילוץ פצועים ותפיסת מחבלים בעזה, איתור רקטות וטילי נ"ט בסוריה, מרדף אחר מחבלים ביו"ש ופריצת הדרך הקרקעית לראשונה לכתר החרמון. עם הרכבים שמסוגלים לעבור, פשוטו כמשמעו, במקומות שאליהם אף אחד לא מסוגל להגיע, ובמהירות שמשאירה אבק להאמרים, עשרות הלוחמים שפזורים בכל רחבי הארץ – ומחוצה לה, מסייעים לעליונות של צה"ל בגזרות השונות. תחת מגבלות ביטחון מידע, הם חושפים תוך כדי הנסיעה הארוכה אל כתר החרמון מעט ממה שעשו בחודשים האחרונים.
א' הוא מפקד צוות החרמון של היחידה. את המלחמה הוא התחיל בכלל בסיני, כשקיבל טלפון מאביו, שמתגורר מול תחנת המשטרה בשדרות. "אבא שלי היה אמור לרדת לפרלמנט עם החברים שלו, אבל הכלב שלי, שהיה אצלו, לא הסכים לרדת. הוא התקשר ואמר שיש אנשים עם סרטים מוזרים על הראש מסתובבים ברחוב, וששומעים יריות. הבנתי מיד שאלו מחבלים ואמרתי לו שלא יעז לרדת. אם הכלב היה מסכים לרדת לפני שהתקשר, אבא שלי לא היה בחיים".
600 יום מאוחר יותר, א', שעובד כסוואר בנמל אשדוד, עדיין במילואים. בתחילה היה באחד הגדודים של החטיבה הצפונית בעזה, ולאחר מכן, כשגילה על היט"ר, עבר את ההכשרה והצטרף ליחידה. את השנה וחצי הראשונות הוא העביר ברצועה, ולאחר מכן התבקש לעלות לצפון, לסייע בלחימה בלבנון ובסוריה. מה בחור שגדל בשדרות וגר באשדוד מחפש בחרמון, אני שואל והוא עונה: "אנחנו חיילי מילואים, לוחמים, ותמיד נתייצב כשניקרא לדגל. יש לי אישה לביאה שמגדלת שלושה בנים בבית, ואנחנו עושים את זה בגאון וגאווה גדולה".
בין השאר, מסכים א' לספר, לקח חלק במבצע מורכב בהר דב, שהציל חיים. מדובר היה בתוואי שטח קשה ביותר, שאליו פילס דחפור די-9 את הדרך ומיד אחריו רכבי היט"ר. "הכלים האלו היו היחידים שיכלו לרדת לגזרת הר דב הלבנונית, שטחים שרכב מעולם לא נסע בהם. את הדרך הוביל דחפור די-9, ואנחנו מיד אחריו. נסענו מסביב לבורות, על בולדרים שבהם אם אתה לא יודע איפה כל גלגל שלך נמצא – אתה לא חוזר משם".
כשהגיעו ליעדם, עם מפקד חטיבת ההרים, גילו עד כמה קריטית העמדה שעליה השתלטו. "מצאנו רקטות, פצצות מרגמה, משגרים שמכוונים למוצבי צה"ל שמהם הרגע יצאנו. הם רצו לפגוע בחיילים שלנו, אותם אלו שפגשנו לפני דקות ספורות. איתרנו מנהרות טרור באזור שאליו אף אחד לא יכול היה להגיע חוץ מאיתנו, ללא הליכה מפרכת של שעות ארוכות בתוואי קשה במיוחד".
ברוך הבא לחרמון הסורי
הרכבים דהרו קדימה, מגהצים את כביש האספלט שמכוסה בשלג בחודשי החורף ומוביל למוצבים הוותיקים על גבי החרמון. כמה דקות מאוחר יותר האספלט הוחלף בכביש עפר שלצדו עמודים אדומים מבהיקים, שמסמנים בחורף את קצה הצוק לרכבים שמפלסים את דרכם בשלג ובערפל הכבד.
על גבי השביל עמדו דחפורים צהובים שעליהם דגל העדה הדרוזית ודגל ישראל, מפרקים את צד ההר ומשפרים את הדרך בצורה משמעותית, הכנות נוספות לקראת החורף. בשבוע האחרון של חודש מאי, ביום שרב בישראל, עקבות שלג לבן עדיין הכתימו את ההר העצום, אך בצה"ל כבר נמצאים במרוץ לקראת החורף הבא, שיהיה מאתגר בהרבה ממה שהכירו מאז 1967, במה שכונה עד לפני חודשים ספורים החרמון הישראלי. "אתה רואה את החביות האדומות? זה הגבול", הצביע א' מבלי להוריד את הרגל מדוושת הגז. "ברוך הבא לחרמון הסורי".
לוחמי היט"ר היו בראש הכוחות שחצו את הגבול ונכנסו לתוך השטח שבמשך עשרות שנים נשלט בידי סוריה. רכבי היט"ר היו היחידים שיכלו לעבור בשלג הכבד. "הכלים האלו נוסעים בשלג כמו שנוסעים על דיונות", אומר סרן (במיל') צ'. "סרקנו מוצבים של המשטר הסורי הישן ומצאנו ציוד רב שהם נטשו, אמצעי לחימה ואפילו מטעני קלע גדולים".
"אתה רואה את האזור ההררי הזה?", מצביע א'. "אתה היחיד שיכול להגיע למוצב בתוך ואדי עמוק ולבחון מה מתרחש בו. מצאנו במוצבים חומרי מודיעין שונים. קו המוצבים הסורי הוא האחרון לפני ישראל, ומצאנו לא מעט מידע מודיעיני שחשף מה הם יודעים עלינו".
הנסיעה ארוכה ומאובקת, בצירים שחלקם אינם עדיין מותאמים לכל כלי הרכב. נהג ג'יפ הפאג'רו שמוביל את השיירה עוצר לפתע ומבקש ממנו לשים הילוך כוח. הרכב שלו יורד בקושי רב במדרון אימתני, הקומנדר שבו אנו נוסעים לא מבין על מה המהומה והתחושה בתוך תא הנוסעים דומה לנסיעה בנתיבי איילון.
כמה קילומטרים קדימה ואנחנו ביעד הראשון שלנו, מצודת רוח. לפני כחצי שנה היה צוות "ישראל היום" לראשונה במוצב זה, אז המקום המרוחק ביותר שאליו הגיעו אזרחים. היה זה בשיא החורף, והלוחמים בנו בידיהם את המוצב, בראש אחד מהרי רכס החרמון.
כמה האמרים שעליהם לוחמים נכנסים מייד אחרינו אל תוך המוצב. מדובר במעין בסיס קדמי של חטיבת ההרים, מרכז שיאפשר את פעילות צה"ל במוצבים בשיא החורף בגובה של 2,800 מטרים, בקור של עד מינוס עשרים מעלות ובשלג כבד בהרבה ממה שמכירים הגולשים ברכבל העליון.
הכוח הצבאי חזר מהכפרים הדרוזיים שנמצאים למרגלות ההר, ואנו מבשרים להם שבידינו מנות דם שיאוחסנו אצלם. בין אם מדובר בטיפול בדרוזים שהותקפו, כפי שכבר קרה בעבר, או בפציעה של לוחם צה"ל, יש צורך במנות דם שישמשו למענה מיידי, מכיוון שפינוי יארך זמן רב.
הלוחמים במצודת רוח עוסקים בכמה משימות מרכזיות – בהן פעילויות יזומות והתקפיות על מנת לבסס שליטה ברכס ולמנוע מעבר אויב ואמל"ח בין סוריה ולבנון. עד ההשתלטות הישראלית על כתר החרמון היה אזור זה יעד למבריחים מכל הסוגים, החל מסמים על פרדות, ועד משאיות שנשאו רקטות מדוייקות מאיראן לחיזבאללה.
מחוץ למוצב ספסל שמשקיף אל הנוף המרהיב. לפנינו במרחק קוניטרה, שנחשבת לשטח רגוע ובטוח יותר, ולכן ניתן להכניס אליו כתבים באופן שוטף. על הספסל שתי קסדות סוריות שככל הנראה נמצאו במרחב, וסימני שריפה על העפר מתחתיו מלמדים על מנגל שנעשה במקום. אך הפסטורליה מטעה. רק פעילות מבצעית מותרת בשעות החשיכה בשטח המאויים.
בית עלמין מאולתר
המשימה הראשונה שלנו הושלמה ואנו נעים צפונה, עמוק יותר לתוך השטח. מצד ימין שלנו מוצב של האו"ם. זהו אחד המוצבים היחידים שנראים על פני השטח, מכיוון שרבים מהמוצבים הסוריים נמצאים מתחת לפני הקרקע. לא ברור בדיוק כיצד שרדו הסורים את החורפים, ובסריקות של הלוחמים התגלה שחיו בתנאים קשים מאוד, ואלו שלא שרדו - נקברו בבית עלמין מאולתר בסמוך.
בבקעה קטנה אנו מזהים שריד מפתיע במיוחד, ובעל היסטוריה עצובה: רוטור של מסוק מסוג סופר פרלון ישראלי, שהתרסק ב-1974 במהלך משימה לאיתור פצועים והרוגים ישראלים, נותר במקום ללא מגע אדם במשך עשרות שנים. שישה לוחמים איבדו את חייהם באותו יום נורא.
העבודה על השבילים נמצאת גם כאן בעיצומה. בחורף הקודם נאלצו מסוקי חיל האוויר להצניח אספקה לאלפניסטים ששהו בשטח בתנאים קשים. בחטיבת ההרים מתכוננים לשהות של הלוחמים בשטח כבר כעת, בין השאר באמצעות מצודת רוח כבסיס קדמי וגם בשדרוג תוואי הדרך. ל"ישראל היום" נודע כי יחידת האלפיניסטים ומערך רכבי השלג של החטיבה צפוי לגדול בחודשים הקרובים באופן ניכר כדי להתמודד עם תנאי מזג האוויר בגזרה המאתגרת.
היעד הבא הוא מוצב ח' 1, הרחוק ביותר משטח ישראל. בפעם האחרונה שעיתונאים הגיעו למוצב זה, הם עשו זאת באמצעות מסוק וחתולי שלג, כחלק מביקור שר הביטחון במקום. במרחק של שעת נסיעה מהרכבל העליון, בתוואי מורכב, ובמרחק קצר מאוד מהבירה הסורית, זוהי נקודה מאתגרת ביותר.
המוצב הוא מבנה סורי, שנבנה באופן ירוד למדי. כשהלוחמים נכנסו פנימה הם מצאו אמצעי לחימה רוסיים, לצד אלו הסוריים. בחודשי החורף היה זה מוצב של האלפיניסטים, שפעלו ממנו נגד גורמי אויב. גם לאחרונה נעשו ניסיונות מסוימים מצד גורמים כאלו ואחרים להשתלט על מוצבים שנמצאים מעט מצפון למוצב ח' 1, בתוך סוריה, ובצה"ל פועלים כל הזמן על מנת להרחיק אותם. מדובר במיקום אסטרטגי, בגבול בין סוריה ללבנון, שמשמש הן כציר הברחות קריטי והן כנקודת מעבר של אויב מצד אחד לשני. עד לפני שנה וחצי מקום זה גילם תפקיד מרכזי באסטרטגיה האיראנית ליצירת מעגל אש מסביב לישראל.
בחצי הדרך לארמון הנשיא
אנו נעים באמצעות רכבי הקומנדר אל מעבר לקו הפרדת הכוחות שנקבע ב-1974, החסום בפני כלי רכב רגילים. הג'יפים עושים את דרכם בקלילות אל מעבר למחסום, ואנו מגיעים לעמדה סורית נטושה על ציר אספלט ישן ומתפורר.
מדובר בציר שמסומן היטב על מפה וחוצץ בין סוריה ללבנון. במרחק של כ-20 קילומטרים אווירית מאיתנו נמצאת העיר דמשק. 30 קילומטרים של כביש, בשל תוואי ההר המאתגר, מפרידים בינינו לבין כביש מספר 1 שמוביל לבירה הסורית. מבט אל האופק גם מרמז משהו על החשיבות האסטרטגית של המקום ועל הגישה של ישראל מהחרמון היישר לתוך לבנון וסוריה. בנסיעה של שעה אפשר להגיע מהמוצב הישראלי האחרון לארמון קסר אלשעב, מעונו של נשיא סוריה אחמד א-שרע: נסיעה קצרה יותר מאשר הנסיעה חזרה לחניון אתר החרמון.
רס"מ ש' הוא לוחם חדש ביחידת הטרקטורונים המיוחדת, בעל ותק של כחודשיים בלבד. כיוצא יחידת אגוז הוא מכיר היטב את הלחימה בצפון, אך הפעילות הזו, הוא אומר, אחרת לגמרי. "סוריה זה עולם חדש. בפעם הראשונה שנכנסנו לכפרים הדרוזיים, נדהמתי לגלות שהם חיים 70 שנה אחורה בזמן. לא חשבתי שאיכנס לפעילויות כאלו, לעבוד עם האלפיניסטים ויחידות מיוחדות נוספות".
א' אומר כי לעיתים מדובר בפעילות בסיכון גבוה, אך ברור כי הצורך בהן קריטי. "המח"ט, ל', אמר לי משפט שלעולם לא אשכח – 'אני רוצה לצאת לכל הפעילויות רק איתכם'. עבדנו עם לא מעט יחידות מיוחדות פה באזור. נכנסנו לאחד המוצבים של המשטר הישן, וגילינו מחברות וקלסרים שבהם מידע משמעותי על ישראל. אתה מבין שמנעת כאן משהו גדול שתוכנן, הצלחת להציל חיים של חבר'ה צעירים. מי חלם שאני אעשה דברים כאלו? זו תחושה מטורפת".
אחת הפעילויות עם המח"ט אף תועדו בידי חיזבאללה. "הגענו במהירות לשטח כדי לבצע משימה מסוימת. אחרי הפעילות פתאום אנחנו רואים בטלגרם סרטונים שלנו שחיזבאללה צילם. הם לא ידעו איך לאכול את הכלים שלנו – מי החבר'ה האלו שטסים במהירות בשטח ונעלמים".
"אנחנו עושים כאן היסטוריה", אומר סרן (במיל') צ'. "אם היית אומר לפני כמה חודשים שנהיה בכתר החרמון, 20 ק"מ אווירית מדמשק, זה היה בגדר חלום. מדובר במקום אסטרטגי מאוד, לטובת ביטחונה של מדינת ישראל. הכלים שלנו היו שותפים מלאים לתפיסה של החרמון, ואנחנו גאים בכך מאוד. בכלים האלו הגיע המח"ט והניף את דגל ישראל על כתר החרמון. בכל פעם שאני נכנס לפה אני מתרגש מחדש מההישג המשמעותי".
מעל הרי השוף הלבנונים, ממערב לנו, מתחילה השמש לשקוע, וזהו האות שלנו לעזוב את המקום. 50 קילומטרים בלבד מאיתנו, מעבר לרכס ההרים, נמצאת העיר צידון, עמוק בשטח לבנון, ובדרך אליה המחוזות בקעא ונבטייה, שבהם פועלים מטוסי חיל האוויר כמעט כל יום, תוקפים ומפציצים, במטרה למנוע מחיזבאללה להשתקם.
הטרקטורונים רועמים בדרך בחזרה אל הרכבל העליון, האבק מסתחרר סביבנו ומסתיר לרגעים את הנוף המרהיב שבו מסתתרים כמה מהאויבים המרים ביותר של מדינת ישראל. "אנחנו שולטים כעת הרבה יותר חזק על השטח, תופסים אותו ומרחיקים אפשרות לעוד 7 באוקטובר", אומר צ'.
מאחורינו הולכת הבירה הסורית ומתרחקת, ואיתה גם סימני השאלה: האם מדובר בקו גבול שיגן על ישראל במשך עשורים קדימה מאיום הטרור ואיראן, או שהחלומות הנשכחים על החומוס בדמשק קרובים להתגשם? ימים יגידו. השמש השוקעת מאירה בצבעי זהב את האיור הענק של דגל ישראל שנצבע על גבי המוצב הסורי - סליחה, הישראלי - בעוד אנו ממשיכים דרומה. אני מביט לרגע לאחור, מסתכל על הגבול החדש של ישראל, שתי אצבעות מדמשק.
