מי פה "לא שפוי"? חוכמת הפה הגדול של דונלד טראמפ

אובמה דיבר יפה. כל משפט ישב במקום. כל פסיק נשם מוסר וקידמה. הוא גם האמין בזה. האיש הכי מוסרי בחדר. הכי נאור. הכי שפוי. ובוודאי הכי חכם. בכל חדר. התקשורת אהבה את זה. השמאל העריץ את זה. אחרי בוש, אמרו לעצמם, הנה שוב בן אדם שקורא ספרים בלי להזיז את השפתיים.

ואובמה האמין בכוח הרך. אובמה האמין שהוא יכול, עם הנימוס והתחכום הרטורי, לשכנע את המפלצות להסכים לחזור אל מתחת למיטה. אבל המפלצות לא חזרו אל מתחת למיטה.

העולם ראה ילדים סורים נחנקים עם קצף לבן על השפתיים, מפני שבשאר אסד לא פחד ממשפט יפה. הכוח הרך לא עזר לילדים שנחנקו בגז. העולם צפה בזעזוע, אחר כך הזעזוע חלף, הפליטים חלפו לאירופה.

ואז בא טראמפ. הוא לא חושב שהעולם הוא סמינר של אדוארד סעיד, הוא יודע שיש בעולם הרבה סמטאות חשוכות ומסריחות מבירה ומשתן. למעשה, חלק גדול מההיסטוריה הוא סמטה חשוכה, מסריחה מבירה ומשתן, עם זכוכיות על הרצפה וגבר אחד שכבר החליט לנסות אותך. שמנסה להבין אם תיסוג, תדבר, או תשבור לו כיסא על הראש.

הדיפלומטיה של טראמפ זה האייפון שלו והאצבעות שלו, ותודה רבה על תשומת הלב. הוא משחק אס זוכה, קינג בוכה. הוא זורק קלף, הופך שולחן, משאיר את העולם לנחש אם זו הצגה, בלוף, או פשוט אדם שלא אכפת לו לשרוף את הווילון כדי להוכיח שיש לו גפרורים. טראמפ הוא אמן של טראש־טוק מלחמתי דיפלומטי. אמן? רב־אמן!

באמצע המאה הרביעית לפני הספירה עמד פיליפוס ממוקדון מול ספרטה. מאחוריו צבא גדול. לפניו עיר קטנה, ענייה, עקשנית. הוא כבר סידר את יוון מחדש לפי טעמו. רק ספרטה עוד עמדה כמו עצם בגרון.

יש עמים שלא בא לך לבדוק מקרוב. בטח לא אנשי עם שאתה יודע שהאמהות שלהם נתנו להם מגן ואמרו: תחזרו איתו או עליו. פיליפוס שלח איום. אם אנצח, אמר, אשרוף, אהרוג, אשעבד, אמחק. מספרטה חזרה תשובה של מילה אחת. אם.

זה הכל. הספרטנים הבינו משהו פשוט על פחד. מי שמדבר יותר מדי, נותן לאויב מפה. מי שמסביר, מבקש קצת שיבינו אותו. הם לא רצו שיבינו אותם. הם רצו שפיליפוס, אבא של אלכסנדר הגדול, יישן בלילה עם המילה האחת הזו. אם. אז פיליפוס עקף את ספרטה. גם אלכסנדר.

ספרטה בסוף לא שרדה וההיסטוריה המשיכה הלאה, אבל השפה שלה נשארה. שפה שיודעת שמילה חסרה מפחידה לפעמים יותר ממילה שנאמרה.
וכאן נכנס טראמפ. לא כספרטני, חס וחלילה. אין בו האיפוק שלהם, אין בו המשמעת שלהם, ובוודאי אין בו הכישרון לשתוק. ספרטני לא היה אוכל מקדונלדס במיטה עם דיאט קולה. אבל טראמפ הבין את אותו טריק ישן: משפט קצר חודר עמוק יותר מנאום יפה.

לכן הסגנון שלו, גס ככל שיהיה, איננו סטייה מההיסטוריה אלא חזרה עליה. אם אתה רוצה לעצור מלחמה לפני שהיא מתחילה, לא די שתיראה חזק. אתה צריך שהאיש שממול יחשוב שאינך לגמרי שפוי. לא רק מסוכן. משהו גרוע מזה. כאן מתחיל המיתוס.
וכך עשה מר ג'ינגיס חאן. כשהוא כבש עיר, הוא לא רק שחט. כל קצב יודע לשחוט. ג'ינגיס רצה יותר מזה. הוא רצה שהעיר הבאה תיכנע לפני שתראה את האבק של פרשיו. לכן הוא השאיר אנשים חיים. לא המון. מספיק כדי שירוצו לעיר הבאה עם עיניים מבועתות וקול רועד כזה שמספר את הסיפור. וכשהוא דיבר, הוא לא דיבר כעוד כובש. הוא דיבר כמו גזירת גורל. אני לא סתם מלך, הוא אמר להם, אני העונש מאלוהים על החטאים שלכם. אם באתי אליכם, סימן שמגיע לכם.

וזה היה מאוד יעיל. כי מול צבא עוד אפשר לעמוד, אבל מול עונש משמיים שבונה מראשי אנשים פירמידות קשה יותר להתווכח. עוד לפני שהמונגולים התקרבו, העיר הבאה כבר התחילה להיכנע בתוך הראש של עצמה.

וישנו ולאד המשפד מוולאכיה. 1456. נסיכות קטנה, שכנה של אימפריה גדולה. הסולטן שלח אליו שליחים. עשירים, בטוחים בעצמם, עטופים באריגים יקרים, מריחים טוב. הם נכנסו לאולם האבן שלו עם הטורבנים על הראש ולא הסכימו להסיר אותם. הם טענו שזה עניין דתי אבל כולם הבינו מה זה היה באמת. הם רצו להראות לוולאד שהוא קטן מהם.
ולאד לא פתח בוויכוח על פרוטוקול. הוא לא חיבר מחאה דיפלומטית. הוא לא ביקש כבוד הדדי בין עמים. הוא אמר שהוא מכבד מאוד את מנהגם. כל כך מכבד, עד שיעזור להם לשמור על הטורבנים במקומם.

שליחי הסולטן התעקשו להשאיר את הטורבנים על ראשיהם. טענו שזה מנהגם. ולאד לא פתח בוויכוח על פרוטוקול ולא חיבר מחאה דיפלומטית. הוא אמר שהוא מכבד את מנהגם. כל כך מכבד, עד שיעזור להם. הוא ציווה למסמר את הטורבנים אל ראשיהם

ואז הוא ציווה למסמר את הטורבנים אל ראשיהם. זה היה אכזרי, חולני, אבל זה היה מאוד אפקטיבי. קשה לדבר עם אדם שממסמר כובעים לראש. קשה לנבא אותו. מול אדם כזה ספר הכללים נסגר.

טראמפ אינו רוכב בלילה עם קשת. הוא יושב מול מסך כחול בשלוש לפנות בוקר וכותב באותיות גדולות. הוא רוצה שבחדרים הסגורים, מאחורי דלתות פלדה, יישבו אנשים ויחשבו לא על הנאום שלו - אלא על הגבול שלו. האם זו הצגה. האם זה בלוף.

טראמפ הבין משהו שה"נאורות" המערבית שכחה. מול משטרים אלימים ומטורפים, מילים אינן רק הסבר - הן לפעמים הדרך לגרום לאיש שממול לחשוב שאתה פחות צפוי, פחות כבול, ופחות מנומס מכפי שנוח לו.

לסגנון הזה יש מחיר. הוא שוחק מוסדות, הוא מזהם שפה, הוא מרגיל את הציבור להתמכר לבעיטה במקום למחשבה. כל זה נכון, אבל זה כנראה צורך השעה. מכת השוט ההיסטורית.

שיבה לשכבה עתיקה מאוד של הפוליטיקה, זו שיודעת שהאדם איננו מגיב רק להיגיון אלא גם לסטטוס, לאיום, ללעג ולמיתוס. זו פאקינג מלחמת עולם, ואם אתם לא רוצים להיות בצד שעושה מאנשים חלקי חילוף - תתפללו לשלומו של דונלד בן פרד.