"האודיסאה" הוכיח: כריסטופר נולאן הוא הקוסם הקולנועי הגדול של ימינו

אפשר לנשום לרווחה: כריסטופר נולאן עשה זאת שוב. "האודיסאה" אולי אינו סרט מושלם. אבל הוא גדוש ברגעים מושלמים שרק נולאן יכול היה לדמיין וליצור, וקסמיו הקולנועיים המופלאים והמרגשים צפויים להותיר אתכם בפה פעור ובנשימה עצורה.

זוהי יצירה בעלת קנה מידה עצום - ואמביציה עצומה - שעושה לאפוס ההיסטורי/מיתולוגי את מה שנולאן עשה לז'אנר גיבורי העל עם "האביר האפל", ולז'אנר הדרמה הביוגרפית עם "אופנהיימר". כל סימני ההיכר הקבועים שלו נוכחים כאן, לרבות המומנטום הבלתי פוסק. ההתרחשויות מסופרות במקביל, ובליווי קפיצות תכופות בזמן. התמות עכשוויות, וכך גם השפה והמבטאים שמשמשים את הדמויות הרבות.

הסגנון ריאליסטי - האלימות ברוטלית

האלים היוונים (וחוקיהם) אולי קיימים, אך זהו סרט אנושי ומאוד פיזי שמתרחש על הקרקע, בשדה הקרב, בגובה העיניים - ולא על פסגות האולימפוס. נולאן מפנה עורף לקלישאות ההוליוודיות שבדרך כלל מאפיינות פרויקטים ראוותניים מסוג זה, ואינו מסתפק בכך שנצפה בהרפתקה האדירה שהוא אירגן לנו ממרחק ביטחון. הוא מכניס אותנו עמוק אל תוך הבלגן הכאוטי והמדמם כדי שנרגיש שאנחנו לוקחים בו חלק.

כתוצאה מכך, באופן מדהים, הסיפורים הכה מפורסמים של הומרוס - שכולנו מכירים, ושכולנו שמענו וראינו כל כך הרבה פעמים - נצפים לפתע באור חדש ומזוויות פחות מוכרות. הסוס הטרויאני, ההיתקלות עם הקיקלופ, המפגש עם הקוסמת קירקה: כולם מוצגים בפנינו בסיקוונסים מפעימים, מלחיצים ומפתיעים שלא ברור כיצד נוצרו בדיוק.

האפקטים פרקטיים במהותם, והעזרים הדיגיטליים משולבים (ומוסווים) היטב בנופים הטבעיים המרהיבים. סצינות השיט, מצדן, מסעירות גם הן, ומספקות את התחושה שאנחנו נמצאים על סירה בלב ים (ולא בתוך בריכת מים באולפן).

העלילה מאחורי הסרט

למי שלא מכיר, עלילת "האודיסאה" עוסקת באודיסאוס (מאט דיימון), מלך אית'קה, ובמסעו הארוך הביתה, בתום מלחמת טרויה (שנמשכה עשר שנים). במקביל, רעייתו, המלכה פנלופה (אן האת'אוויי) ובנו, הנסיך הצעיר טלמאכוס (טום הולנד) עושים כמיטב יכולתם על מנת להדוף את אלה שזוממים להשתלט על כס המלכות בהיעדרו. אך נראה שזה רק עניין של זמן עד שאנטינואוס (רוברט פטינסון) ויתר המחזרים הנכלוליים ששורצים בהיכלות הארמון יקבלו את מבוקשם.

וכך, בשעה שטלמאכוס יוצא למסע מסוכן כדי לאסוף מידע בנוגע לאביו הנעדר, אנו רואים כיצד אודיסאוס ואנשיו הולכים ותועים ומסתבכים בדרכם הביתה. האם יצליחו להגיע ליעדם בשלום?

החלקים הפחות מוצלחים

כאמור, החלקים שעוסקים באודיסאוס ובתלאות הרבות שהאלים מזמנים לו ולאנשיו בדרכם לאית'קה נושקים לשלמות. החלקים שמתרחשים בארמון, לעומת זאת, מוצלחים קצת פחות.

רוברט פטינסון אמנם עושה עבודה עסיסית בתור הנבל, וגם ג'ון לגוויזאמו, שמגלם משרת נאמן ועיוור שמנסה להגן על המלכה ועל בנה, מותיר רושם מצוין. אך אן האת'אוויי אינה מבוגרת (או מוכשרת) מספיק כדי להיות משכנעת בתפקיד המלכה הנואשת, וטום הולנד, על אף מאמציו הכנים, מגיש הופעה תפלה וחד-גונית שהופכת אותו במהירות לחוליה החלשה באנסמבל השחקנים המרשים.

מזל, אם כן, ששניהם מסתפקים בתפקידי משנה, ומזל שיש בסרט כל כך הרבה שחקנים מעולים אחרים שמכפרים על תפקודם הלקוי. מאט דיימון, למשל, מגיש את אחת ההופעות הטובות, המרשימות והמרגשות של הקריירה שלו בתור אודיסאוס (תפקיד שגם מפליא להתכתב עם תפקידיו ב"להציל את טוראי ראיין", "להציל את מארק וואטני" וסרטי ג'ייסון בורן).

מצטיינים נוספים כוללים את סמנתה מורטון, הימש פאטל, שרליז ת'רון, זנדאיה, ג'ון ברנטל, אליוט פייג' ולופיטה ניונגו (בתפקיד כפול). נכון, כולם מופיעים על המסך בחטף. אך כולם משתלבים במעשייה ללא קושי, וכולם תורמים בדרכם להעשרת התוצאה ולהעצמת האימפקט הרגשי הכולל של היצירה.

ממשיך דרכו של ''אופנהיימר''

לא יהיה זה מדויק לומר ש"האודיסאה" הוא סיקוול ל"אופנהיימר", אך ברור לגמרי שהוא ממשיך בדרכו. שכן בניגוד ל"300", סרטו הפשיסטי והפטישיסטי של זאק סניידר, "האודיסאה" הוא אפוס אנטי-מלחמתי.

סרט שמאלני, אם תרצו. בדרכו המבריקה והמאוד אפקטיבית, נולאן מצליח לחלץ מיצירתו האלמותית של הומרוס שורה תחתונה חדשה ועכשווית עד כאב - במיוחד אם איתרע מזלכם לגור במדינה שמבקשת להידמות לספרטה - וזו ממשיכה להדהד זמן רב לאחר עליית האורות באולם. בסרט מלא הפתעות, זו כנראה ההפתעה הגדולה מכולם.

"האודיסאה", ארה"ב 2026
ציון: 4.5 כוכבים