מחדל עזה: מישהו פה לא רוצה לנצח

זה 15 חודשים לוחם צה"ל בחמאס ברצועת עזה, אבל הוא עוד רחוק מלהכריע את האויב. דומה אף שתמונת הניצחון הולכת ומתרחקת ככל שאנו מוסיפים לדשדש בלא תכלית וללא מטרה.

את הקשיים ואף הכשלים של השבועות והחודשים הראשונים למלחמה בעזה אפשר היה לתרץ במכה הנוראה שספגנו מידי חמאס ב־7 באוקטובר. מתקפת הפתע, שאותה לא צפינו ושלקראתה לא נערכנו, הביאה לאובדן עשתונות ולקריסת מערכות בדרגים המדיני והצבאי והקשתה קבלת החלטות בכל האמור למטרות המלחמה ולדרך ניהולה.

אחרי הכל, חמאס היה עדיין בשיא כוחו, ואילו ישראל מצאה עצמה לוחמת בשבע חזיתות ונתונה תחת מכבש של לחצים בזירה הבינלאומית. בקרב רבים, ובראשם רה"מ נתניהו, אף קינן החשש כי צה"ל לא יוכל לעמוד במשימה וכי הלחימה בעזה תגבה היקף נפגעים שהציבור לא יוכל לעמוד בו.

לכן נקלענו למלחמה מתמשכת של חודשים ארוכים בלא יעדים ומטרות ברורים, ובלא תוכנית מבצע גדולה המפרטת את שיש לעשות מן ההתחלה ועד הסוף. במקום זה היינו עדים להקבץ מקרי של מבצעים שלרוב לא היתה רציפות ולא היה קשר ביניהם, ושלא הביאו להשגת הכרעה במלחמה - תחילה לחימה בעיר עזה, אחר כך בחאן יונס ואחר כך ברפיח, וחוזר חלילה.

אבל דומה שהכל מתחיל ונגמר בכך שמטרות המלחמה הוגדרו מלכתחילה באופן כוללני ועמום, בלי לפרט כיצד על צה"ל להשיגן בשטח. חיסול היכולות הצבאיות של חמאס הוא סיסמה נבובה ואינו תוכנית פעולה צבאית סדורה הכוללת יעדים מוחשיים להשגה. האם צה"ל נדרש לחסל את כל מחבלי חמאס? הרי אנו מדווחים כיום שחמאס מגייס ללא קושי נערים וצעירים במקום המחבלים שהרגנו. ואולי מדובר בחיסול היכולת הטילית של חמאס? אבל הנה הוא שב ומשגר כמעט בכל יום טילים לעבר יישובי העוטף. ה"טפטוף" חוזר ובגדול, ותגובתנו היא הודעות לתקשורת על פינוי של עזתים ממרחבי שיגור הטילים, כדי שהללו יחזרו למרחבים אלו אחרי יום או יומיים. וכך אנו מצווים במלחמה מתמשכת, שבה צה"ל כובש שטח ואחר כך מפנה אותו כדי לכבוש אותו מחדש. מלחמה, לעיתים עצימה ולרוב על אש קטנה, ובין לבין הפסקות אש, וחוזר חלילה.

אפשר היה לצפות ואפילו לקוות שישראל תתעשת, תלמד מכישלונות העבר ותאמץ גישה שונה, ובעיקר מטרה מעודכנת שעניינה כיבוש הרצועה או לכל הפחות שטחים נרחבים שלה, או לחלופין - קידום הסדר מדיני שיבטיח את סילוק חמאס מהרצועה ואפילו עסקה לשחרור חטופינו כולם. אבל כל זה אינו קורה, ואנו ממשיכים לנוע בדרך ללא מוצא שאינה מקרבת אותנו למטרתנו.

בספרי ההיסטוריה תיזכר מלחמת 15 החודשים האחרונים כמלחמה כושלת - ראשית בשל האופן שבו פרצה, אבל גם ובעיקר בשל האופן שבו היא מנוהלת מאז, וקודם לכל בידי הדרג המדיני, שכאילו אינו רוצה להכריע ולנצח במלחמה ולהביא אותה לסיומה, אלא מעדיף מלחמה ללא סוף.

לכך אין כיום כל סיבה. צמרת הצבא התחלפה ולא ניתן להאשים אותה בהיעדר רוח קרב, ממשל טראמפ מעניק לנו יד חופשית לפעול ככל שנמצא לנכון, ואף מדינות ערב הגיעו מזמן למסקנה שעדיף לכולם שחמאס יוכרע, ולכן גם הן מעניקות אור ירוק לישראל לפעול בעזה. אבל ישראל עודנה תקועה במקומה, נמנעת מלקבל החלטות ונעדרת חזון ותוכנית פעולה.

ובסופו של דבר, כשהאמריקנים יראו שאנו איננו מסוגלים להכריע ולנצח, וגם מפחדים להחליט, הם יחליטו במקומנו על פי מפת האינטרסים שלהם, ואז נוכל להאשים רק את עצמנו.

די לגרירת הרגליים ולדשדוש שאין לו סוף בחולות עזה, די להססנות ולפחד מלקבל החלטות - הגיע הזמן להחליף דיסקט ולצאת ממעגל הקסמים שבו אנו מצויים כבר 15 חודשים ארוכים. כך ננצח וכך גם נחזיר את חטופינו שבידי חמאס.