גירשו אותנו מתאילנד, באיומי כלא. האמת, עשו לנו טובה

קרה לי שעברתי לתאילנד. לקו סמוי. חשקתי בכאפת שינוי: ממלחמה מייאשת וממירוץ היומיום. ביקשתי חופים, חיבור לטבע, נופים פתוחים שילמדו אפילו אותי - חרדתית-על - קצת נחת רוח.

ובכן, טעיתי בענק.

לטובת מי שהצטרפו זה עתה: חלק א' במסע האכזבה שלי מתאילנד 

תאילנד מתבססת על תיירות ולכן רוצה להתחנף לתיירים, המגיעים ברובם חדורי מטרה להישרף בשמש. לאחרונה מתרחשת בה אנומליה: עשרות אלפי מהגרים, בהם המוני ישראלים, רוסים ואוקראינים - כלומר, כל מי שברח ממלחמה - החליטו שתאילנד, מלכת הרגעיות, תהפוך לביתם הקבוע. למה לא? אפשר להתארגן על ויזה לשהות ממושכת, והתשתיות בערך קיימות; השכלה לילדים; ובתי חולים ברמה טובה זמינים בתמורה לכסף. אמנם המחירים לא מה שהיו אבל עדיין אפשריים, העיקר שהים והקוקוסים נותרו איתנים.

הבעיה, כמובן, היא ששום חלק בעסקה הזו לא מתקיים במציאות.

בבית השחי של קו סמוי

רבים סבורים כי המרכזים הרפואיים לא נופלים ממקביליהם במערב. למזלי, לא יצא לי להשתמש בהם אלא לטובת חיסון נגד נגיף הדנגי. חיסון: הפעולה הפשוטה ביותר שצוות רפואי יכול לבצע, נכון? בכל זאת קבעתי את תורי למרפאה של מערביים, כי בית החולים הממשלתי המשרת תאילנדים זכה לדירוג של שלושה כוכבים, עם ביקורות כגון "לא בית חולים – גיהינום עלי אדמות".

המרפאה נראתה נכונה ממבט ראשון: צוות במדים כחולים, קבלה עם כסאות המתנה, תאורת פלורסנט, הכל חדש ונקי. הכל, למעט העובדה שלפני ואחרי שחוסנתי, העבירו את המדחום בין בתי השחי של המטופלים שישבו לצדי, ואחרי שהאחות חיסנה אותי היא שמה לי פלסטר על מקום הזריקה – פלסטר שהיא שלפה מחבילת הפלסטרים, פתחה, הדביקה על היד שלה, ורק אז על עורי.

ה"נראה-דומה-לסטנדרט-כלשהו-שאנחנו-מכירים-אבל-זה-לא" חזר על עצמו הרבה בקו סמוי. הפערים האלה, ברובם, היו חמודים ומשעשעים. קצת פחות צחקתי כשנכנסתי לסאגת חרדה משמעותית, כי כפי שכבר הובן אולי בחלק הקודם, לא מצאתי את מקומי ולא הייתי בטוחה לאיפה להגר הלאה. מתאילנד אצטרך לצאת, אבל הפעם צריך לבחור היטב על איזה עם ארצה להתלונן בעתיד.

מצבי הנפשי הידרדר, לא הצלחתי לעשות את הפעולות הפשוטות ביותר כמו ישיבה עם חברה לקפה או אימון הכושר האהוב עלי, בלי לחטוף שיתוק חרדה; בקושי יצאתי מהבית. הייתי צריכה עזרה. זה בדיוק העניין כשמשנים את מרכז החיים. צריכים עזרה לפעמים. עזרה באמת.

מה עושים? חוזרים ל"לוסטרל", לחיבוקה האוהב של הביג פארמה? נזכרתי שפעם, בישראל, עשיתי ויפאסנה. החוקים היו פשוטים: להתנתק, למדות (כן, יש פועל כזה בעברית, ופירושו "לעשות מדיטציה") ולסתום במשך עשרה ימים. החוויה היתה, אם אפשר לומר בפראות וללא ציניות, משנת חיים. אם אני כבר במזרח, למה לא לתת לו צ'אנס?

מצאתי מרכזים רבים באי שהציעו סדנאות וולנס, יוגה, מדיטציה, סאונד הילינג, אורגזמות מודרכות, אמבטיות קרח, טקסי קקאו וחזרה לרחם, מעגלי שיתוף צ'יזבטים או סליחה עצמית. הבעיה היתה שהמחירים התחילו בעשרות אלפי שקלים עבור שהות בת שבועיים. גם בצפון תאילנד, הנגישה יותר, המחירים הפליגו בשחקי הקוסמוס. התמסחר העסק, חשבתי, אבל חייב להיות מקום ביניים.

חיפוש בגוגל העלה מרכז מדיטציה בינלאומי עם סניפים ברחבי העולם (שמו המלא שמור במערכת). לו"ז הסדנאות כלל מדיטציות בהדרכת נזירים, אוכל מקומי בריא והתעמלות קלה. החדרים נראו חמודים; זיהיתי רשת בחלון, הריצוף היה לגיטימי. בחרתי בסדנה קלילה בת שלושה ימים, ואם יהיו נזירים מקריפים, עודדתי את עצמי, הייתי במרחק שש דקות נסיעה בלבד מהבית. על התענוג שילמתי 130 דולר לחדר עם מזגן. נפלתי על מציאה!

אקדים את המאוחר: על המונית בחזרה הביתה עליתי בתוך עשר שעות בלבד. מעולם לא הייתי במקום מטומטם יותר.

הקורס התחיל, כיאה לקו סמוי, בשריפת זבל. רחבת הכניסה כוסתה בערפל לבן ומצחין. "וולקאם! וולקאם!" התגלו מתוך העשן מי שיהיו מדריכי הקורס. לבושים בלבן הם הגישו לי קוקוס טרי עם קשית שתייה. כיסיתי את הפה והאף, עיניי דמעו ושיעול חזק תקף אותי. בתוך העננה זיהיתי אמריקני כנוע בשנות ה-50 לחייו. הוא היה להוט כנראה מאוד לרצות, אחרת אין לי הסבר לאיך ינק את הקוקוס ישוב בלב האש; אני, מרוב שיעול, כמעט ירקתי ריאה.

"נמשיך לחדרים!" חייכה פַָל, המנהלת האדמיניסטרטיבית; תאילנדית חייכנית עם קארה קצר, שבמבט ממושך יותר היה אפשר להבחין כי טירוף הדעת ניבט מעיניה. בהמשך היא לא תאכזב, ותתגלה כמכשפה.

הטכניקה של המדיטציה הייתה מעורפלת למדי. אלה בטח פערי השפה, אמרתי לעצמי. אמרו לנו: "צריך לנשום רגיל ולהירגע". בשום שלב לא הבנתי מה זה לנשום כרגיל או להירגע, אבל אולי גם מתחת למפית היה לי נורא חם ויכולתי לחשוב רק על זה

הגעתי למעין דירה שאותה חלקתי עם בריטית שתהווה עוגן לשפיות דעתי. פרקתי את חפציי בארון בגישה אופטימית.
נאספנו בביתן לארוחת צהריים, שבה נכחו בסך הכול שמונה אנשים: שלושה בריטים, ספרדייה, שני גרמנים ואותו אמריקני כנוע, רובם בשנות ה-30 לחייהם. הגיעו ארבעה נזירים לבושים בגלימת נזירים ופתחו בתפילה, שלא הוסבר מה פשרה. הרכנו את ראשינו והאזנו. התפילה היתה נעימה, רק היה משונה שבמהלכה עמדו סביבנו מפעילי המתחם עם טלפונים ניידים וצילמו אותנו מכל זווית ומקרוב מאוד, אולי לצורכי קידום ברשתות החברתיות.

המשכנו לאולם המדיטציה המרווח: שטיח אדום בצבע ורוד פוקסיה הוביל לפסל בודהה עצום מימדים בצבע זהב. ברקע נשמעה נגינת פסנתר מעלייתית.
אף שהנשים נתבקשו מראש ללבוש מכנסיים ארוכים ולבנים, פל ביקשה מאיתנו להתכסות גם במפית לבנה נוספת. עוד אמרה במסגרת החוקים: אסור להפנות את כף הרגל לבודהה או לסובב אליו את התחת. אוקיי.
הזכרנו לה שלפי לוח הזמנים, אמורה להיות כעת חצי שעה של התעמלות. "נכון!" היא כמו התעוררה, "בואו נתעמל".

היא הורתה לנו לעמוד במעגל, ואז שכל אחד יראה תרגיל התעמלות אהוב. אין ספק שהיתה זו התקמצנות, אבל שיתפנו פעולה והראינו זה לזה מתיחות שניסינו לזכור מהראש. תוך כדי מתיחת ברידג' שאילצתי את כולם לעשות, פרסומת יו-טיוב אקראית עם רוק כבד בתאילנדית בקעה בפול ווליום מהרמקולים ובכך סיימה את התרגול. שבנו למקומות.

נזיר חדש הגיע ואמר שעלינו להתחיל למדות. הטכניקה של המדיטציה הייתה מעורפלת למדי. אלה בטח פערי השפה, אמרתי לעצמי. המדיטציה הוכרזה כ"דרך האמצע" (אמצע של מה? לעולם לא נדע), שבה "צריך לנשום רגיל ולהירגע". בשום שלב לא הבנתי מה זה לנשום כרגיל או להירגע, אבל אולי גם מתחת למפית היה לי נורא חם ויכולתי לחשוב רק על זה. במהלך המדיטציה, שוב צולמנו מכל זווית ובייחוד באזור הפנים, וייתכן שגם זה לא תרם לריכוז הפנימי שלי.

לפני שנפרדנו להפסקה, פל חזרה והקריאה לנו את הלו"ז.
"תוכלו להדפיס לנו?" שאל מישהו בקבוצה.

"הוא נשלח בווטסאפ לכל אחד ואחת מכם".

"אנחנו רוצים להתנתק מהטלפון", אמר הגרמני, וכולם הנהנו בהסכמה. פל נראתה המומה מהרעיון המגוחך שהועלה זה עתה.

"אבל הוא אצלכם. תסתכלו פשוט בטלפון".

בעיית הטלפונים נמשכה גם לקראת המדיטציה למחרת, בחמש וחצי בבוקר. היינו צריכים שעון מעורר.

"למה שלא תשאירו את הטלפון דולק לידכם, כדי שנוכל להתקשר ולהעיר אתכם?"

"אבל רציתי לכבות את הטלפון", התנצלה הבריטית ולא יכלה כבר להחביא גיחוך של תדהמה.

"טוב, טוב!" אמרה פל בעצבים אחרי שלא ויתרנו, והסכימה לבוא לדפוק בדלת למשתתפים המשונים שביקשו להתנקות מטכנולוגיה.

עברנו למה שהוגדר כ"ריפרשמנט". במטבח ראינו ארגזי ענק, מהסוג שקונים בסופרים של דוסים, וחשדנו שהאוכל שלנו נמצא בהם. שאלנו את אחת העובדות אם מותר לנו לאכול וזו פנתה בחשש לנזיר, שהסכים. פתחנו עוגיות אישיות שהיו בתוקף עד שנת 2055, בטעמים רנדומליים כמו קאסטרד או אוכמניות, וזללנו בתיאבון. בתור "המקומית", יידעתי את חבריי שבצמוד אלינו ממוקם בית קפה מצוין. בדרך שלי לשם שמעתי את פל רבה עם כמה מהמשתתפים, שביקשו שוב לקבל את הלו"ז מודפס.

ההמולה של סמוי מבחוץ - כביש ראשי, קטנועים כמספר היתושים, חנויות לכביסה, דוכנים ניידים עם שיפודים מפוקפקים – לא פיתתה אותי לעזוב עדיין. החלטתי להמשיך לתת צ'אנס להחלמה. קניתי אייס קפה וכיכר לחם גדולה, שאותה החבאתי מהר בחדר. היא תוכל להזין גם אותי וגם את הבריטית במקרה שימשיכו להרעיב אותנו; דור שני לשואה, בכל זאת.

יצאתי לטייל במרכז. בניגוד לשקט המצופה וכרגיל כאן, האזור היה מוקף אתרי בנייה. נגוז החלום על דממה שבה אפשר לברר מכאובי נפש, צריך להמשיך לבנות לעוד נודניקים אידיוטים כמוני שחשבו שזה רעיון טוב להגר לכאן.

הנזיר שלא מכר את הפרארי שלו

חזרתי לחדר, וגם שם היו שיפוצים ממש מעבר לקיר. שלפתי את האוזניות מבטלות הרעש שלי והקשבתי ל"בעקבות הזמן האבוד". הרחתי ניחוח עובש חריף, ולא ידעתי לקבוע מה יותר גרוע, בחוץ או בפנים. כך, מתלבטת, העברתי את הזמן עד שיכולתי להמשיך למדיטציה בשקיעה ב"מגדל המדיטציה".

היה זה מגדל גבוה ופתוח, שממנו אפשר לראות את חלקו הצפוני של האי, שכונת בנגרק, ולרגע להיזכר שאנחנו מוקפים בג'ונגל ובים, ולהתמסר לרוגע שאי טרופי אמור לספק. אבל על קו החוף בערו חמישה מוקדי שריפות, שמעליהם היתמר עשן לבן או שחור בשל שריפת דבר-מה פלסטיקי קלקרי כימי, ובאוויר עמדה צחנה מבהילה. "איזה עצוב", מלמלה הספרדייה. "כן, אין באי פינוי זבל, רק מדורות", הנהנתי. סביבנו הכלבים של השכנים נבחו כאחוזי אמוק, כנראה היו מטורללים מהרעל או שמא ביקשו להזהיר אותנו מפניו.

הנזיר שהעביר את מדיטציית הערב התנצל בפנים מופתעות והציע שנמשיך לאולם. לדעתי הוא שיחק את המשחק הזה עם כל קורס מחדש, כי בכל ערב היו שריפות ונביחות. חיכינו לו ולפל עוד כשעה סתם כך, ועמדתי להתעלף מהחום והריח - אבל כמה טוב שלא התעלפתי, כי אחרת הייתי מפספסת את גולת הכותרת של היום, ה"Wisdom Talk".

נ' (השם המלא שמור במערכת), נזיר אחר עם אנגלית טובה, התיישב עם מקבוק פרו בחיקו. שמו באמת התחיל באות נ', אבל פה נקרא לו הנזיר נדלנוביץ'. מסך טלוויזיה ענק הקרין מצגת שהכין בזמן שחלק איתנו את סיפור חייו, ואיך המדיטציה שינתה אותם מקצה לקצה. שם נפלה לי הלסת. הסתכלתי סביבי. לכולם היא נפלה.

הוא סיפר על עברו כאדריכל, תמיד עייף, תמיד במרדף אחרי כסף. הוא הראה לנו תמונות של הדירה שבה התגורר; ישנה וקטנה, עם ריהוט מדכדך. אז החל לתרגל מדיטציה, ומה היו פירותיה, אתם שואלים? אולי קצת נחת רוח? שקט פנימי?
ובכן, התשובה היא מכונית הונדה. ואז מכונית נוספת, שאותה נתן במתנה להוריו. ואז גם מרצדס. הוא הסביר איך בתאילנד לוחית רישוי אדומה היא לוחית רישוי של רכב יד ראשונה, רגולציה ייחודית לתאילנד, ופרט מידע שלא חשבתי שאזכה ללמוד בסדנה לשלום הנפש. ראיתי במצגת את המרצדס עם לוחית הרישוי האדומה של הנזיר. היה זה נזיר שלא רק שלא מכר את הפרארי שלו, אלא עודד אותנו למדות כדי שנוכל לצרוך עוד ועוד.

הדירה הישנה הוחלפה בדירות חדשות, אחר כך קנה קונדומיניום אחד, שניים. התגרש מאשתו, ונתן לה קונדומיניום במתנה כדי שתהיה מאושרת. הוא פרסם ספר, שעל כריכתו הוא מצולם שוכב על המרצדס.

מוזר מאוד לעודד אנשים מערביים, שברובם כנראה מגיעים מרקע כלכלי טוב, להשיג עוד כסף ורכוש. נדמה שרובנו פונים למדיטציה לא במטרה להשיג, אלא כדי להרפות. האם שוב נגלה הפער הזה, שבו תאילנדים אומרים לנו מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע? האדם התאילנדי לא מסוגל לדמיין שהאדם המערבי הוא משהו מעבר לארנק עם ראש, ולכן הוא מניח שפסגת שאיפותינו היא להשיג עוד ועוד כסף, כדי שנוכל להמשיך להוציא אותו על חופשות בתאילנד ורכבי הונדה.

באותו הערב ממש, בעוד הרצאת העושר הבלתי נגמרת של הנזיר נמשכה ונמשכה, התלבטתי אם בתור אדם מבוגר עם רצון חופשי, הייתי מוכרחה להמשיך לשבת ולשמוע בולשיט. לראשונה בחיי היה לי התקף חרדה חזק תוך כדי מדיטציה. הלב שלי פעם בגרון, הידיים הזיעו, הזיתי שמאות חרקים נוגעים בי.

רצתי לחדר וארזתי את התיק. עקפתי בחרישיות את הפקידה ששמרה ליד השער, אבל זו היתה שקועה בסרטון אנימציה בנייד. לאחר מאבק קצרצר השער הכבד נפתח, חזרתי לנשום. בן הזוג אסף אותי ואמר שנראיתי כמו אישה שנמלטה מבית המשוגעים

לסיום הנזיר שאל אותנו אחד-אחד: Are you happy?
ולרגע הפכתי לתאילנדית, וכדי להימנע מעימותים בכל דרך עניתי: Yes very happy very nice.

רצתי לחדר וארזתי את התיק, נפרדתי מהבריטית שהביטה בי בהבנה. דהרתי בשבילי המרכז, נמנעת מעמודי התאורה. עקפתי בחרישיות את הפקידה ששמרה ליד השער, אבל זו היתה שקועה בסרטון אנימציה בנייד. לאחר מאבק קצרצר השער הכבד נפתח, חזרתי לנשום. בן הזוג אסף אותי ואמר שנראיתי כמו אישה מטורפת, לבושה כולה בלבן, שנמלטה מבית המשוגעים.

כעבור כמה ימים כתבתי לבריטית כדי לוודא שנותרה בחיים. היא סיפרה שדברים הפכו רק למגוחכים יותר ויותר; שבשלב כלשהו הנזיר שלף וישב עם שלט ענק עם קוד QR, כדי שהם יוכלו להשאיר דירוגים; שהם נתבקשו להצטלם בטסטמוניאלס על השהות הנפלאה, ושכולם סירבו. פל הורתה לה לא לדבר על עזיבתי עם שאר חברי הקבוצה. היא תפסה לה חזק במרפק והוסיפה שהייתי שקרנית, ושלא הבנתי בכלל את הקונספט של מדיטציה.

כזה היה עבורי האי. יכולתי להיבלע בשטייטעל ישראלי, אבל בשביל זה לצאת מישראל? בין התאילנדים וביני היה גבול, חלוקת תפקידים ברורה שאותה אי אפשר לפרוץ. הפערים הובילו לחוסר הבנה הדדי, שאצלנו בסוף התגלם בעבירה של שהות ממושכת מדי שחרגה מהוויזה שלנו בתאילנד. חשבנו שנוכל להסביר בכנות את הטעות, להודות שגם אנחנו לפעמים ממש שכונה. והכי גרוע, מה כבר יקרה? אולי תהיה שיחה לא נעימה.

ובכן, מצאנו את עצמנו בתוך 24 שעות, מגורשים מהמדינה בהפתעה. יותר מכל נזיר, שינה לטובה את חיי פקיד הגירה שנבח עלינו לקנות כרטיס יציאה מהמדינה מייד, אחרת נלך לכלא.
לפעמים לא צריך לנשום עמוק ולקבל את המציאות, אלא פשוט שמישהו יבעט אותך בתחת אל היעד הבא.