צפיתי במסי, ולא יכולתי שלא להיזכר במשפט האווילי של ליבוביץ'

ב-5 במרץ 1918, בשעות הלילה, מצאו את גופתו של עבדון פורטה בעיגול האמצע של ה"פארקה סנטרל", אצטדיון הבית של מועדון נסיונל במונטווידאו אורוגואי. פורטה, המגן והקפטן שכונה "אל אינדיו", חיכה שהאצטדיון יתרוקן והדשא יישאר לבד. ואז במקום שבו מלך שבע שנים הוא ירה לעצמו בלב. שבוע קודם לכן, הודיעו לו שהוא יורד לספסל.

שומר האצטדיון מצא את הגופה אחרי שכלבו לא הפסיק לנבוח. תחת כובע הקש השאיר פורטה מכתב. שיר קצר לקבוצה שלו, נסיונל: "גם אם הפכתי לאבק, לא אשכח לרגע כמה אהבתי אותך. שלום לעד". עד היום פורשים אוהדי נסיונל ביציע כרזה אחת. "למען דמו של עבדון".

פּוֹרטֶה היה איש אחד. אבל בדרום אמריקה, אומה שלמה יכולה למות ביחד. ב-16 ביולי 1950, באצטדיון המרקאנה, מול מאתיים אלף איש, נערכה ברזיל לחגוג. חצי מיליון חולצות "ברזיל אלופה" כבר היו במחסנים, ראש העיר נשא נאום ניצחון לפני השריקה, וז'ול רימה, נשיא פיפ"א, כתב מראש את נאום ההכתרה בפורטוגזית. ואז הפסידה ברזיל לאורוגוואי, ונפלה דממה. רימה ירד מהיציע עם הגביע, חיפש את קפטן אורוגוואי בתוך ההמון ההמום, ולחץ את ידו "כמעט בחשאי, בלי לומר מילה".

אלסידס גיג'ה, שהבקיע את שער הניצחון, אמר שנים אחר כך שרק שלושה אנשים השתיקו אי פעם את המרקאנה בתנועה אחת. פרנק סינטרה, האפיפיור, והוא. השוער מואסיר ברבוסה, שחור, הפך לשעיר לעזאזל של אומה במשך חמישים שנה. "העונש המקסימלי בברזיל הוא שלושים שנה", אמר לפני מותו. "אני משלם כבר חמישים". ברזיל הוציאה את חולצתה הלבנה מהמחזור כאילו היתה פגר נגוע, והחליפה אותה בצהוב שכולנו מכירים. ככה נראית אומה שנשרפה בתשעים דקות.

המונדיאל הוא כרגע הסחת דעת נהדרת מהמציאות. אצלנו הוא נר קטן. תשעים דקות פלוס זמן פציעות. בדרום אמריקה, זו שריפה. והם יודעים. הם יודעים שזה ביזנס, שמאחורי הגביע עומד כסף גדול ותדמיות כוזבות. שהשחקן מנשק את הסמל הערב, ומחליף חולצה ומועדון בקיץ. שריבר מעולם לא היתה באמת אריסטוקרטית, כמו שבוקה לא פועלית. שהיריבות הזאת נתפרה בעיתונים לפני מאה שנה. הם יודעים שהאל עשוי מגבס. וכורעים ברך בכל זאת. וזה מה שליבוביץ לא הצליח להבין כשדיבר על 22 חוליגנים שרודפים אחרי כדור. הוא לא הבין את האמונה שאחרי הידיעה. ובטח לא את היופי.

מקס ובר הסביר את זה לפני מאה שנה, רק שלא ידע שהוא מדבר על כדורגל. האתיקה הפרוטסטנטית בנתה את העולם המודרני על עבודה, משמעת, דחיית סיפוקים וצבירה. נבחרת גרמניה. העולם הקתולי-לטיני שם את הקודש במקום אחר. בהווה, בהמון, באקסטזה, בנס. נבחרות ברזיל וארגנטינה.

גארינצ'ה נולד עם עמוד שדרה עקום, רגל אחת קצרה בשישה סנטימטר מרעותה, ושתיהן פונות לכיוונים מנוגדים. רופא קבע בילדותו שלעולם לא ילך כמו שצריך. פסיכולוג של הנבחרת בדק אותו לפני מונדיאל 1958, ביקש שיצייר אדם, וגארינצ'ה שרטט צורה מוזרה. הבוחנים הניחו שצייר את השמש. הוא אמר שזה חבר לקבוצה. הם פסלו אותו ועוד נער בן שבע עשרה בשם פלה, כבלתי כשירים נפשית למשחק.

מקס ובר הסביר את זה לפני מאה שנה, רק שלא ידע שהוא מדבר על כדורגל. האתיקה הפרוטסטנטית בנתה את העולם המודרני על עבודה, משמעת, דחיית סיפוקים וצבירה. נבחרת גרמניה. העולם הקתולי-לטיני שם את הקודש במקום אחר. בהווה, בהמון, באקסטזה, בנס. נבחרות ברזיל וארגנטינה

בהופעת הבכורה שלו עקף גארינצ'ה את ההגנה הסובייטית ואת השוער האגדי לב יאשין בשלוש הדקות שכונו אחר כך "שלוש הדקות הכי טובות בתולדות הכדורגל". נלסון רודריגס כתב עליו: מצד אחד ארבעה אירופאים ורודים כתחת של מלאך, מצד שני, מכוער ועקום, מאנֶה, ובתנועה אחת יש את כל ברזיל. הוא מת ב-1983 עני ושיכור. על מצבתו חרוט: "נוח על משכבך, שהיית שמחת העם". יופי שצומח מתוך הפאבלה כמו פרח מבטון.

בארגנטינה, האש הזאת היא גם דת עם קדושים ומזבחות. יש מיתוס לאומי, Pibe De" "Barrio,  נער הרחוב שלומד כדורגל על מגרש עפר עם כדור עשוי סמרטוטים, ושורד בעורמה, ב- "Viveza criolla", בלכלוך, במרפק נסתר לאף של בלם. כבר ב-1928 הציע עיתונאי להקים לו אנדרטה. ילד בחולצה מחוררת, ברכיים מצולקות, יחף, חומק עם כדור סמרטוטים. "אם תוקם האנדרטה הזאת", כתב, "רבים מאיתנו יחשפו את ראשם לפניה, כמו לפני מזבח". חמישים שנה אחר כך נולד בשכונת הפח ויה פיוריטו ילד בשם דייגו מראדונהEl Pibe de Oro, , נער הזהב. במשחק אחד מול אנגליה, ב-1986, ארבע שנים אחרי התבוסה בפוקלנד הוא הבקיע את שני הגולים שמבטאים את תיאולוגיית הכדורגל הארגנטינאית. את הראשון הוא גנב ביד. "יד האלוהים". השער השני, כעבור ארבע דקות, אחרי שעקף חמישה אנגלים לבדו וגרם לטרי בוצ'ר לסיוטי לילה כרוניים, נבחר לגול המאה. גאון ונוכל. לפעמים העורמה היא רמאות ממש. ב-1990, בשמינית הגמר מול ברזיל, קיבל המגן הברזילאי ברנקו בקבוק מים מהספסל הארגנטינאי. הוא שתה, ולדבריו נעשה כבד ומנומנם עד שלא יכול היה לרוץ יותר. שנים אחר כך הודה מראדונה בטלוויזיה הארגנטינית, בחיוך, שאלה היו "מים קדושים", מהולים בחומר הרגעה.

למסירות הטוטאלית הזאת יש מחיר, והוא לא רק עוני. ב-1978 שלטה בארגנטינה החונטה של וידלה, שהעלימה כשלושים אלף בני אדם. המונדיאל היה מבצע הלבנת התדמית שלה, והיא זכתה בו על אדמת הבית. בזמן שהמונומנטל שאג, כמה מאות מטרים משם, במתקן ESMA,  חקרו ועינו. משם יצאו האסירים שנזרקו ממטוסים אל הים. ניצולים סיפרו שסוהרים הוציאו אותם לראות את העיר חוגגת. שאת שאגת היציע שמעו מתוך התאים. וידלה חילק את הגביע ביד אחת ואת המוות ביד השנייה. שש עשרה שנה אחר כך, אחרי שאנדרס אסקובר הקולומביאני הבקיע בטעות לשער של עצמו במונדיאל, חיכו לו בחניון מועדון במדיין וירו בו למוות. אותה תשוקה שהיא המשמעות של העם, היא גם הסם של הרודן והאקדח של הקנאי.

אני כותב את הדברים קצת אחרי שראיתי את מסי מבקיע צמד. ככל הנראה גדול הכדורגלנים מאז ומעולם. גדול יותר ממראדונה. גם יותר מאוזן. הוא לא עשה קוק בשירותים עם בטיסטוטה. וגם, ארגנטינה של מיליי שונה לחלוטין לטובה מהעבר. אבל בין פּוֹרטֶה שמת בעיגול האמצע ב-1918, לבין מסי שהבקיע ב-2026, בוערת בדיוק אותה אש.

זר לא יבין זאת.