לפעמים תופרים טיול סביב אטרקציה ספציפית, ובטיול הזה לרומניה נעניתי לגחמתה של חברתי הטובה יאירה, שחשקה נפשה בלא פחות ולא יותר מנסיעה ברכבת קיטור היסטורית, המכונה "מוקניצה". הטיול תוכנן בלי לפתוח מפה, כך שלאחר הזמנת מלונות ותכנון מסלולים, התברר שמדובר, פחות או יותר, בלחצות את רומניה מדרום עד הגבול הצפוני. המסלול המקורי היה בוקרשט – בראשוב – סיגישוארה – סובאטה - וישאו דה-סוס (שהוחלפה בטרגו-מורש) - סיביו – סינאיה - בוקרשט, בעשרה ימים.
למדנו בדרך הקשה שמערכת הרכבות ברומניה מוזרה. מלבד אופציות מועטות לרכבות מהירות בערים מרכזיות - שאליהן יש להזמין כרטיסים מראש - בערים הקטנות והנחמדות אפשר בקושי להשיג מקום ברכבת שיוצאת בחמש בבוקר (כבר סיימנו טירונות), או בשלוש אחה"צ (מפסידים יום טיול), ונוסעת באיטיות מעצבנת (שבע שעות). האוטובוסים הבין-עירוניים איטיים וצפופים. כך, במדינה שבה אפשר למצוא חדר ליחיד במלונות שלושה-ארבעה כוכבים, ב-400-300 שקלים ללילה בחודש יוני, ושארוחה במסעדה עולה בה כ-80 שקל בלבד - הוצאנו הון על מוניות בין-עירוניות.
בערים הקטנות אפשר בקושי להשיג מקום ברכבת שיוצאת בחמש בבוקר, או בשלוש אחה"צ, ונוסעות באיטיות מעצבנת. האוטובוסים הבין-עירוניים איטיים וצפופים. במדינה שבה אפשר למצוא חדר ליחיד במלונות שלושה-ארבעה כוכבים, ב-400-300 שקלים ללילה בחודש יוני, ושארוחה במסעדה עולה בה כ-80 שקל בלבד - הוצאנו הון על מוניות בין-עירוניות
תובנות לחיים: מומלץ לא לסמוך רק על AI בתכנון מסלולים והוצאות. הוא נחמד מדי, משבח גם תוכניות מופרכות ומטופשות ולוקה באופטימיות לגבי מחירים. חוץ מזה, מכיוון שאין לו גוף, הוא לא קולט כמה כאבי גב עלולות לגרום נסיעות של ארבע שעות. אם לא מתכננים טיולי כוכב, כדאי לשכור רכב (למי שנוהגים). לשריין נהג צמוד או מוניות בין-עירוניות זה תענוג יקר מאוד, גם כשחולקים בשניים. נסיעה בין-עירונית תעלה כ-500-700 ליי רומני (1 לאו – 0.64 שקל). מומלץ לנסוע רק ברכבות המהירות InterRegio. כל השאר נוסעות שעות ארוכות חבל על הזמן, תרתי משמע.
התרעת פיקוד העורף בבושטן
כטוב ליבנו בהצלחה להשיג כרטיס לרכבת המהירה מבוקרשט לבראשוב, נמנמנו קצת. לפתע נשמע הצליל המוכר ומקפיא הדם של ההתרעה המוקדמת לפני מתקפת טילים. זינקנו. אוי, שוב טילים בארץ? שכחנו לכבות את ההתרעה? איפה נמצא כאן מרחב מוגן עכשיו, איפה?
אבל אז קורה דבר-מה משונה: ההתרעה בקעה גם מהניידים של כל הנוסעים הרומנים ברכבת סביבנו. מה להם ולפיקוד העורף שלנו? אחד הנוסעים התנדב להסביר לשתי הישראליות ההיסטריות, שכבר החלו לחפש מחסה מתחת למושבים: זו התרעת דובים.
כן כן, מה שקראתם. דוב גדול נצפה מסתובב בעיירה בושטן, שבה הרכבת מייד תעצור. מתברר שבכל העיירות מסתובבים המון דובים שיוצאים מהיערות, וברומניה יש התרעת דובים, שמעשה שטן – נבחר עבורה אותו צליל בדיוק כמו התרעת הטילים אצלנו.
בכל מקום הוזהרנו לא לצאת לפני תשע בבוקר ולא להסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב, כי בלילה הדובים נכנסים חופשי למקומות יישוב. מכיוון שכמה וכמה מקומיים נהרגו כאן על ידי דובים בשנים האחרונות, כדאי לקחת את האזהרות ברצינות. ההנחיה: אם רואים דוב - לא לרוץ, כי הוא מהיר יותר מכם. במקום זה, כדאי לנסות להיראות גדולים וגבוהים, ולדבר בקול רגיל, כדי שהדוב יבין שלפניו בן אדם, ולא אוכל.
מי שלא יודע לחיות לצידם, אולי יחיה בקיבתם. על הדובים ברומניה
כך הגענו למלוננו בבראשוב, הצמוד לעיר העתיקה. התפנקנו בדובדבנים (16 שקלים לקילו!) במרכז העתיק על מכמניו הידועים - הכנסייה השחורה, הרחוב הצר ביותר באירופה, בית הכנסת הישן, שפע הסמטאות המרוצפות באבנים קטנות. נרשם מפגש מעניין עם חבורת אופנועניות ואופנוענים, שבאו לרגל כנס מאורגן של מאות אופנוענים. עם תחבורה ציבורית כמו זו שפועלת כאן, ברור מדוע יש כל כך הרבה אופנועים בכבישים.
תובנה לחיים: בהיותכם באירופה - תתחרעו על פירות יער. גם בריא, וגם לא צריך למכור כליה כדי לקנות.
סוף טוב – הכל דוב
לסובאטה (Sovata), עיירת הנופש והספא שבה תכננו לנוח ולהתפנק במשך שלושה ימים, בשילוב עם טיולים באוויר ההרים הצח וסביב האגמים באזור, נסענו כמובן במונית, ובדרך ביקשנו מנהגנו לעצור במבצר העתיק בסיגישוארה (Sighisoara). יש במבצר המקסים מוזיאונים, בתי קפה חמודים, אבירים מחופשים וחבורות האופנוענים הבלתי נמנעות. טיפסנו בסמטאות התלולות, ישבנו מול מגדל השעון העתיק, וחשפנו שיניים ליד בית הולדתו של ולאד "המשפד" דרקולה. טיפ: סיגישוארה שווה לפחות יום שלם או יומיים, אם רוצים לטייל גם בעיר החדשה (לא הספקנו).
חופשה בסובאטה היא החלום של הרומנים. כולם רובצים בכיסאות נוח מסביב לבריכות מי המלח החמימים עתירי המינרלים, הנשאבים ישירות מ"לאקו אורשו" (Lacu Ursu), אגם הדוב. כולם מבלים בנעימים עטופי חלוקים ובכפכפים, אוכלים לתיאבון, כל כך תענוג שכמעט אפשר למות משיעמום. חבישות בוץ ומסאז'ים זה לא בשבילי.
למחרת יצאנו לטיול סביב "לאקו אורשו", ולעלות בהר המיוער אל אגם נוסף משפע האגמים שבאזור, "לאקו טינרטולוי" (Lacu Tineretului). כל שאיפת אוויר היא כמו שמפניה לריאות.
כל שאיפת אוויר היא כמו שמפניה לריאות. "לאקו טינרטולוי"
למזלנו, נהנינו מ-17 מעלות נעימות לפני גל החום האירופי. כשהגיע הזמן לחזור, התחלנו לרדת בשביל שבתוך היער, כשלפתע חיה שעירה וענקית יצאה מתוך הסבך והתקרבה בצעדים כבדים. הלב נופל, אבל זוכרות את ההנחיות, אנחנו מנסות להיראות גדולות עוד יותר מכפי שאנחנו לפני דיאטה, מגיעות לכביש ודופקות באטרף על דלת הבית הבודד. אין קול ואין עונה.
אנחנו מסתתרות בחרדה איומה מאחורי מכונית חונה, ואז חברתי אומרת בהקלה: תראי, זה לא דוב, זה כלב. ובאמת יוצא מהיער כלב שחור ממש ענק, בצעדים מלכותיים, חוצה את הכביש ונכנס שוב ליער. ועכשיו נותר רק לשאול: מה לעזאזל עושה כלב לבד ביער?
לפתע חיה שעירה וענקית יצאה מתוך הסבך והתקרבה בצעדים כבדים. אנחנו מסתתרות בחרדה איומה מאחורי מכונית חונה, ואז חברתי אומרת בהקלה: תראי, זה לא דוב, זה כלב
תובנות לחיים: בטיול רגלי ביער עדיף להסתובב בחבורה גדולה, ולקוות שלדובים יש שעון והם יודעים לצאת רק אחרי שמונה.
הרכבת של הארי פוטר
לאושרנו, גילינו שגם בסובאטה יש רכבת קיטור ("מוקניצה", זוכרים?), ולכן החלטנו לוותר על נסיעה לווישאו, מה שיחסוך לנו מסע ארוך ומפרך לצפון.
לא להאמין, אבל רכבות קיטור המוסקות בפחמי עץ עדיין פועלות, ואת המעצורים מתפעלים ידנית. יושבים בנחת על ספסלי עץ, והרכבת מתפתלת לה בין עיירות ובתוך היער, וצופר עשן משמיע קול מדי פעם, לפני שחוצים כבישים או עוברים ליד בתי העיירות הקטנות. בדרך אפשר לראות מדי פעם עופר איילים או שועל. עוצרים באמצע שומקום, מבקרים במוזיאון רכבת קטן, וחוזרים מאושרים (ומשתעלים מהעשן).
תובנות לחיים: כדאי להזמין מלונות שבהם אפשר לבטל הזמנה עד יום-יומיים לפני ללא תשלום. מומלץ לציין שבישראל יש נסיבות ביטחוניות בלתי צפויות, ולבקש התחשבות במקרה שמבטלים. לפעמים זה עוזר לקבל החזר כספי, גם אם חלקי.
יד המכרה
ביומנו האחרון בסובאטה החלטנו לשלב, בין הארוחות הדשנות וטיפולי הספא, עוד טיול קטן ולא מתוכנן לאזור מכרה המלח פראיד (Salina Praid). המכרה עצמו נסגר לפני שנה עקב מפולת וחדירת מי גשמים, העלולה ליצור הצפה מסוכנת, אבל אזור הררי המלח שסביב לו, כך בישרו לנו גוגל וידידנו AI, מעניין וניתן לסייר בו.
נסענו לפראיד, ובהגיענו גילינו שהאזור כולו מגודר ונעול, הכניסה אסורה לחלוטין. בגלל הגשמים המלח נמס, נוצרים בולענים, ואפשר ליפול לתוך בור ואיש לא ימצא אותנו לעולם. אולי רק איזה דוב. העיירה המנומנמת, שהיתה בנויה על תיירות, נראית עכשיו כמו עיירת מערבונים מאובקת.
תובנות לחיים: שוב, האינטרנט לא יודע הכל ולא תמיד מעודכן, תמיד עדיף להתייעץ גם עם מקומיים.
היי, הלא-ג'יפ בטרגו מורש
התברר לנו שמסובאטה אין תחבורה ציבורית נורמלית לשום מקום. יש מיניבוס שמגיע לפעמים, ואחרי שבע שעות או יומיים יגיע לאנשהו. כך שבלב כבד וארנק קל לקחנו שוב מונית, למקום שנראה קרוב ומעניין, טרגו מורש (Targu Mures), וחוץ מזה ה-AI הבטיח שמשם יש רכבות ואוטובוסים בין-עירוניים להמשך המסע (ספוילר: הוא שוב הטעה אותנו). לאחר נסיעה של שעתיים וחצי, צעדנו לתחנת הרכבת המקומית האומללה. לא רכבות, לא כרטיסים. נסתדר!
מרכז העיר עתיק ויפהפה, מוקף בעיר חדשה בסגנון קומוניסטי עם ארומה של סלאמס. טיפסנו לראש מגדל הפעמון שבבית העירייה כדי לראות את הנוף הפנורמי (202 מדרגות ספירליות) ובאולם התרבות המעוטר בסגנון אר-נובו מרשים, ושמשכן גם מוזיאון אמנות קטן ואולם קונצרטים מפואר.
המשכנו למצודה שבפאתי הרובע העתיק, שם ראינו מעין ג'יפ חסון בצבע חאקי. הבעלים, מארק ריצ'רד, התברר כמנכ"ל הגרמני-רומני של מרצדס באמירויות ובסעודיה. "זה לא ג'יפ", הוא חזר ואמר על הרכב המוזר, נטול הגג והדלתות, שמתברר שהוא דגם G צבאי נדיר עם הגה שמאלי, שהוזמן במקור בידי מלך ירדן. מובן שהשיחה הסתיימה בטרמפ בלא-ג'יפ אל ראש ההר, כשהרוח המטורפת כמעט מעיפה אותנו ואנחנו צוהלות מרוב שמחה.
למחרת ביקרנו בספרייה הפרטית של הרוזן טאלאקי, שבה כרכים עתיקים מהמאה ה-17, הדפסות נדירות של התנ"ך והוצאות ראשונות של ספרים ייחודיים (למשל, מילון אנגלית-טיבטית הראשון). אחר כך נסענו לבית הכנסת, שבו גם מוזיאון קטנטן. הקהילה היהודית בטרגו מורש מונה 74 איש בלבד, ובית הכנסת נראה עלוב ומתפורר, ממש כואב הלב. לסיום ערכנו שוב מסע אל ראש ההר (הפעם במונית, כמובן), שם ממוקם גן החיות הפתוח של טרגו, שמשלב הליכה נעימה בפארק המיוער. שם, לראשונה, ראינו דובים אמיתיים וקלטנו כמה הם ענקיים.
תובנות לחיים: אם לא תדברו עם זרים, איך תפגשו אנשים חדשים ומעניינים? לכל מי שפגשנו ברומניה גילינו שאנחנו מישראל, והתגובות החוזרות הידידותיות היו, להפתעתנו: "Oh, nice!"
תרועת הפסטיבלים ובית ספר לכמרים מתחילים
לאחר יומיים נסענו ליעדנו הבא, סיביו (Sibiu), נחשו איך. גילינו לשמחתנו שמלוננו - "הוטל אם-רינג" בפיאצה מארה, שעבורו שילמנו פחות מ-250 שקלים ללילה לחדר - נמצא במיקום מושלם לטיולים רגליים. שמחתנו גברה כשגילינו שממש במקרה מתחיל בעיר פסטיבל תיאטרון.
וכך, נוסף על טיולינו בכיכרות ובסימטאות עטורות הקשתות היורדות לעיר העתיקה והשוק, אל "גשר השקרנים" והבתים עם החלונות דמויי העיניים, האופייניים לסיביו – נהנינו במשך יומיים ממופעים נחמדים, מקונצרטים לכלי קשת עם אמנים מסלובניה, לוליינים, תהלוכות ליצנים, מופע של "ריחוף באוויר" ומה לא.
עוד אתר שווה שאסור לפספס הוא מוזיאון האמנות ברוקנטל, השוכן במבנה יפהפה ואוצר שכיות חמדה מפתיעות, ובהן עבודות של ברויגל ורובנס.
בינתיים, ברחוב, שמענו נקישות רמות וקצובות, והלכנו לראות מה העניין. בחור צעיר הקיש במה שנראה כמו שתי כפות עץ ענקיות על גזע עץ שתלוי מולו. מתברר שאצל האורתודוכסים כך נהוג לזמן אנשים לתפילה, והמקום הוא בית ספר לכמרים אורתודוכסים.
יאירה שאלה אם אנחנו יכולות להיכנס ולצפות בשיעור, ולאחר שהכומר-המנהל אישר, התארחנו כשעה באולם התפילה-לימוד, מוקפות פרחי-כמורה שקטים, רציניים ומנומסים, חלק מהם כורעים על ברכיהם במהלך כל השיעור.
תובנות לחיים: כדאי לבדוק אילו אירועים צפויים במועד ההגעה, לא תמיד יש מזל משוגע לפסטיבל.
מול הר סינאיה
הגיעה העת להמשיך לעיירת הנופש סינאיה (Sinaia). כבר ידענו שנלך על מונית, אבל קשה למצוא מי שיסכים לקחת אותנו במחיר סביר (ויחזור ריק כל הדרך). פקיד הקבלה מוחמד שידך לנו את ידידו פארס, סטודנט לרפואת שיניים המתפרנס כנהג מונית. היתה קצת חשדנות הדדית בתחילה, שאחרי כשעתיים הפכה לידידות. רק קיווינו שלא ישאלו אותנו בשדה התעופה אם המזוודות היו איתנו כל הזמן, ונצטרך לומר שהשארנו אותן בהשגחת פארס הירדני.
כמו בית קפה אחד גדול. הצצה לסינאיה
סינאיה מתויירת מאוד, וממבט ראשון היא נראית כמו בית קפה אחד גדול הנפרש לאורך רחוב מרכזי ארוך. רבים מגיעים לשם, מתברר, כדי להמר בקזינו המפואר הנטוע בתוך הפארק הנעים במרכז העיר, שבו טיילנו, וכדי לבקר בארמונות שבמרומי ההר, ה"פלש" (Peleş), הארמון הגדול , וה"פלישור" (Pelisor), הארמון הקטן. אך אנו החלטנו לצאת לראש ההר ברכבל (כלומר, נגררתי אחרי חברתי למרות פחד הגבהים שלי).
הנוף בגובה 1,400 מטרים משגע, ויש כמה אופציות לירידה: בקרונית הרכבל (כפי שבחרנו), או ברגל – שעתיים-שלוש של הליכה בדרך הררית לא סלולה. מי שממש אמיצים, יכולים לגלוש מטה בקרונית ליחיד הטסה על מסילת מתכת.
בבוקר, בגלל ה-FOMO, עוד הספקנו לבקר בארמון הגדול, ה"פלש" המוקף גנים, על שפעת עיטורי העץ שבו ואוסף כלי הנשק העתיקים. ובצהריים - נסענו ברכבת המהירה לבוקרשט ולשדה התעופה.
לקינוח: אפילו עיכוב של ארבע שעות בטיסה לא הצליח להוריד לנו את החיוך מהפנים.
