לפני שתתחילו לקרוא, חשוב לנו להזהיר: הכתבה כוללת ספוילרים משמעותיים לסרטים "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה" ולסדרות "מבוקש" ו"ווסטוורלד"
ההיסטוריה מלאה דוגמאות לאחים שהפכו ליריבים מרים - החל מיעקב ועשו, עבור באדולף ורודולף דאסלר, שמפעל הנעליים שלהם התפצל לאדידס ופומה, ובאחים גאלגר, שהלהקה שלהם הפסידה עשרות שנות הופעות בגלל יריבות אישית - וכלה באחים מוקש ואניל אמבאני מהודו, שאמם נאלצה לפצל את עסקיהם.
אבל צמד אחים אחד, שדווקא יש לו לא מעט תירוצים למרמור הדדי, מסרב להצטרף לסטטיסטיקה: כריסטופר וג'ונתן נולאן, שכל אחד מהם הוא יוצר ענק בזכות עצמו, אך רק אחד מהם כולכם מכירים - וכנראה תקראו עליו לא מעט בחודשים הקרובים. ליתר דיוק: רק עליו.
כמנהגם של שני האחים, שעליו נדבר כאן בהמשך, ננסה לפענח את חידת חוסר האיזון ביניהם לא לפי סדר כרונולוגי. במקום להתחיל מההתחלה - או מ"התחלה", הסרט שמהווה את פסגת היצירה של נולאן הבוגר - נתחיל דווקא מהסוף ומנולאן הצעיר, שכותב שורות אלו מאמין כי הוא ראוי ללא פחות תהילה - ואולי יותר - מאחיו הגדול.
יש נביא בעירו
הסימנים החלו לצוץ לפני חודש: כמה אנשים סביבי דיווחו שהם צופים בסדרה "מבוקש" ("Person of Interest"), היא דורגה במשך שלושה שבועות כאחת מ-10 הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס בישראל, ולפי נתוני צפייה פיראטית היא גם אחת מ-50 הסדרות הפופולריות בעולם השנה. זאת אף שהיא שודרה במקור לפני יותר מעשור, בשנים 2016-2011.
סדרה שנחשבה מדע בדיוני הפכה למציאות קודרת. הטריילר ל"מבוקש"
הסדרה היתה לכאורה יצירת הביכורים של ג'ונתן נולאן, שחגג 50 לפני חודש. בזמן אמת היא נחשבה למדע בדיוני - אך נראה שבשנה האחרונה העולם הדיסטופי שהיא מתארת הופך למציאות: ערים בארה"ב החלו להתקין מצלמות המחוברות לבינה מלאכותית כדי לזהות פשעים ופושעים ללא מעורבות אנושית, לרוב בהליכים מאוד לא דמוקרטיים, בלי לתת לתושבים הזדמנות למנוע את המעקב התמידי. Palantir ו-ClearView בונות מערכת עולמית כזו עבור הממשל האמריקני, צעד שמעורר ביקורת ציבורית רחבה.
בסדרה קורה דבר דומה: בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, ממשלת ארה"ב מזמינה מניית'ן אינגרם, מתכנת מחונן, מערכת שתתחבר לכל אמצעי תקשורת ומעקב שקיים - ממצלמות מהירות ועד ג’ימייל - ותזהה מבעוד מועד התארגנות לפעולות טרור. מאחורי הקלעים, מי שמנהל את העניינים הוא ידידו מהאוניברסיטה הרולד (שם משפחתו לא נחשף בסדרה), שלאחר מסירת המערכת לידי הממשלה לוקח על עצמו את הטיפל ב"רשימת הלא-רלוונטיים" - אנשים שהמערכת מזהה ככאלה שבמרכז מזימות נקודתיות שאינן סכנה לביטחון האומה, ולכן הממשלה לא טורחת להתערב בהן.
כריסטופר יכול להתגאות בכך שהספיק כבר לזכות ב-195 פרסים, ובהם שני אוסקרים, שלושה BAFTA וגלובוס זהב אחד. ג'ונתן היה מועמד לשמונה בלבד, מחציתם שוליים למדי, ולא זכה באף אחד מהם. על הסדרה "מבוקש", שזוכה לעדנה מחודשת כעת, הוא לא קיבל אפילו מועמדות אחת
לכאורה זו סדרה על אובדן הפרטיות, אבל אט אט נחשף שהכוכבת האמיתית שלה היא הבינה המלאכותית. הנה כמה שורות נבואיות ממש מפרקי הסיום של העונה השלישית:
"עידן מדינות הלאום נגמר. אין יותר גבולות. אני רוצה לחיות תחת שלטון צודק יותר. 'שומרוני' לא ישכב עם המזכירה או ילבין כספים. ההחלטות שלו יתבססו על היגיון צרוף. בתוך 20 שנה, החיים על כדור הארץ יידמו למיתוס היווני העתיק: פנתיאון של ישויות בעלות בינת-על ישמור עלינו. אני שמח שחיית מספיק כדי לחזות בבוקרו של העולם החדש שאותו יצרת, הרולד. אך הגיעה עיתם של האל שלך והאל שלי להילחם".
את המשפטים האלה אומר ג'ון גְריר, מרגל בריטי שהפך לבעל חברת מודיעין פרטית, ושני ה"אלים" הם שתי הבינות המלאכותיות שיצרו - "המכונה" ו"שומרוני". למי שעוקב אחרי החיכוך בין נשיא ארה"ב,דונלד טראמפ לבין חברות AI כמו Anthropic והנימוקים המשמשים להצדקה שלהם ("אבל סין!!!"), הדו-שיח הזה נשמע משמעותית פחות בדיוני מכפי שהצטייר ב-2014, השנה שבה שודר במקור.
המאבק לשליטה באנשים באמצעות AI נוכח גם בסדרה השנייה שיצר ג'ונתן, "ווסטוורלד". בסדרה הזו, ששודרה בשנים 2022-2016 ב-HBO, הוא מתאר לונה-פארק שבו אפשר לנהל איטראקציות מכל סוג שהוא - החל משחנ"ש סתמי, דרך סקס סוער ועד טבח המוני - עם אנדרואידים, רובוטים שנראים ומתנהגים כמו אנשים אך אין להם זכויות, ולכן מותר לעשות בהם את כל מה שרוצים ולא מעיזים לעשות ליפהפייה שגרה בבניין ממול או לעמיתים המעצבנים בעבודה. כל זה משמש רקע לשאלות על משמעות החיים, בחירה חופשית ואיך לא, שליטה באמצעות מכונות.
יחי ההבדל
"ווסטוורלד" זכתה בזמנה להערכה לא מעטה, אך נדמה שמאז סיומה נשכחה כמעט לחלוטין. היא אמנם קיבלה לא מעט מועמדויות וזכיות בפרסים, אך היוצר שלה היה מועמד לשמונה בלבד, מחציתם שוליים למדי, ולא זכה באף אחד מהם. על "מבוקש" הוא לא קיבל אפילו מועמדות אחת.
באופן אירוני, נראה שהסדרה שזיכתה אותו בהכי הרבה תשומת לב היא "Fallout" - הראשונה שלו כבמאי ומפיק, ולא כיוצר וכותב. הסיבה לתשומת הלב מעט מוזרה: לפני עלייתה התחלק הקהל בין גיימרים, שחיכו בכיליון עיניים לראות איך נולאן יהפוך את סדרת המשחקים המצליחה לכזו שתקרוץ גם למי שלא שיחק בהם, לבין שמרנים שצפו שהסדרה תהיה עתירת מסרים פרוגרסיביים, בדומה לאדפטציה הטלוויזיונית הקודמת למשחק מצליח, "האחרונים מבינינו". התוצאה הפתיעה את כולם באיזון עדין בין כבוד למשחקים, לבין תוספות ייחודיות שלא מרגישות מאולצות או מטיפניות.
הפתיעה את כולם לטובה. הטריילר לעונה הראשונה של "Fallout", הסדרה של ג'ונתן נולאן
לעומת ג'ונתן, כריסטופר יכול להתגאות בכך שהספיק כבר לזכות ב-195 פרסים, ובהם שני אוסקרים, שלושה BAFTA וגלובוס זהב אחד. כל זה עוד לפני שיוצא הסרט השאפתני החדש שלו, “האודיסיאה", שהשבוע נערכה הקרנת הטרום-בכורה שלו וההקרנות שלו יחלו בסוף החודש, מה שאומר שהוא צפוי לככב בביקורות הסרטים בחודשים הקרובים ובעונת הפרסים הבאה.
כמה מהפרסים של כריסטופר, שיחגוג החודש 56, היו יכולים לעורר בקלות את קנאתו של ג'ונתן: הסרט שפרסם את האח הסנדוויץ’ (לשניים אח בכור בשם מת'יו) היה "ממנטו" (2000), שאת סיפור הבסיס שלו כתב האח הצעיר.
כריסטופר לא נרתע ממתן קרדיט לג'ונתן בכל הזדמנות אפשרית, והאחרון, מצידו, מפרגן בלי הפסקה לאח המפורסם, ומעולם לא קבל על כך שכריסטופר זוכה לכל הכתרים ותשומת הלב, בשעה שלו בקושי נשארים פירורים
כמו כן, כריסטופר עצמו מודה שאת שורות המחץ לסרט המצליח ביותר שלו, “האביר האפל" (בשקלול אינפלציה הוא הכניס 1.5 מיליארד דולר, לעומת 1.45 מיליארד ל"עלייתו של האביר האפל”), כתב ג'ונתן: “או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק כדי לראות את עצמך הופך לנבל".
על הפאנץ' האלמותי הזה האח הקטן אחראי. "או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק כדי להפוך לנבל"
אלא שלא נראה שבין השניים קיים מושג של קנאה: כריסטופר לא נרתע ממתן קרדיט לג'ונתן בכל הזדמנות אפשרית, והאחרון, מצידו, מפרגן בלי הפסקה לאח המפורסם, ומעולם לא קבל על כך שאחיו זוכה לכל התהילה, ולו בקושי נשארים פירורים.
טוויסט משפחתי
יכול להיות שהסינרגיה המדהימה בין שני האחים מגיעה מהתפקידים השונים שהם נוטלים לעצמם בהפקות: כריסטופר נחשב ל"אוטֵר" (Auteur) – קולנוען שכל פרט בסרטיו הוא חלק מהחזון שלו. רשמית הוא במאי, אך הוא מעורב בכל פרטי ההפקה של סרטיו, החל מהכתיבה ועד ללמידת עבודת הצילום (את סרטו הראשון הוא צילם בעצמו) והאפקטים (הוא אוהב אפקטים פיזיים, שאותם הוא יכול ליצור מול המצלמה, ומנסה למזער את השימוש באפקטים דיגיטליים), בעוד ג'ונתן בעיקר כותב, ואת השאר מוסר בידי אנשי מקצוע.
מתמקד בכתיבה ומוסר את השאר לאחרים. ג'ונתן נולאן מדבר על "Fallout"
בניכוי הבדלי הגישות ביניהם - כריסטופר חולה שליטה, ג'ונתן משוחרר יותר - שני האחים בעלי חותם יצירתי דומה למדי. שניהם מצטיינים בטוויית עלילות מוקפדות, שבהן הם משתמשים ככלי לבחינת סוגיות כמו זיכרון, יחסי ממשות ודמיון וחופש בחירה. שניהם אוהבים מאוד להציב שאלות, וגם לספק תשובות, גם אם לעתים הן מורכבות ולא ברורות. כך, למשל, ב"מבוקש" נמנע ג'ונתן מהבחנה בין טוב לרע, צודק או טועה, ונותן לכל הדמויות לשטוח את תפישות עולמן; וכריסטופר בחר לסיים את "התחלה" בבחירה של הגיבור (ליאונרדו דיקפריו) להימנע מגילוי התשובה לשאלה אם הוא נמצא במציאות או בחלום.
שניהם, כמובן, נהנים לשחק עם ממד הזמן: כריסטופר התחיל את זה כשבחר להציג את "ממנטו" בשני צירי זמן מנוגדים – החצי המאוחר מוקרן לצופים בצבע ובסדר כרונולוגי הפוך, כדי להמחיש להם את האמנזיה של הגיבור, והחצי המוקדם בשחור-לבן בסדר כרונולוגי רגיל, עד לקליימקס בסצינה שבה נפגשים העתיד והעבר.
חיבה משותפת לטוויסטים ולמשחקים עם ציר הזמן. כריסטופר נולאן מסביר את "ממנטו"
מאז עשו זאת שניהם פעם אחר פעם. בעונה הראשונה של "ווסטוורלד", לדוגמה, מוצגים לסירוגין אירועים שקרו באותו מקום בהפרש של עשרות שנים, אך רק בפרק האחרון הצופים מגלים זאת; וב"אופנהיימר", חייו של מדען האטום רוברט אופנהיימר מוצגים בסדר שנקבע לפי השאלות בשימוע שנערך ב-1959 ללואיס סטראוס, שהביא לפיטוריו של אופנהיימר בעקבות חילוקי דעות פוליטיים.
שני האחים גם אוהבים טוויסטים מפתיעים. על הפירוק וההרכבה של ציר הזמן כבר דיברנו, אבל בסרט "יוקרה", העוסק במאבק בין שני קוסמים יריבים, קיימת המחשה עוצמתית במיוחד לנטייה הזו; סצינה אחת חושפת כמה רחוק היה מוכן צמד הקוסמים ללכת בשביל קסם מוצלח - אחד יוצר כפילים של עצמו, שאותם הוא רוצח מדי ערב, והשני חתך לעצמו אצבעות כדי להיראות כמו התאום שחולק איתו זהות. וזה גם המקום לציין את הגילויים החוזרים שוב ושוב ב"ווסטוורלד", שכל מה שראינו עד עכשיו היה סימולציה.
זכתה להערכה - ומאז נשכחה. ג'ונתן נולאן ואשתו ליסה מסבירים את "ווסטוורלד"
בכל הנטיות הללו, האחים עקביים למדי: הם אוהבים להשתמש באותם אמצעים ודרכי מבע פעם אחר פעם. ההבדל העיקרי הוא שנראה שאצל כריסטופר זה נעשה לפעמים מתוך הרגל (ע"ע אופנהיימר, שציר זמן ליניארי ו"נורמלי" לא היה מפחית אפילו גרם מאיכותו), בעוד אצל ג'ונתן השימוש מחושב יותר ותמיד משרת מטרה סיפורית. כשמוסיפים לזה את יכולות הכתיבה, שכריסטופר עצמו מודה שבהן ג'ונתן עולה עליו, קשה שלא לחשוב שהאחרון מקופח במידת התהילה שהוא זוכה לה לעומת אחיו.
אבל כאן אנחנו מגיעים לעוד דבר שמאפיין את הנולאנים: המשפחה היא גורם חשוב מאוד אצל שניהם. לא כאלמנט עלילתי, אלא בתהליך היצירה: שני האחים משתפים פעולה באופן צמוד, חולקים טיוטות ואוהבים ללהק את דודם המנוח - ג'ון נולאן, שמת לפני שלושה חודשים - לתפקידים (למשל זה של ג'ון גריר ב"מבוקש"). נוסף על כך, על ההפקה של רוב התכנים שלהם חתומות נשותיהם, אמה תומאס וליסה ג'וי.
המשפחתיות הזו, שאולי כדאי להפוך יום אחד גם אותה לסרט, עשויה לשפוך אור על חוסר הקנאה והתחרותיות ביניהם: מבחינתם, אין כנראה הבדל בין הצלחה של אחד או של השני. ממילא חצי מהמשפחה מעורבת בכל יצירה, ולכן לא משנה מי עזר למי יותר - כולם שותפים. כך, משפחה בריטית מגובשת אחת מצליחה להתעלות על מאבקי אגו ותהילה - ולהשתלט על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקנית.
