פתיחה: הבגידה כתנאי הכרחי
נתחיל מהסוף: "האודיסאה" של כריסטופר נולאן הוא סרט נהדר מבחינה קולנועית וחווייתית. מבחינות אחרות, שנפרט כאן, הוא מוצלח פחות. כמה פחות? בקנה מידה מיתולוגי כמעט.
אמרה איטלקית ידועה גורסת: "traduttore, traditore". כלומר, "המתרגם - בוגד". אפילו צליל השפה בוגד בעצמו: שתי המילים נהגות באופן כמעט זהה, כאילו השפה חכמה מדובריה ורומזת שאי אפשר לעבור משפה לשפה, מעידן לעידן, בלי לגנוב קצת בגידה בדרך.
זו התשובה לשאלה הבלתי נמנעת שנשאלת לפני הצפייה ב"אודיסאה" של נולאן: הבגידה במקור של הומרוס אינה החטא, היא תנאי הכרחי. כל תרגום כבר בוגד ברגע שהוא בוחר במילה אחת על פני אחרת, מבכר דגש על פני חברו. השאלה היחידה שנשארת היא אם מודים בבגידה בפה מלא, או מוציאים חשבונית "נאמן למקור" תוך כדי שמשנים הכל.
יותר מאשר העלילה שדמיין הומרוס, נולאן מציג דיוקן עצמי של תרבות שלא סובלת גיבורים גאים בניצחונם. תרבות שרוצה שכל דמות - אפילו קיקלופ רצחני או מכשפה - תהיה מובנת, מוצדקת, מרוככת, קורבנית ומועצמת
כל מי שמכיר מעט את האודיסאה יודע שהיא מעולם לא היתה חקוקה באבן. הסיפור נדד מפה לפה מאות שנים לפני שהומרוס, במאה השמינית לפנה"ס, כתב אותו בשני אפוסים - האיליאדה והאודיסאה. גם הטקסט "המקורי" הוא סיפור בתוך סיפור, שמספר אודיסאוס עצמו כשהוא יושב בסעודת מלך זר, נהנה מחוק זאוס להכנסת אורחים, רעב לחסד ולטרמפ הביתה. כך הוא מגבש לעצמו דמות חדשה מול אנשים שאת רחמיהם עליו לעורר, בלי עדים מאנשי צוותו שיסתרו את דבריו. גם הסיפור "המקורי", אם כך, אינו אלא פנטזיה של גבר רודף תהילה, סיפור של "שרדתי וחזרתי כדי לספר".
אתם לא יכולים לראות את "האודיסיאה" בישראל כמו שהבמאי התכוון // היום פלוס
עוד לפני שהסרט הוקרן עלו זעקות על כך ש"נולאן גנב אותנו" - הלנה מטרויה בכלל שחורה, הקסדות לא מתאימות לתקופה. ותהיתי: מה מפריע לאנשים בשינוי סיפור אגדה שכל מפלצת שמופיעה בו היא המצאה, שכל גרסה שלו מגלמת בעצם קיומה פתיחות לשינויים? אבל במחשבה נוספת הבנתי שזו רק קצה הקרחון. האודיסאה של נולאן לוקה בבעיה מהותית אחרת - ביחס שבין אמת לשקר.
יש הבדל בין לשקר כדי לשרוד, כמו שאודיסאוס עשה לפייאקים כדי לקבל טרמפ לאיתקה, לבין לשקר בענייני מהות כדי להטמיע ערכי "אמת" בדור שלם. אודיסאוס בדה סיפורים כדי לחזור הביתה; נולאן ואמילי ווילסון, המתרגמת שעל עבודתה הוא הסתמך, בדו סיפור כדי לקחת אותנו אל הבית שהם מדמיינים שצריך לבנות כאן ועכשיו.
מוזה עם אג'נדה
וזו בדיוק הנקודה: כל תרגום הוא וידוי, שמספר פחות על הטקסט העתיק ויותר על מה שמכאיב ומעסיק את מי שמריק אותו, בימים אלו, משפה לשפה. טשרניחובסקי פתח את התרגום שלו ל"אודיסאה" במילה "ספרי", התחרט, מחק וכתב: "כַּנִּי לִי, מוּזָה" - משמע, תני לי כינוי ושם לעלילה, קרוב יותר למקור ההומרי; וילסון, בלי בושה, מכניסה בפתיחה תוספת שלא היתה במקור: "ספרי את הסיפור הישן לימינו המודרניים", או במילים אחרות: יאללה, מוזה יקרה, יש לי אג'נדה לשרת.
כדי שתבואו מוכנים: 10 דברים שכדאי לדעת לפני שצופים ב"אודיסאה"
אז מה באמת רואים באודיסאה של נולאן? יותר מאשר העלילה שדמיין הומרוס, היא מציגה דיוקן עצמי של תרבות שמתביישת בגבורה, שלא סובלת גיבורים גאים בניצחונם, שצריכה שכל דמות - אפילו קיקלופ רצחני או מכשפה - תהיה מובנת, מוצדקת, מרוככת, קורבנית ומועצמת. פרוגרסיביות שכל כך פוחדת מהעבר, עד שהיא מוכנה לפרק את הסיפור שהוליד את נוסחת "מסע הגיבור". אולי נולאן היה צריך לקרוא לסרט "אודיסאה - תוגת המנצחים, גבורת כל השאר".
לזכותו ייאמר שסרטי נולאן אף פעם לא מובנים בצפייה ראשונה. כל עוד הוא התמקד בעיסוק בממד הזמן, התוצאה היתה יפה ומסקרנת. כשהוא לוקח את ערכי היסוד של החברה המערבית ומשבש אותם כליל תחת השם "האודיסאה" - זה עיוות ערכי, לא תרגיל מחשבתי.
בעיה מספר 1: פרוגרסיביות והטפה במקום גבורה
כל הבעיות שנסקור כאן נובעות מבחירה אחת מהותית - לקחת טקסט בן 2,800 שנה, שמושתת על היררכיה אלוהית ומרדף בלתי מתנצל אחר תהילה וגבורה, להריץ אותו דרך פילטר של רלטיביזם מוסרי מודרני, ועוד להימנע מלהודות שכך עשית.
הבעיה איננה עדכון הטקסט - צעד לגיטימי לחלוטין, שהרי תרבויות משתנות עם הזמן; הבעיה היא שנולאן את וילסון שולפים את התשתית המוסרית האיתנה של הטקסט - חוק זאוס, סמכות האלים - ומשאירים את המסקנות המוסריות באוויר, בלי הכוח שיצר אותן. התוצאה סרט שמקפיד להטיף מוסר, בלי שום בסיס יציב והגיוני. קצת כמו התרבות שהצמיחה אותו.
בעיה מספר 2: בלי אלים, בלי אשמה
אצל הומרוס האלים לא היו ועדת קישוט - הם היו מקור החוק שלפיו התנהל העולם. פוסידון נוקם באודיסאוס כי עיוור את בנו הקיקלופ; מערכת סגורה, אכזרית, אבל מתבקשת לפי הכללים שמכתיבים את ההיגיון (האלוהי) של היצירה. נולאן, מצידו, מפרק את המערכת מבפנים בלי להודות בכך: פתאום אתנה הרודפת אחרי אודיסאוס איננה אלה, אלא הזיה בדמות נערה ערופת ראש, תוצר של תסמונת פוסט-טראומטית. יפה כמטאפורה, אבל אם האלים הם רק הזיה, מי אוכף את החוק שהסרט כולו מושתת עליו? נשאר רק ואקום, ולתוכו זורם מוסר בלי מקור חיצוני - לא "זה אסור כי כך נגזר", אלא "זה מרגיש לא בסדר". מוסר כזה גמיש כמו נרטיב של עורכי דין. זו בדיוק הסתירה שקורעת את הסרט.
כך, למשל, אם הקיקלופ מפר את חוק קסניה - קוד הכנסת האורחים של יוון העתיקה - ומסרב להאכיל את הבאים, מדוע הוא מצטייר כקורבן האומלל שמעוורים אותו, בשעה שאודיסאוס הוא זה שנענש שוב ושוב? אצל הומרוס קרבת דם בין הקיקלופ לאביו פוסידון מסבירה זאת, ומבארת לקוראים מדוע פוסידון מתנכל לאודיסאוס ולצוותו. אצל נולאן - אין אלים אמיתיים, נשאר רק כאוס מוסרי שמאשים תמיד את מי שהכי קל להאשים, ולא את האשם האמיתי.
בעיה מספר 3: עדיף לא להיוולד גבר
בניגוד למה שאנחנו מוצאים אצל הומרוס, אודיסאוס של נולאן לא נענש כי חטא נגד אל ספציפי, אלא על היותו מה שהוא - גבר. ברגע שהאשמה עוברת מהמעשה אל הזהות המגדרית, הדמויות מפסיקות להיות דמויות והופכות לאליבי שיצדיק את המסר של הסרט בנוגע לגבריות רעילה. הגבר היחיד בסיפור נושא את אשמת המלחמה לבדו, כאילו מלחמה היא תמיד אשמת מי שיצא אליה ולא אשמת מי שגרם לה - גם כשהמלחמה עצמה פורצת בגלל פריס והלנה.
התוצאה היא מאט דיימון בתפקיד אודיסאוס עשוי טופו, שלא מקבל רגע אחד להיות פשוט טוב במה שהוא עושה: גם בניצחון הוא נענש. כשהוא זוכר - זו טראומה; כשהוא שוכח - זו בריחה. אין מנוחה לרשעים, כלומר לגברים שרשעים מעצם היותם גברים. חוסר החמלה למין הגברי ניכר הסיום המקורי של הסרט, שבו אודיסאוס היה אמור למצוא את מותו. רק בלחץ האולפנים הסוף שונה (ועל כך בהמשך).
בעיה מספר 4: כל אישה היא קורבן
בכל דמות נשית בסרט מתבצע אותו "שדרוג" שנועד להעמיק עומק רגשי - אבל תמיד לכיוון אחד: האישה היא קורבן מעצם היותה אישה. היא לא מסוגלת לקבל החלטה גרועה ולשאת באשמה או אחריות.
כדאי להכיר: 10 הבדלים בין הסרט לאפוס המקורי של הומרוס
קחו לדוגמה את קליפסו: אצל הומרוס מדובר בנימפה - מפלצת אהבה - המחזיקה את אודיסאוס בשבי שבע שנים מפני שהיא חושקת בו; אצל נולאן היא הופכת למעין אפוטרופסית, שמאכילה אותו בלוטוס עד שיהיה מוכן לזכור, ואז שולחת אותו הביתה מתוך טוב ליבה. אפילו כשקליפסו מאכילה את אודיסאוס בפרחי הלוטוס, אנחנו רואים הבדלי גרסאות בין המקור ההומרי לעיבוד הנולאני; אצל הומרוס, הלוטוס נושא בחובו סכנה אמיתית לשכוח את כל החיים שחיית עד כה, עובדה שקליפסו מנצלת עד תום ומאכילה את אודיסאוס היטב כדי שלא ייזכר במטרת מסעו ויברח; אצל נולאן, קליפסו היא כמעט אחות רחמנייה, שמזכירה לאודיסאוס את האישה והילד שמחכים לו שם בחוץ, ובין לבין מטפטפת לו תרופת לוטוס נגד הלם הקרב.
אצל הומרוס, מאכילה את אודיסאוס בלוטוס כדי שישכח את מטרת מסעו ולא יברח; אצל נולאן, היא מצטיירת כאחות רחמנייה, שמזכירה לאודיסאוס את האישה והילד שמחכים לו שם בחוץ, ובין לבין מטפטפת לו תרופת לוטוס נגד הלם הקרב
במקרה של המכשפה קירקה, לפחות בגרסת נולאן, המצב לא הרבה יותר טוב. באחת הסצנות המחרידות והזכורות ביותר בסרט היא הופכת את הגברים, אנשיו של אודיסאוס, לחזירים - "כי זה מה שהם. כל הגברים באים לרצוח ולאנוס" - גם בלי שהזיקו לה בפועל. והאירוניה המשונה רק מתגברת, כשנולאן מראה את קירקה הופכת את אחותה לעורב (עם שלוש עיניים! האם זו קריצה - משולשת - למשחקי הכס?). כל ההיגיון הפנימי מתערער בסצנה הזו: אם הגברים הם שתמיד פוגעים בה, במה משפחתה אשמה כאן?
ביטוי מציק לנטייה הזו אנחנו מקבלים גם אצל הלנה מטרויה (לופיטה ניונגו), שלא מתנצלת על מה שעשתה אלא על "מה שנעשה בשמי" - ניסוח שמסיר אחריות בכסות של קבלת אחריות. היא לא בחרה ולא פעלה; המלחמה "קרתה" לה, כמו מזג האוויר. גם קליטמנסטרה, הרוצחת את אגממנון, מקבלת מנולאן הצדקה מלאה - בעוד שאצל הומרוס אותה דמות היתה רוצחת וגם קורבן, בלי שאפיון אחד יבטל את האחר.
בניגוד למה שהספיקו חלק מהמבקרים לטעון, הבעיה איננה שהנשים בסרט מקבלות יותר מדי זמן מסך - אלא שהן מאבדות את המורכבות המוסרית שהפכה אותן למעניינות מלכתחילה, לטובת טוהר קורבני מלאכותי.
בעיה מספר 5: ניצחון זה לחלשים
בד בבד עם השטחת הנשים והפיכתן לטובות-באופן-על-אנושי, אודיסאוס מוצג כאן כאשם- מכדי-להיות-אנושי. בטקסט המקורי של הומרוס מוצג בפנינו גיבור חכם ופיקח, שלא מתבייש בהיותו כזה, ומעלה את רעיון הסוס הטרויאני.
אצל נולאן, מנגד, כל ניצחון מזכה את אודיסאוס ב"מס אשמה", וכל רגע חולשה - בשיפוט נוזף. הדוגמה הקיצונית: כשהוא יורה חץ נקמה בקיקלופ, אחרי שכבר הצליח להימלט בבטחה, זה מוצג לא כרגע גבורה אלא כתוצר של עודף טסטוסטרון. לנצח? יוק. זה לחלשים.
סוף: אבד בתרגום
אז מה בעצם חסר בסרט? מה אבד בתרגום, תרתי משמע? בהיעדר אלוהים, או ערכים ברורים שיחליפו אותו כמקור המוסר, נולאן מדמיין פה עולם שממציא לעצמו כללי התנהגות תוך כדי תנועה, לפי מה ש"מרגיש נכון" ברגע נתון - ומעניש לא את האשמים אלא את מי שקל להאשימם. זו התוצאה הבלתי נמנעת של בעיית-העל: לקחת טקסט שנשען על סמכות אלוהית, ולהשאיר את הסמכות הזו בחוץ.
ההומניזם כבר ניסה לטעון לערכים גלובליים נטולי אלוהים, כשהמדינה או "האדם ההומני" הפכו לתחליף לאל שאמור להבטיח את המוסר. אבל מהים עד הנהר, זה לא מחזיק מים: בעולם של ערכים תלויי-תחושה, נטולי מקור סמכות חיצוני, הכל עלול לקרוס מול אויבים המשוכנעים בצדקת דרכם. זה החוט המקשר בין הפירוק וההרכבה שעושה נולאן להומרוס, לבין תרבות הרדיקליות האידאולוגית וה-Woke: האמת המוחלטת של האלוהים שלי, או שלי כאלוהים, היא האמת הקובעת ואין בלתה, ולכן אני הגיבור בסרט שלי, גם אם אין לו אחיזה במציאות.
חותר תחת עצמו, כמו המערב כולו. הטריילר הרשמי ל"אודיסאה"
בסוף השבוע ראיתי גם את "טרויה" מ-2004 עם בראד פיט. אולי האודיסאה של נולאן היא תגובה מאוחרת לחזון המקולקל שהסרט ההוא הציג - גברים שעסוקים בגבריותם ובאגו שלהם, ונשים שאין להן קיום עצמאי ללא גבר. ייתכן שנולאן ניסה ללכת לקיצון השני, ומכל מקום ברור ששני הסרטים מחמיצים כאן את שביל הזהב - שבו גברים ונשים גם יחד יכולים להיות עמוקים או שטחיים, יפים או מכוערים, ועדיין לזכות לחמלה ולמחילה.
גם זו לא הדרך הנכונה לספר את הסיפור. מתוך "טרויה" עם בראד פיט
אבל באודיסאה של נולאן, כפי שכבר הובן, אין חמלה (לפחות לא לגברים), וגם הניצחון הוא בעצם תבוסה. ייתכן שגם האולפנים הרגישו שנולאן מגזים, וזו אולי הסיבה שהם ביקשו לתפור סיום שונה מזה שתכנן במקור - מעין "הפי אנד", שבו אודיסאוס לא מת, אלא מגשים את פנטזיית הפנסיה של פנלופה ונוסע לקצה המערב, היכן שהשמש לא שוקעת, כדי להקריב קורבן לאלים - לא מן הנמנע שלאלוהי הוליווד והתקינות הפוליטית.
בעולם של ערכים תלויי-תחושה, נטולי מקור סמכות חיצוני, הכל יקרוס מול אויבים המשוכנעים בצדקת דרכם. זה החוט המקשר בין הפירוק וההרכבה שעושה נולאן להומרוס, לבין תרבות ה-Woke: האמת שלי היא הקובעת ואין בלתה, ולכן אני הגיבור בסרט שלי, גם אם אין לו אחיזה במציאות
האודיסאה של הומרוס נתנה לנו גיבורים וגיבורות מורכבים, וזה בדיוק מה שנעלם מהאודיסאה של נולאן: כשהסיפור אוכל את היסודות של עצמו, נעלמת האנושיות המשותפת לכל מי שנוטל חלק באודיסאה שנקראת החיים.
