"ב'השמיניה' היו סיפורים שהגיעו למקומות מאוד קיצוניים. היום לא הייתי כותב את זה"

גיורא חמיצר, כמו מורי, גיבור ספרו החדש "מורי שונא נסיכות", שונא נסיכות. או לפחות ספרי נסיכות. "אין לי בנות אז לא עברתי חניכה בתחום הנסיכות", הוא אומר. "כשהחלטתי לכתוב על זה ספר, דפדפתי בספרי נסיכות ולא הצלחתי לצלוח עמוד. היה שם רק ממבו־ג'מבו של המון מילים ומושגים, ולא הצלחתי להבין איפה הסיפור".

זו לא הפעם הראשונה שבה חמיצר, בן 54 ואב לשני בנים, בני 15 ו־19, עומד מתוסכל מול ספרות הילדים בשוק. בפעם הקודמת זה הביא אותו לכתוב את "רוני ותום", סדרת הספרים הבלשית המצליחה שלו לילדים ולנוער.

"הטלוויזיה כבר מתה, אנשים צעירים לא רואים טלוויזיה. גם את 'רוני ותום' ראו בטלפון, דרך יוטיוב או האפליקציה. הקונספט שבו עומדים 30 אנשים, קרוואן עם קייטרינג ותאורה בשביל פריים שאתה רואה אותו בטלפון, משהו לא בסדר בו"

"לפני שבע שנים לילדים שלי היה ספר ליד המיטה, וראיתי שהם לא נוגעים בו", הוא מתאר. "ישר אתה מתחיל לחשוב: איפה טעיתי? איך יכול להיות שהילדים שלי לא יקראו ספרים? ואז יום אחד ישבתי, הסתכלתי על הספרים ואמרתי: 'אלוהים שיעזור, הם פשוט ספרים משעממים'. אמרתי לילדים: 'אני כותב לכם ספר, ובכל יום אכתוב פרק - זה הדדליין שלי'. ככה נולד 'רוני ותום', מתוך הבנה שהכלים שצברתי בסדרות טלוויזיה יעזרו לי לבנות עלילה שמעניינת מהרגע הראשון, מושכת קדימה ולא משעממת לרגע. זה בעצם המקצוע שלי, מה שאני הכי טוב בו".

אתה חושב שזה חסר בספרות ילדים היום?

"בהרבה ספרי ילדים אין הבנה של מה זה סיפור בכלל. כמה דמויות מצחיקות עם שמות נחמדים וכמה תקריות קטנות זה לא מספיק. יש לי המון כבוד לקורא, וכשאני כותב, הקהל שלי נמצא איתי כל הזמן. בכל רגע אני חייב לדעת מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, מה יפתיע אותו, מה הוא מצפה שיקרה, מה הוא בחיים לא יחשוב שיקרה - ואסור לי לאבד את זה לרגע.

"עוד בעיה בכתיבה - ולצערי זה משהו שמלמדים לא נכון בבתי ספר לכתיבה ולתסריטאות - היא התפיסה שאתה תמיד צריך לבוא מתוך עצמך, מתוך הסיפור שלך. בעיניי זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד לכותב. אתה לא מעניין בכלל, אתה צריך לספר סיפור מעניין. אם אתה רוצה לספר סיפור שקשור לילדות שלך, אתה לוקח על עצמך מלאכה מאוד קשה, כי אתה צריך להפריד את האגו שלך מתוך המלאכה של הסיפור. צמצום האגו הוא בעיניי תנאי לכתיבה מהסוג שמעניין אותי".

הנסיכה שהתחפשה

ב"מורי שונא נסיכות" (הוצאת תכלת), מורי גדל בבית עם אמא ושתי אחיות קטנות. הוא מוצף עד מעל לראש בתכנים הוורודים של עולם הנסיכות, מה שמייצר אצלו אנטי מוחלט לכל מה שקשור אליהן. התפנית מגיעה כשהוא נתקל בבובה של נסיכה שקמה לתחייה ודורשת ממנו, מכל האנשים, להיות האביר שלה. אותה נסיכה, דניקה שמה, רחוקה מלהיות נסיכת אגדות טיפוסית, ומתגלה כדמות משעשעת להפליא, על גבול הנונסנס. מכאן, מורי נשאב בעל כורחו להרפתקה פרועה שמשחקת עם הקלישאות המוכרות של סיפורי האגדות.

"גיליתי שכל הספרים לילדים בגיל הזה מופרדים בחנות לפי מגדר: יש ספרים ורודים לילדות וספרים על כדורגלנים לילדים", אומר חמיצר. "זה עצבן אותי וגם נתן לי אתגר וכיוון - לכתוב סיפור שיפנה גם לבנים וגם לבנות, ויתייחס באיזשהו מקום למגדריות, להסללה. זאת הדרך שלי לעשות משהו עם זה".

אבל בכל זאת, היא נסיכה, הוא אביר. זאת לא בדיוק שבירה של הסללה מגדרית.

"מה שפחות מסליל מגדרית זה קודם כל הדמות שלה - היא לא באמת צריכה אותו. אבל יותר מזה, זה סיפור לבנים ולבנות שממש מתעסק בנסיכות ובסטריאוטיפים, במקום להעמיד פנים שאנחנו חיים בעולם שאין בו ההסללות האלה. מורי הולך עם הנסיכה בתוך התיק שלו, ואין דבר יותר נורא ממה שקורה, כשהחברים שלו פותחים את התיק בטעות ורואים בובה של נסיכה. כל קורא, לא חשוב אם הוא בן או בת, מבין את הסיכון שם. ניסיתי להגיד - אז מה אם הוא הולך עם הבובה הזו? וצריך לאוורר את זה".

מה ילדות ייקחו מהספר?

"הייתי רוצה שהספר ייתן להן סיפוק מציצני בלהיכנס לתוך ראש של בן. ביקום הספרותי של בנות בגיל הזה אין בכלל בנים, ואם הם קיימים אז הם אביזרים, לא משהו אמיתי. אני נותן להן להיכנס לתוך ראש של ילד שקשה לו, שהוא מתוסכל, ואם את כקוראת יכולה למצוא את עצמך פתאום מבינה אותו, לראות את העולם דרך עיניים של מישהו אחר - כי בדרך כלל זה לא משהו שקורה בחיים שלהן באופן טבעי - זה באמת חשוב".

חינוך לאמפתיה.

"מכל הדברים הנוראים שקורים במדינה שלנו, הדבר הכי נורא והכי מסוכן הוא שהאמפתיה נהייתה משהו שבזים לו. הייתי רוצה שלפחות אצל אנשים צעירים השריר הזה יהיה פעיל. יש לספרים היכולת לייצר אמפתיה. כשאני מספר סיפור על חבורה של ילדים ועל סכסוך או קונפליקט ביניהם, הרגע שבו אתה פתאום רואה את זה מהצד השני - זה הרגע שאני מכוון אליו, וזה אולי הכלי הכי חשוב לבן אדם צעיר בעולם: לנסות להיכנס גם לנעליים של אנשים שהוא לא סובל".

מחפש את האמת

חמיצר, שחתום על להיטי ענק טלוויזיוניים כמו "השמיניה", "האי" ו"החממה", יכול היה להמשיך לכתוב בבטחה את "רוני ותום", סדרה המספרת על ילד וילדה שפותחים משרד חקירות, וכבר מונה תשעה ספרים. אבל הוא מסרב להישאר במקום, כדי לא להשתעמם. "זה לא שהכרזתי על סופה של 'רוני ותום', אני מאמין שאכתוב לפחות עוד ספר אחד", הוא מבטיח לי בראיון שנערך ליד ביתו, בבית קפה תל־אביבי, בזמן שאצבעותיו מגלגלות סיגריה. הן עושות את זה שוב ושוב לאורך השיחה - נראה שגם כשחמיצר יושב במקום, משהו אצלו חייב להישאר בתנועה.

"אבל אני צריך לאפס את המונה בשביל העניין שלי. בסופו של דבר, הסדרות שלי כל הזמן מתבגרות: הספר הראשון של 'רוני ותום' היה ספר ילדים, והאחרון הוא כבר ספר נוער. התחשק לי משהו חדש. גם בסדרות שלי, אף פעם לא רציתי לחכות לרגע שבו סדרה יורדת כי היא הפסיקה לעניין. פשוט הלכתי הלאה".

זה מפחיד להתחיל בכל פעם מחדש?

"ברור שזה מפחיד. מרוב הפרויקטים שעבדתי עליהם בשנים האחרונות, לפעמים במשך חצי שנה - לא יצא שום דבר. מאוד מבאס, אבל זה המקצוע, לא יציב. כבר 30 שנה אני באותו מוד עבודה: מנסה לעניין ילדים במשהו חדש, וזה משאיר אותי חי וערני. טוב שכך, כי אם לא הייתי נאלץ לעשות את זה, לא הייתי עושה הרבה. אני מעדיף לעשות כל פעילות אחרת מאשר לכתוב".

הכתיבה מייסרת?

"כן, אחרת אתה לא כותב טוב. כל מי שיוצר חייב שיהיו לו שני קולות - קול אחד שאומר שאתה נזר הבריאה, וקול אחד שאומר שאתה אפס מאופס. אם אין לך המאניה־דפרסיה הזאת - או שתהיה גרפומן או שתשתק את עצמך. אני יודע כבר שרוב הרעיונות שיש לי בראש לא יהיו טובים. ככה זה. אני כל הזמן במלחמה עם עצמי להגיע למשהו שארגיש שהוא טוב. רק מוצרט כתב מהראש בלי מחיקות ויצא מושלם, כל השאר - כל הזמן מוחקים וכל הזמן מיוסרים".

"לילדים שלי היה ספר ליד המיטה שהם לא נגעו בו. ישר חשבתי: איפה טעיתי? איך יכול להיות שהילדים שלי לא יקראו ספרים? יום אחד ישבתי והסתכלתי על הספרים ואמרתי: אלוהים שיעזור, הם פשוט ספרים משעממים. החלטתי שאני כותב להם ספר"

אמו של מורי ב"מורי שונא נסיכות", אם חד־הורית לשלושה ילדים קטנים, מוצגת בספר על כל חולשותיה. היא עייפה, מוטרדת, מרצה את ילדיה יתר על המידה, ובקיצור, רחוקה מלהיות מושלמת - כמו מרבית המבוגרים ביצירותיו של חמיצר לאורך השנים. בכלל, בדיוק כפי שחמיצר מסרב להישאר במקום בטוח, הוא דורש גם מהגיבורים הילדים שלו לא לסמוך על המבוגרים יותר מדי ולא להישאר מוגנים בתוך הבית.

"זה שהורים אינם מושלמים הוא חלק מההסכם שלי עם הקורא: אני הולך להראות לך את החיים כמו שהם. הדבר החשוב הוא שתבין שאתה תסתדר, גם אם ההורים לא יהיו מאה אחוז בלשמור עליך ולהגן עליך".

למה האמת הזו כל כך חשובה לך?

"יש לי מערכת יחסים בת 30 שנה עם הקהל שלי, שבנויה על ההבנה שאני יכול לדבר אליהם באופן שההורים והמבוגרים האחרים סביבם לא תמיד ידברו איתם. היא נוצרה מזה שהגעתי לערוץ הילדים מאוד צעיר, ולא הייתי קרוב אפילו להיות הורה, ורציתי שיאהבו את מה שאני עושה. גיליתי שיש איזה ערוץ שממש עובד לי, ובו אני אומר: אני אגיד לכם את האמת, ויהיה בסדר. זה לא 'אני אגיד לכם את האמת ואתן לכם עולם דיסטופי שיגרום לכם לאבד את האמון בחיים'. לא. אתם תהיו בסדר".

דווקא ההורות בעולם של היום נהייתה הרבה יותר מגוננת.

"נכון, ואני מתנגד לזה כי זה רע לכולם. במקום לצייד את הילד, פשוט מחזיקים אותו בבית. בנאום שנשאתי בסיום כיתה ט' של בני, הדגשתי שילדים חייבים לקבל אחריות על עצמם, וזה משהו שאני מנסה לעשות גם בכתיבה וגם בהורות. אם הילד עושה שטויות, ההורה צריך להוציא את עצמו מהסיפור ולא להפוך את זה לעלבון אישי. הגישה צריכה להיות: עשית מעשה מטופש? תתמודד, תבין למה, ועכשיו זאת בעיה שלך. אני רוצה לתת כלים לאדם צעיר לצאת מתישהו לעולם. סדרה מתקתקה עם ציפוי סוכר לא תיתן לו את הדבר הזה".

הכתיבה שלך השתנתה מאז שנהיית אבא?

"ברור. לפני שנהייתי אבא כתבתי הרבה דברים שהיום לא הייתי כותב. בעונות השנייה והשלישית של 'השמיניה' היו סיפורים שהגיעו למקומות מאוד קיצוניים. כמו סיפור על התעללות בכלא, שבדיעבד מרגישה לי סדיסטית. מבחינתי אז, אם זה היה שוקינג, אם זה גרם לילדים לדבר רק על זה, אז הצלחתי. אבל האמת הריאליסטית לא נמצאת בדברים הנוראים האלה, אלא ברגעים הקטנים, כמו דיאלוג בין נער להוריו, שבו 90 אחוז מהזמן זה תסכול ודו־שיח של חירשים. נגיד כשההורה אומר לו 'אתה נשאר בבית', והוא אומר 'לא. אני יוצא'. כשהגיבור כמובן יוצא מהבית ואני איתו, אני יודע שהוא הולך עכשיו עם המועקה הזאת, וגם אם אני לא מזכיר את זה בכל משפט, אני יודע שהקורא שלי יודע. כיום אני מחפש את הדבר הכי אותנטי שאני יכול דווקא באיך שהם מתנהגים זה עם זה".

לא פשוט גם להיות ילד היום.

"יש הרבה דברים שאני מקנא בילדים שלי עליהם, והרבה דברים שאני מרחם עליהם. אני מקנא בזמינות המטורפת. כשאני הייתי ילד, מידע על להקה שאהבתי הצטמצם לטקסט שעל גב התקליט. היום הכל נגיש, והמרחק בין רעיון לביצוע תלוי רק ברצון שלהם, בלי מתווכים. כל מה שצריך זה תשוקה לעניין, וזה מקסים. מצד שני, יהיה להם קשה יותר למצוא את עצמם בעולם שבו הכל משתנה ואף אחד לא יודע לכוון אותם. יש יותר כלים, אבל הנתיבים הבטוחים מתמעטים".

לעניין את עצמי

דילן דרור, כוכב הטיקטוק בן ה־18 שמככב ב"רוני ותום", הוא בדיוק הדור שאתה מתאר.
"אני מאוד אוהב את דילן, הוא נציג מובהק של הדור הזה, שעושה מה שהוא אוהב בלי לבקש רשות מאף אחד. אני מסתכל בקנאה על עולם הילדים המשפיענים כי הם עובדים בלי מתווכים. הם חרוצים ומתמידים יותר מכל הסופר־סטארים הישנים - לא מחכים לאישור, לומדים תוך כדי תנועה ולא לוקחים כישלון כאסון. אני מקווה שיש לו רגעים שבהם הוא מכבה את הכפתור. הייתי מאחל לו לקחת פסק זמן מהחיים - שייסע לסיני עם חברה שלו, למקום בלי קליטה".

את הגישה הזאת, "כישלון הוא לא אסון", חמיצר לא שומר רק לילדי הטיקטוק. בהרצאותיו מול תלמידי חטיבת ביניים הוא בוחר לדבר דווקא על הכישלונות של עצמו.

"היו לי לא מעט כישלונות, ועל כל הסדרות שלי שנכשלו עבדתי מאוד קשה והייתי בטוח שהן מצוינות. למשל, הסדרה 'השועלים' ב־2010. או הסדרה 'מעצר בית' עם קיציס ופרידמן - שזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי. הרגע שבו סדרה שלך נכשלת הוא רגע נורא, באמת נורא. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך. זה רגע של השתנקות: שנתיים-שלוש אתה באנרגיה של עבודה על משהו, ופתאום אתה עומד מול אולם ריק. אתה הכי לבד בעולם".

בזמן אמת, לא עולות מחשבות של "אולי זהו"?

"ביומיים הראשונים אתה באמת חושב מחשבות כאלה, אבל אני תמיד נחוש ללמוד ולחקור איפה טעיתי. סדרה נכשלת בדרך כלל בהיריון שלה, כשאתה חושב שאתה יודע למי אתה עושה אותה, ואתה לא מספיק מבין. בסוף, הדרך היחידה לא להיכשל היא לעשות משהו אחד שמצליח, ואז לא לעשות יותר כלום. יש סיפורים כאלה שהם מאוד עצובים בעיניי".

כמה מהכישלונות הצורבים שחמיצר מתאר קשורים בניסיון להחיות את "השמיניה", כמו ב"השמיניה - הדור הבא" משנת 2013 ופרויקט החזרה של "השמיניה" בטיקטוק מ־2023.

"'הדור הבא' זה פרויקט שלא היה צריך לקרות. כל טעות אפשרית קרתה שם, המוטיבציות היו מסחריות ולא אמנותיות, וזה כישלון שקל מאוד לנתח. הטיקטוק הוא אולי הטראומה המקצועית הכי גדולה שלי. ניסיתי לעשות משהו שמאוד האמנתי בו: להביא סיפור מתוסרט לטיקטוק, שמהדהד מכמה חשבונות ולא ברור אם הוא אמיתי או לא. העובדה שעד היום, שלוש שנים אחר כך, זה לא קרה בשום מקום אחר בעולם, מלמדת שכנראה לא דייקתי.

"זו היתה טעות להלביש את זה על 'השמיניה'. לא באמת רציתי לעשות לה איחוד, אלא להראות איך מייצרים אירוע סיפורי בטיקטוק. אבל לפרויקט כזה אין מודל עסקי, ולכן הוא לא יכול באמת לקרות. זה היה סוג של סטארט־אפ, וכמו רוב הסטארטאפים - הוא לא הצליח".
למרות הטראומות המקצועיות ומפעל החיים שכבר רשום על שמו, הדחף להמציא את עצמו מחדש עדיין חזק אצלו.

"הטלוויזיה כבר מתה, במובן שאנשים צעירים לא רואים טלוויזיה. גם את 'רוני ותום' רוב הצופים ראו בטלפון, דרך יוטיוב או האפליקציה. הקונספט שבו עומדים 30 אנשים, קרוואן עם קייטרינג ותאורה בשביל פריים שאתה רואה אותו בטלפון, שבו אנחנו מצלמים איזה כוכב צעיר, ואז בין הטייקים אותו כוכב מעלה משהו לטיקטוק ויש לזה יותר צפיות ממה שיהיו לכל הסדרה - משהו לא בסדר בתמונה הזו. אנחנו בסוף התקופה הזאת. זה לא שלא יהיו סדרות טלוויזיה ושלא יהיה ביקוש לתוכן כזה, אבל הוא חייב להיות מותאם לאופן הצריכה של אנשים. הלוואי שתהיה לי דריסת רגל בעולם החדש הזה, שאמצא דרך לספר סיפורים, גם בשביל לעניין את עצמי".