להתבגרות יש מחיר. רק כשחוזרים להיות רווק מבינים אותו

כשיצאתי אל שוק הפנויים־פנויות לפני חודשים אחדים, לא ידעתי מה ממתין לי, אם בכלל. בפעם הקודמת שזה קרה לי, לפני כמעט 20 שנה, עוד הייתי בחור די לוהט, וקיבלתי תשומת לב נשית בכל מקום. אני ממש זוכר בבהירות שכשפניתי לבחורה כגבר מתעניין, זה התקבל לפחות כמחמאה, אם לא עורר גל הסמקה והיענות נלהבת. וחלפו השנים, ונעוריי חלפו גם הם, ואני גבר במיטב שנותיו - 64, ליתר דיוק - ושוב אני מהלך בעולמו של הבורא כרווק, אבל הפעם הכל שונה.

אני חולף ליד נשים, ולא מרגיש יותר שום רטט אנרגטי מצידן. שקוף. תמו שידורינו. ואני מתפלא פנימית: הרי אני אותו אחד, עם אותן יכולות, אולי אפילו בשיפור ובהידור, ואני מנוסה ולא עושה את אותן טעויות של פעם, ויש לי מה להציע לכאורה - אבל אין קונות לסחורה. שקוף.

ואני מבין את זה לגמרי. מה לנשים אלה ולגבר ששיערו לבן, שצולח את העשור השביעי של חייו ושאין לו מיליארד דולר בחשבון? כלום. ונשים בגילי? הו, הן חוו את חוויית השקיפות כבר מזמן, ועכשיו תורי.

ועדיין, החיים באמת פינקו אותי ביחס מועדף מצד נשים, ונבנתה אצלי זהות פנימית של גבר רצוי, כזה לא צריך לטרוח הרבה כדי לעורר זיק. נחמד, נחמד, היה ממש נחמד. וכמו שאומרים שחוויית ההתרוששות מרה יותר אצל אדם עשיר, כי הוא התרגל לטוב - גם אני מרגיש כאחד שהסתלק אוצרו ונותר נבוך מול החיים.

הייתי אז, חזרתי שוב. "נחמד" של כוורת

השבוע שמעתי פודקאסט שבו סחה שחקנית אחת בת 50, שגם עליה הזמן לא פסח, שאם גבר בגיל 60 מביט עליה במבט מעוניין זה מרגיש מוזר. והתקבצו עליה כל המגיבות ואמרו - איכס, הגברים האלה בני ה־60 פלוס שמביטים בנו בעיניים של גברים, קרינג' וגועל נפש. ומשהו בי התקומם, ומשהו אחר אמר למשהו הזה - סתוֹם. ככה זה בעולם. אישה מחפשת עוגן יציב להקמת משפחה, כך קבעה האבולוציה, ואתה וחבריך הקמוטים כבר לא תצלחו לזה. זה שנותר בכם יצר, זה חמוד - תעשו ממנו טיארה. שמור את עיניך, חבר. אתה כבר לא סחורה חמה, אתה שאריות קרות.

ככה זה בעולם. אישה מחפשת עוגן יציב להקמת משפחה, כך קבעה האבולוציה, ואתה וחבריך הקמוטים כבר לא תצלחו לזה. זה שנותר בכם יצר, זה חמוד - תעשו ממנו טיארה. שמור את עיניך, חבר. אתה כבר לא סחורה חמה, אתה שאריות קרות

ואני לא מתלונן, לא מתבכיין, לא נאבק. מבין שרכיב הזהות המרכזי שלי מגיל 12, היותי גבר נמשך ומושך, נמחק. ויש בזה הרבה שחרור, וגם עצב, אבל בסוף זאת רק תזכורת. אני על הסרט הנע. עוד מעט מגיע לקצה. חייב להשתנות שוב. להסכים להיות שקוף. הנה, תסתכלו דרכי. כן, אבא שלי זגג.

פקודת האלוף שלי

משבר קיצור הגיוס הוא מיקרוקוסמוס של כל הטוב שהממשלה העקומה הזאת עשתה, עושה ותעשה. קודם כל, דחיינות. הרי ידוע שחסרים חיילים כבר זמן רב, אבל לא מטפלים בהארכת שירות החובה, למרות תחנוני צה"ל. מחכים לנס, והנס מתבושש, כי אין ניסים לרשעים. את החרדים לא מצליחים לגייס, ואף מעגנים את "זכותם" לעשות מה שבא להם בחוקים מחרידים, אז ברגע האחרון מנסים להשחיל צו 8 לכל חייל שמשתחרר. כבר בבקו"ם, ביום השחרור, כל מי שזקוקים לו יקבלו צו המאריך את שירותו. אחלה מענק שחרור. גם מדברים על קיצור ההדרכות - מתכון בדוק לשיפור הצבא. לא מפתיע ממי שהקדיש לחפיפה עם מחליפו בלשכת ראש הממשלה 20 דקות.

ואני, ראש אכ"א לשעבר בדמיון, אומר שכל החשיבה לא נכונה, ואם יינתנו לי הכוח, והסמכות, ונהג צמוד, ותנאים מפנקים - אז יש פתרון מתחת לאף. לפחות מתחת לאף שלי הארוך. זה הולך ככה: קודם כל, השירות לא מוארך. 30 חודש זה מספיק. אבל מי שרוצה, ומצטיין בשירותו, יכול לבחור להישאר לשרת עוד חצי שנה או שנה, או אפילו שלוש שנים שלמות, בשכר מלא ומפנק. לא נסיעה לטיול הגדול, כי בין כה לא סובלים אותנו בשום מקום, ולא לימודים, כי האקדמיה היא בזבוז זמן מוחלט, אלא עבודה בתנאים שמאפשרים תחילת התבססות, צבירת הון קטן ללימודים או לדירה, והתמקצעות עמוקה בתפקיד - שאינה מתאפשרת כשמוכשרים בשנה וחצי ומשרתים שנה וחצי.

אני מדבר פה על שכר של 20 אלף שקלים בחודש, פלוס זכאות אוטומטית למחיר למשתכן. תקראו לזה צבא מקצועי - שזה לא בדיוק שירות קבע, זאת לא קריירה לחיים, אלא רק הארכת השירות כדי לתת מענה לכל המשתמטים ולכל החוסרים, המותחים את היכולות מעבר לאפשרי.

אני מדבר על מסלול שלוחמים יריבו על שייכות אליו, כי ניתן יהיה לאגור בו מזומנים לתחילת החיים ברמה שצעירים היום לא יכולים לאחל לעצמם. כמה מילואימניקים ישוחררו לחייהם, כמה מתח ואיבה יירגעו.

ומי יממנו? המשתמטים. כל צעיר שלא מתגייס ישלם כופר גיוס, כמו בימי הצאר, ויממן את אחיו הטוב ממנו שממשיך לשרת במקומו. אין כסף? יבוטלו כל קצבאותיו, הטבותיו, מענקיו. בחישוב שלי זה יהיה מספיק בדיוק, אבל זכרו - הוצאתי 82 במתמטיקה שלוש יחידות. לא לסמוך.

צבא חצי מקצועי הוא הפתרון היחיד. נמשיך לשאת בנטל, אבל נתוגמל בהתאם. הם ימשיכו להיות בלתי נסבלים, אבל ישלמו. ככה סוגרים עניינים. עוד בעיות? פנו ואפתור.

כדורגל

בעוד העולם נכבש בידי האסלאם, אזרחי העולם מתעניינים בכיבושים אחרים לגמרי: אלה שבמונדיאל. קרל מרקס אמר שהדת היא אופיום להמונים, אבל הוא לא הכיר את הכדורגל, הקראק להמונים.

ואני הקטן נשאר על הספסל, לא מתרשם מהחגיגה, לא נותן להסחת הדעת הזאת להוריד לי את העיניים מהכדור. הכדור שיורים האסלאמיסטים במוח של המערב. ככה זה במונדיאל השנה: המערב חוגג גול - אבל נמצא בנבדל. המוסלמים משחקים גרוע - אבל המגרש בבעלותם. העולם בזמן פציעות.