אם אתם אוהדי ביבי, דלגו הלאה. הטור הזה לא בשבילכם

בעוד אנחנו נלחמים כאן ומתקרבים לניצחון, שאני מקווה שלא יילקח מאיתנו ברגע האחרון כמו שבדרך כלל קורה כשאנחנו כפסע, בעולם נמשכת המפולת המוחלטת בתדמיתנו, שמוחקת את כל מה שבנינו והשגנו במשך כל שנות קיום המדינה.

לא יודע אם אתם עוקבים, אבל חוץ מהמוסלמים שעושים את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות - הרס ואלימות ובלגן, גם ידידים ותיקים מפנים לנו עורף, מתעטפים בסמרטוט הפלשתיני המכוער ומתרחקים מאיתנו כמו מצרעת בשלב המידבק.

לא ייאמן שעדיין אין לנו מנגנון הסברה ותעמולה יעיל, מתוקצב, מאויש, ממזרי, קטלני. לא יכול להיות שעדיין מתפרסמות ידיעות על רצח משפחה שלמה בעזה בידי כוחותינו, ידיעות שרובן שקר ומצג שווא של תעשיית השקר הפלשתינית, והתגובה כה איטית, כה מהוהה, שאינה משפיעה כלל. בעיניי, מחדל ההסברה הוא המחדל הגדול ביותר של 7 באוקטובר, אחרי מחדל ההנהגה המגמגמת, והוא ישפיע על חיינו כאן בעשורים הבאים, לא פחות.

ומכאן אני מגיע לנקודה שלטובתה אני כותב את הקטע הזה. אם אתם אוהדי ביבי, דלגו ותיהנו. זה לא בשבילכם. אנחנו רואים בימים האחרונים גינויים נגד ביבי מצד אמנים בולטים כמו בונו של U2 או סולן רדיוהד תום יורק, שהיה פה פעמים רבות ואהב אותנו, ויש עוד. הפרצוף שלנו בעולם הוא של ביבי, וביבי שנוא גלובלית, למעט פה ושם.

באמת סליחה, זה לא נעים גם לי, אבל נתניהו הוא מגנט של אנרגיה שלילית מכל העולם ויש להחליפו במהרה. מגיע לנו טיפול קוסמטי עמוק, השלת עור, הצמחת פנים חדשות. מי? אני פנוי. פנו ותיענו

אני גורס שאחרי שהמלחמה תסתיים - את עזה לא נרשה לשקם, אבל את עצמנו נהיה חייבים לשקם מהפגיעות החמורות שגרמו לנו ראש הממשלה, בצלאל סמוטריץ', בן גביר הריק, צבי סוכות הקיצוני, ואטורי הכסיל, השר אליהו ואחרים.

אני חושב שחוץ מהצורך האקוטי להחליף את השלטון הכושל בכל ההיבטים בשלטון טיפה יותר מתון, הרבה יותר אחראי בדיבוריו ובעל יכולות ניהול וקבלת החלטות אמיתיות, לא תהיה ברירה אלא להעלים מעין העולם את כל המופקרים שאומרים, וחוזרים ואומרים, דברים שלאוזן הבינלאומית הם צורמים עד כאב. ומעבר להחלפתם, הדבר המרכזי שנהיה חייבים לעשות הוא להעמיד בראשנו אנטיתזה לביבי. להוכיח שאנחנו אחרים, חדשים, מהניילונים.

באמת סליחה שאני כותב על ביבי, זה לא נעים גם לי, אבל האיש הזה הוא מגנט של אנרגיה שלילית מכל העולם ויש להחליפו במהרה, בהליך דמוקרטי, נקי ומכובד, שישלח אותו הביתה לעשות כסף, להרצות במיליונים, להסתופף עם אנשים שהוא מחבב, אבל להפסיק להיות הפרצוף שלנו. מגיע לנו טיפול קוסמטי עמוק, השלת עור, הצמחת פנים חדשות. מי? אני פנוי. פנו ותיענו.

סמים

ליבי למשפחתו של הנער בן ה־15 שנפל אל מותו מהקומה העשירית, לאחר שעל פי החשד השתמש בסמים פסיכדליים במהלך מסיבה. איזה מוות מיותר, כמה טרגי שילד נוגע בסמים משני תודעה וקופץ, על פי החשד, אל מותו.

שמענו על השפעתם של הסמים האלה - אל.אס.די, פטריות, מסקלין ויש עוד - שגורמים לאדם לחשוב לרגע שהוא ציפור, לא להרגיש תחושת סכנה, לאבד קשר עם המציאות, לצלול לעולם דמיון. אני לא שולל התנסויות כאלה בהשגחה, בגיל מבוגר, ביישוב הדעת ועדיף בקומת קרקע. אבל העובדה שילדים מגיעים אל החומרים האלה היא מטרידה במיוחד גם בגלל הזמינות הבלתי נסבלת של חומרים מסכני חיים, וגם בגלל שבאמת ילדים צריכים להיות ילדים, הם עוד לא גילו את העולם וכבר מנסים להימלט ממנו. זה מעציב אותי עמוקות.

קראתי השבוע גם ציטוט שהחריד אותי, של ח"כ פנינה תמנו שטה בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה. "נערים לא יוצאים מהבית בלי סם אונס", היא טענה. מה? אנחנו לא היינו יוצאים מהבית בלי אפטר־שייב, בלי להעביר מסרק בבלורית, בלי להתאמן על משפט פתיחה חביב, אבל סם אונס? זה הנוטל ממנה את היכולת לומר לא? זה ההופך אותה לגוף ללא שליטה, ללא אישיות, ללא יכולת למצוא חן? איפה אנחנו חיים? איך איבדנו דור?

אני יודע. הדור הזה, שהוכרז כאבוד, הוכיח במלחמה הזאת שהוא בנוי אחרת ממה שחשבנו, שיש בו כוחות יוצאי דופן. אבל זה עדיין לא מספיק כדי שלא נדאג עמוקות בגלל אספקטים אחרים של קיום הצעירים שלנו. מה מקשר בין הנער שנפל לנערים של סם האונס? הרצון לקצר תהליכים. לא לבנות אישיות ומיומנויות חברתיות ואישיות לאט, צעד־צעד, אלא לקפוץ ישר לתוצאה. או הארה או פיתוי אישה - בלי לעבור בדרך בכל התחנות. והבעיה המרכזית היא שאם אתה מגיע ליעדך כה מוקדם בחייך, בעזרת חומר כזה או אחר, את הדרך הארוכה כבר לא תעשה וכל חייך תחיה בגעגוע לפסגה ההיא, שנכבשה בקלות.

המלחמה בסמים היא כישלון מוחלט. למה? כי לא מלמדים את הנערים והנערות את האמת על סמים, רק מנסים להפחיד ולמנוע. טעות נוראית. בדמיוני, כשאהיה שר החינוך, אחנך את הדורות הצעירים מה עושים סמים, מה תועלתם ומה נזקם, ובעיקר אלמד אותם לדחות את הניסיונות הסקרניים לגיל שבו המוח כבר הבשיל. עד אז, דברו עם הילדים. אל תפחידו, תחנכו.

אברי

השבוע גיליתי באתר השמות בישראל שיש 181 "אברי" רשומים במדינה. אנחנו שם נדיר, ציפור משונה. מאז ומעולם אני יודע שהשם שלי לא נפוץ במיוחד. אני פוגש או שומע על עוד אברי לעיתים נדירות ביותר, ואז מרגיש שהאברי השני גנב לי את השם ושמוטב שימצא לו שם אחר וישאיר אותי בודד במערכה, זוהר במיוחדותי.

קראו לי אברי מסיבה מצחיקה. אברי זה אברהם כמובן, על שם סבא שלי אברהם אַלָדָר קווסטלר, שנרצח באושוויץ ב־1944. אבל ילד לא מסתובב עם השם אברהם, ויש לקצרו. תשאלו, אז מה רע באבי? כלום לא רע, למעט העובדה שהיו שישה אבי בשכונה שבה גדלתי, ובזמן ההוא מקובל היה לקרוא מהחלון לילד שיבוא כבר הביתה, ארוחת ערב על השולחן, ומי רוצה שישה ילדים מנוזלים בשם אבי שיתקבצו לארוחה? אז הלכו על אברי, שיבדילני מהם. חוץ מזה, אברי הוא הכינוי המקובל לאברהם בארצות האימפריה האוסטרו־הונגרית, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, שמהן בא אבא שלי. אז נהיה אברי.

אף פעם לא חיבבתי במיוחד את השם הזה. רציתי להיות קצת כמו כולם, אמיר או גידי או מקס. מאוד מורכב גם למצוא שם חיבה לאברי, שהוא כבר שם חיבה מראש, אז תמיד קראו לי בבית בשמות שאינם קשורים לשמי ושאינם מכילים את אותיותיו. בבית הייתי מינקי. לך תבין, אבל מחוץ לבית זה הידרדר פעמים רבות לאברוש, שזה בעיניי שם ממש פוגעני, מזכיר לי שם של עכברוש. אברוש העכברוש. אל תקראו לי ככה אם אתם רוצים לגייס אותי לפעולה לטובתכם.

ועכשיו מתברר שיש עוד 180 כמוני. המחשבה הראשונה שלי היתה שאולי נקים איזו התאגדות סודית, ניפגש במסתרים, אולי במערה החשמלית, ומשם נצא לפעולות הרואיות, אולי בתחום השתלת האברים.

אבל אחר כך הבנתי שאין בינינו שום משותף, חוץ מארבע האותיות שנבחרו לייצג אותנו בעולם: אל"ף בי"ת רי"ש יו"ד. נכון, אנחנו לא רבים, אבל אין לזה כל משמעות. ולא, אני לא מאמין ששמו של אדם קובע את גורלו. מן הסתם, אם נערוך כנס גדול של כל האברי בישראל, ייגמר לנו מה להגיד אחד לשני תוך שש דקות, ונישאר עם שתיקה מטרידה שרק קולות כרסום הבורקסים יפריעו לה.

ובכל זאת, אם גם אתה אברי, או אולי את, שלחו לי מייל, תגידו שלום. אנחנו כה מעטים, מוטב שנתאחד עכשיו לפני שניעלם, כי כבר לא מייצרים כמונו היום.