הישראלי הממוצע תמיד יתרפק בגעגוע על מה שאבד. לאורך 24 שנותיו על המסך, ערוץ 2 היה שם נרדף לתרבות המונים עממית, רדודה ושטוחה. כמה ביקורות ורפש הטיחו בו. היום, במבט מפוכח לאחור, תשע שנים אחרי שהוחשך, כשראינו לאן הידרדרה מאז הטלוויזיה המסחרית, פתאום הערוץ המיתולוגי נראה כמו הר סיני. קדוש, היסטורי ומכונן.
כשאומרים טלוויזיה מסחרית, אומרים ערוץ 2. הגוף שסלל את עידן הטלוויזיה הרב־ערוצית, ששינה תפיסה והנחיל מורשת של מרדף אחר הרייטינג, אך גם יצר מדורות שבט אינסופיות עד שפוצל ב־2017 לשתי ישויות נפרדות - רשת וקשת. תקופתו נחשבת לתור הזהב של המדיום בארץ, בזכות שפע של תכנים, תמימות, יצירתיות, תעוזה ודודו טופזיוּת. ערוץ שהיה ההיפוך המוחלט מכל מה שמשדרים בימינו.
עידן התמימות? פתיח בערוץ הניסיוני
השבוע עלה לאוויר ערוץ 16 ובאמתחתו שפע של תמימות, מתובלת בחזון מסתורי על טלוויזיה של פעם. טלוויזיה כמו שנתנו בערוץ 2 לפני 20 ו־30 שנה. זאת אומרת, לוח שידורים מגוון ובידורי עם חצי שעת חדשות בפריים טיים - ואין ליהוק שהיה יכול לסמל טוב יותר געגוע לתקופת הזוהר מאשר יעקב אילון ומיקי חיימוביץ׳ כמגישי מהדורת שמונה בערב. זה לפחות מה שחשבו ראשי הערוץ החדש.
אילון הגיע בריצה. בשנים האחרונות הוא הסתתר בערוץ הכנסת והגיש מאולפן בביתו מהדורה יומית. ביום ראשון האחרון הוא היה זה שפתח את שידורי הערוץ, כשהחל להגיש מהדורה יומית דלה וניסיונית. מיקי דחתה על הסף את ההצעה להצטרף, אחרי שכבר הצהירה בפומבי שנמאס לה מחדשות. גם את דני רופ ניסו ולא הצליחו להביא.
יעקב אילון מספר מדוע סירב לראיין את דונלד טראמפ // צילום: קשת 12
ועדיין, יעקב אילון בפרונט זה מספיק כדי להבהיר לאן הפנים מועדות. חדשות אולד־סקול, מאוזנות, מונוטוניות ומהוגנות. הפוך ממה שמשדרים בארבעת הערוצים המסחריים המתחרים. לא בטוח שיש לשעמום האפור הזה קהל יעד - ואם כן, הוא כנראה צופה בכאן.
אף שהכי זול לשדר אולפנים פתוחים עם דעתנים חרטננים שמדברים את עצמם לדעת, ב־16 מצהירים שאין להם עניין בכאלה. לכן הביאו את צביקה הדר כדי להקים את מחלקת הבידור. הדר, מהשמות שהכי מזוהים עם ערוץ 2 בשיא הצלחתו - "כוכב נולד", "הקומדי סטור" ו"שמש" - מייצג בידור משפחתי מהזן שלא ממומש מספיק על המסך.
אבל רגע, למה בכלל צריך לשחזר עידן שנגמר? ובכלל, האם יש מקום לערוץ מסחרי נוסף בישראל? בשוק שבו אף אחד לא מרוויח - מה הפרס?
מניות לצופים
את ערוץ 16 עדיין קשה לתפוס. לפחות לשבועיים הקרובים, לוח השידורים היומי מכיל מהדורת חדשות בשמונה בערב, ובשאר הזמן שקופית עם דגל. הוא זמין לצפייה רק באפליקציית סלקום tv+ או דרך אתר האינטרנט של הערוץ. בפלטפורמות כמו yes ו־HOT אפיק 16 תפוס על ידי ערוצים אחרים, ומתנהל משא ומתן בנוגע לסכום שהערוץ ישלם כדי להיכנס פנימה. בסוף, הכל עניין של כסף.
מלחששים במסדרונות כי קודם נעשה ניסיון לרכוש את ערוץ 24, שבבעלות משפחת אדרי, מה שהיה מאפשר למיזם לשדר מיידית בפריסה רחבה - אולם המשא ומתן התפוצץ בשלב מוקדם.
למה בכלל צריך לשחזר עידן שנגמר? ובכלל, האם יש מקום לערוץ מסחרי נוסף בישראל? בשוק שבו אף אחד לא מרוויח - מה הפרס?
בעל השליטה בערוץ החדש הוא יזם הנדל"ן האשדודי איציק חדד, שחיפוש גוגל עליו מכתים אותו בהרשעה בפרשת שחיתות מלפני עשור. האינטרסים סביב כניסתו לשוק התקשורת לא ידועים. כמה כסף יצטרך להשקיע? גורמים מספרים כי בתוכנית העסקית שהוצגה בפניו צוין סכום של 280 מיליון שקלים כתקציב התחלתי עבור הגשמת השאיפות. נוסף על כך, קיימת נטייה למכור מניות לצופים, שיקבלו השפעה על התוכן שישודר.
בערוץ מספרים כי המטרה היא לא לעשות אותו הדבר, אלא ללכת על נוסחה שמזכירה "טלוויזיה של פעם". מעט חדשות ואקטואליה, לצד מבחר של תוכניות קנויות, דרמות מקור, טלנובלות יומיות, ריאליטי, שעשועונים, דוקו ותוכנית בוקר עם מוטי רייף. טלוויזיה מזן שלא משדרים כמעט. לא בטוח שהרעיון רווחי, אבל אם הוא יתרומם, ואם הכסף לא ייגמר באמצע - זו עשויה להיות בשורה חיובית לתעשייה השוקעת.
בינתיים, שכר הערוץ את האולפנים המיתולוגיים של החינוכית בקלאוזנר 14, תל אביב, והשקיע 7-6 מיליון שקלים בשיפוצם. השבוע הוזמן לשם שר התקשורת שלמה קרעי כדי לגזור את הסרט ולהשיק שידורי ניסיון, שבעוד שבועיים יהפכו ל"שידורי הרצה".
צוות ההקמה מתבסס על רם לנדס, שבעבר מילא תפקיד בהקמת ערוצים 2 ו־10, ועמד בראש ועדה ממשלתית לסגירת רשות השידור והקמת תאגיד כאן. חברת ההפקה שבבעלותו, "קודה תקשורת", נמצאת בשותפות חלקית עם אייל גולן, כך שלכאורה גם הזמר השנוי במחלוקת מוזכר כבעל השפעה אפשרית מאחורי הקלעים.
המנכ"ל איתי וולמן, שעבד בעבר בערוץ 2, שימש קודם לכן מנכ"ל ערוץ 14 ובתפקידו האחרון ייעץ לערוץ הכלכלה. עוד פורסם כי מאור זגורי יהיה אחראי על הפקות המקור. כל אלה ואחרים מנסים בחודש האחרון לגייס כוח אדם, אבל כל אחד מושך לכיוון אחר - וכמו שאומרים, לפעמים יד שמאל לא יודעת מה יד ימין רוצה.
כל יד מושכת לכיוון אחר. הלופ של ערוץ 16 לפני ההשקה
אפרופו ימין ושמאל, בערוץ מתעקשים על הפרדה מוצהרת בין דעות פוליטיות ופרשנויות לבין תוכן חדשותי. מצד אחד, יעקב אילון הוא המגיש הכי א־פוליטי בסקאלה, ומצד אחר, את תחזית מזג האוויר לצידו מגיש החזאי צחי פלג, יוצא "האח הגדול", תומך נתניהו מוצהר שמפרסם ברשתות סרטונים נגד לפיד, מפגיני קפלן וערוצים 11, 12 ו־13. בפועל, קשה להפריד פוליטיקה וטלוויזיה.
תוך כדי ריצה
טלוויזיה לִינֵיאָרִית זה האתמול. הדבר המיושן שנקרא טלוויזיה מסחרית, עם רצועות שידור ושיחות ברזייה, ניזון ממודל כספי של הכנסות מפרסומות, אבל כדי להרוויח צריך רייטינג, וצריך אותו בזמן אמת - מה שכמעט לא קורה בימינו. כניסה של ערוץ נוסף לא תמשוך קהל חדש, מכיוון שצעירים לא צורכים כיום טלוויזיה בצורה כזאת.
הצל הקודר שמכסה את ערוץ 16 הוא צילו העגום של פרויקט "רלוונט", שנוסד ב־2023 על ידי ניר צוק, ליאור שליין ומודי פרידמן בתור ערוץ עם אג'נדה מפולחת ושאיפות לצמוח, אך קרס לתוך עצמו ונסגר כעבור שנה. אולי זו הסיבה שב־16 מחתימים את אנשי המקצוע שהם מגייסים - במאים, מפיקים, צלמים וכדומה - על חוזים לחצי שנה בלבד. חזון עם כוכבית.
הצל הקודר של הכישלון מזכיר לאנשי ערוץ 16 להיזהר. מתוך פרויקט "רלוונט" שנסגר
ערוץ 16 הוא תעלומה אפילו עבור האנשים שבונים אותו. הם כבר באוויר - גם אם אין כלום. במקום לעלות עם מוצר שלם וממוקצע, הם מעדיפים להיבנות תוך כדי ריצה. קשה לראות את הערוץ אוסף סביבו רייטינג ממוצע של 6-12 אחוזי צפייה, שהם מספרים מינימליים כדי לכסות את ההוצאות על תוכן יקר כמו ריאליטי או סדרות מקור.
ערוצי טלוויזיה אינם עסק רווחי, אבל הם כן עסק שמייצר נתיבי השפעה וקשרים בממשלה. תמיד טוב כשיש לך ערוץ טלוויזיה ביד, אבל להקים ערוץ חף מפופוליזם ומבחישות של בעלי עניין וכוח זו פנטזיה נטולת אחיזה במציאות
בסופו של דבר, ערוצי טלוויזיה אינם עסק רווחי, אבל הם כן עסק שמייצר נתיבי השפעה וקשרים בממשלה. תמיד טוב כשיש לך ערוץ טלוויזיה ביד, אבל להקים ערוץ חף מפופוליזם ומבחישות של בעלי עניין וכוח זו פנטזיה תמימה ונטולת אחיזה במציאות. אולי הפרס האמיתי לערוצים הוא לא הרייטינג ולא הרווח, אלא ההספד. כי בישראל, הדבר היחיד שערוץ באמת זוכה בו הוא הגעגוע אליו אחרי שהוא נסגר.
בסיס האם
האולפנים של החינוכית ברחוב קלאוזנר 14 הם לא סתם "אולפנים מיתולוגיים". מהמתחם הזה ברמת אביב יצאו ב־1966 שידורי הטלוויזיה הראשונים בישראל, בערוץ היחיד שהיה כאן. זה אולי קצת פואטי, שכן בעל הערוץ החדש, המשדר מאולפנים אלה ממש, עשה את הונו בנדל"ן. כיום, אגב, הקרקע של המתחם עדיין נמצאת בבעלות המדינה.
לדוב ולרע
"הדוב" היא כמו מסעדה ממש טובה, אפילו מישלנית, שהולכים אליה הרבה יותר מדי. הדרמה הקולינרית המוערכת מאוד (21 פסלוני אמי וחמישה גלובוס הזהב) הגיעה בשבוע האחרון לסופה כששחררה את עונתה החמישית והאחרונה. את השטיק שלה הבנו כבר אחרי עונה וקצת - וחוסר היציבות של הפרקים שלה, שנעו בין גאונות לבין מקרים של זבוב במרק, היה לסימן היכר של עונותיה המתקדמות. שזאת אנלוגיה די בנאלית אך נכונה למסעדה שמוכרת את אותה המנה שוב ושוב. בסוף, מה ש"הדוב" הגישה הכי הרבה זה לא אוכל, אלא חרדה. וחמש עונות של התקף פאניקה מתמשך במטבחים צפופים זה בערך שלוש עונות יותר מדי.
להתמכר/לוותר
החיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר (HBO max)
נו, אז איך הקומדיה החדשה של לארי דיוויד ב־HBO? האמת, מדובר בפצצת זמן קומית. מערכונים תקופתיים שבהם לארי חוזר לרגעים איקוניים בהיסטוריה האמריקנית והופך אותם לשלו. בפרק הבכורה, למשל, הוא יושב לצד רוזה פארקס ומתנהג בקטנוניות לארי דיוויד טיפוסית, עד שהיא מוותרת מיוזמתה על הכיסא בקדמת האוטובוס. "החיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר" (בהפקת ברק אובמה) היא כמו "תרגיע" שבלעה את "היהודים באים".
המתמחה (HOT)
"המתמחה" של HOT סיימה עונה עם חורים שנתפרו ברפיסות עם חוט פרולן. היא תיארה מציאות אפלה של סחר באיברים ושחיתויות בבתי החולים, אך ככל שהתקדמה כך העלילה הפכה יותר ויותר מופרכת ועקומה. סדרה שהחלה כדרמה רפואית עם פוטנציאל, אך התפגרה על שולחן הניתוחים. גם ניב סולטן בתפקיד הראשי ומארק איווניר בתור מרדים אקסטרווגנטי לא הצילו את "המתמחה" מעצמה. הלוואי שלא תהיה עונה שנייה. באמת שאין צורך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
