פרופ' ישראל קנוהל
חוקר מקרא והיסטוריון ישראלי
מחבר הספר "מן המעיין אל ההר" (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן). עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באונ' העברית
פרופ' ישראל קנוהל, בספרך החדש "מן המעיין אל ההר - השורשים הנסתרים של סיפור מתן תורה" (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן) אתה מאיר אמת חדשה על רגע משמעותי ביותר ביהדות - מעמד הר סיני. אתה טוען שמתן הדיברות והתגלות האלוהים לא היו על הר סיני או בסצנה דרמטית, כפי שנהוג לחשוב, אלא דווקא לצד מעיין, במקום שקט הרבה יותר. עוד לפני שנגיע למהות הדברים, איך חשבת על כך מלכתחילה?
"גדלתי בתוך המסורת היהודית, ולאורך כל השנים שמעתי את סיפור מתן התורה המוכר לכולנו. גדלתי במחשבה שזה הסיפור היחיד ואין בלתו. קצת לפני פרוץ הקורונה ריכזתי סמינר על ספר הושע, וכשהמגיפה פרצה לא התאפשר לנו להיפגש פיזית, והצעתי, כבדרך אגב, שנקרא בזום את השירה העתיקה שבסוף התורה, בספר דברים - פרק ל"ג. כשהתחלנו לקרוא את השירה, הגענו לברכת משה על שבט לוי, ובפעם הראשונה חשבתי - מה בעצם היא אומרת? מה קרה שם במי המריבה?"
זו לא הפעם הראשונה שבה קראת את הברכה, אבל זו כנראה הפעם הראשונה שבה נפל לך האסימון לגביה. אחרי כ־60 שנים שבהן קראת את אותו הטקסט שוב ושוב, פתאום פענחת אותו אחרת.
"קוראים את הברכה הזאת באופן ריטואלי בכל שמחת תורה. אבל בקורונה הברכה הזו הפכה עבורי לראשונה לאובייקט לימוד רציני. הבנתי שיש פה משהו אחר, ומשם זה התגלגל. אז כן, רק אחרי כ־60 שנות קריאה של אותו הטקסט, שוב ושוב, פתאום הבנתי שמיקום מתן הדיברות התרחש במקום אחר. אני מייחס את התובנה, את אותו הגילוי, לפריצתה של מגיפת הקורונה".
הגילוי שאתה מדבר עליו קשור במידה רבה לרצון המספרים המקראיים לקהל קוראים. זו זווית מעניינת למדי.
"הטענה הכללית שלי, מבחינת התפתחות הז'אנרים הספרותיים בתוך המקרא, היא שכתיבת סיפור קשורה בהיווצרות קהל. אם אתה רוצה לפרסם ספר, נדרש לכך קהל קוראים. אלא שבישראל העתיקה, עד למאה השמינית לפנה"ס, אין ככל הנראה קהל קוראים. אנחנו יודעים זאת על סמך עדויות ארכיאולוגיות, שלפיהן קיים מיעוט של כתובות ארכיאולוגיות לפני המאה השמינית לפני הספירה. עדות נוספת לכך היא בדמות הנביאים: על אליהו הנביא, אלישע ושמואל יש סיפורים רבים, אבל הנבואות שלהם לא כתובות בספר לפני המאה השמינית לפנה"ס.
"רק אחריה ניתן למצוא נביאים שכותבים את נבואותיהם - עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. אלה ארבעת הנביאים הראשונים שנבואותיהם נכתבו בספר, וכולם במאה השמינית לפנה"ס. לפני זה אולי היתה כתיבה אליטיסטית בחצר המלך: יושב משורר וכותב, למשל, שאיזבל ואחאב מתחתנים. אבל מדובר היה באליטות בלבד".
והכתיבה המאוחרת שאתה מזכיר היא רחבה הרבה יותר.
"רחבה ומקיפה. כך למשל, גם האופוזיציה זוכה שדבריה ייכתבו בספר. לדוגמה, דברי עמוס, האופוזיציונר המובהק למלך ישראל ולפולחן הרשמי שלו, מובאים בספר. אלה נבואות אופוזיציוניות חריפות שמתנגדות לשלטון. אגב, לא ברור אם עמוס עצמו ידע לקרוא ולכתוב, אך אם לא - היה לידו מישהו שכתב את נבואותיו בספר".
ראשית תודעת ישראל
אתה מתאר כאן בעיה אינהרנטית: אם עמוס הנביא, למשל, לא ידע בוודאות לקרוא ולכתוב, כך גם חלקים נרחבים בעם, סביר להניח. אז כיצד הופצו תכנים חשובים כאשר העם ברובו אינו יודע קרוא וכתוב?
"המדיום הראשי בתקופה שלפני המאה השמינית לפנה"ס היה באמצעות השירה. השירה, בגלל מקצביה, נחשבת לקלה לשינון ולהעברה, ומספרת לנו על אירועי התקופה המרכזיים. בספר הנוכחי הצעתי לבודד בין מה שמסופר לנו בשירה העתיקה על האירועים המכוננים, לבין הנרטיב שמסופר מאוחר יותר בתורה. ולמרבה ההפתעה, התברר לי שהמצב בשירה מאוד שונה.
"אז אמנם הר סיני אכן מופיע שם, אבל הר סיני הוא רק נקודת המוצא של האל, כי שם ככל הנראה עבדו אותו, ואת זה אנחנו יודעים באמצעות תעודות מצריות עתיקות, שלפיהן עוד לפני תחילת התקופה המקראית, ב־1,400 לפני הספירה, עבדו שבטים באזור הזה - אל בשם ה'.
"אז ה' יוצא מסיני, שהוא הר וולקני בשעיר, אדום, מדיין - המציין מקום בדרום עבר הירדן או בצפון מערב סעודיה. יציאה זו מזעזעת את ההרים, אבל לפי השירה היא לא מלווה בדיבור כלשהו של האל. הדיבור, מתן הדיברות וכריתת הברית והפרתה - כל אלה מתרחשים במקום אחר לגמרי, ליד מעיין קרוב למצרים, במערב חצי האי סיני. הוא מדבר אל כל העם, ללא תיווך של משה. אז כפי שאמרת בהתחלה - מתן הדיברות והתגלות האלוהים לא היו על הר סיני או בסצנה דרמטית, אלא דווקא לצד מעיין, במקום שקט הרבה יותר".
אפשר להתייחס אל השירה, על כל גווניה, כאל מקור מהימן?
"ניקח, למשל, את שירת דבורה, שמתחילה בסיפור של 'ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמיים נטפו'. ואז הוא מזכיר 'הרים נזלו מפני ה' זה סיני' - כלומר, לבה שנזלה מהר סיני. אבל הפתיחה על הר סיני אינה העיקר. עיקר השירה הוא על קרב שמתנהל בין הכנענים, שיושבים בעמקים, לבין הישראלים, שיושבים בהר, והתרחש ככל הנראה סביב 1,100 לפנה"ס.
"באותה התקופה לא היה מלך בישראל, לא גבו מיסים ולכן גם לא ניתן היה להחזיק צבא קבע. לכן, החיילים היו למעשה איכרים שהתנדבו למלחמה. ובשירת דבורה מסופר על כפר קטן - מרוז - שלא נזכר בשום מקום אחר בתנ"ך: 'אורו מרוז אמר מלאך ה'... כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגיבורים'. זה לא 'בעזרת השם' אלא 'לעזרת השם' - כלומר, השם צריך את עזרתם של גיבורי ישראל. ואותו הכפר שלא שלח חיילים למלחמה סופג קללות.
"אז באשר לשאלתך, אני לא חושב שמשורר מאוחר יותר היה טורח לציין פרט כל כך מינורי. חוקרים רבים סבורים שמדובר בשירה שהיא קדומה מאוד, המשקפת לנו את המצב התודעתי של עם ישראל, ממש בראשיתו".
העוצמה השקטה שבמים
האם זה מקרי שהתיאור הבולט והנפוץ יותר סביב מעמד הר סיני היה קשור בתופעה געשית בעלת אלמנט דרמטי? הסיפור על אודות המעיין הסולידי לא פשה בעם, אולי משום הסברה שהוא יהיה פחות זכיר.
"השירה, לצד כל היופי שלה, היא טקסט שכתוב בשפה שלא תמיד קל להבינה. נוסף על כך, התורה נתקדשה כמסמך המכונן שקוראים אותו גם בשבת, וגם במהלך השבוע. מעבר לכך, ודאי שלהתגלות הוולקנית הרועמת והרועשת יש אפקט ויזואלי וקולי חזק. היא יוצרת רושם, פחד ונטבעת בזיכרון. אבל למעיין יש ייחודיות אחרת. הוא נצרב בזיכרון הלאומי בכך שמתקיימת בו תביעה לאל אחד - 'לא יהיה בך אל זר' (תהילים פא, י). זה גרעין המונותאיזם, שתובע שינוי עמוק בפרקטיקה הדתית. אז במעיין יש אירוע מכונן, לא דרמטי, אלא ברמת התוכן שמשפיע מהותית על אורח החיים הדתי".
אבל הציווי הזה מופר מהר מאוד.
"חלק מהעם מפר אותו ועובד אלוהים אחרים, משום שביקשו מהעם ללכת נגד ההרגל שלהם, נגד מה שמקובל כמעט בכל המרחב הפיזי הסמוך להם. המונותאיזם הוא דבר מהפכני בשעתו, אבל בסופו של דבר - אותה התגלות על המים שבבסיסה הציווי שלא לעבוד אלוהים אחרים - שרד ממש עד ימינו. זה מראה על העוצמה שבדבר".
מים שקטים חודרים עמוק. בספר אתה מתייחס גם למספר. מה אנחנו יודעים עליו?
"הוא לוקח את היסודות ואת האלמנטים שבשירה ויוצר מוטיב געשי, עם סמכות גדולה יותר, שכן כל מה שנאמר למשה בסיני על ידי אלוהים - הוא בעל סמכות אדירה. אני סבור שהמספר היה קשור לחוגי הנביאים, מתנגד חריף לפולחן הרשמי ולעגלי הזהב. הוא מתנגד לאושר ולפאר, ומעודד פולחן פשוט ואלמנטרי - אבנים ואפר, בלי אבני גזית, כסף או זהב. הוא נגד הכהונה וחושב שלכל עם ישראל יש מעמד של קדושה - 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', זו סיסמתו. המספר מתנגד למלך, ובאופן סוציאלי־חברתי דואג ותומך לעניים ולחלשים בחברה בדמות צווים רלוונטיים. הוא רפורמטור דתי־חברתי".
בספר אתה מתייחס גם לתפקידו של משה רבנו כמנהיג לאומי, ולא כמי שתפקידו הוא לתווך את הידע הדתי. זה הופך את הדת לשוויונית, למונגשת יותר?
"כן, משום שאנחנו רגילים להסתכל על הדת המקראית כנבואית, בעלת דמות מכוננת ומייסדת - משה. אלה אלמנטים שמגיעים מהתורה, אבל בשירה משה הוא מנהיג פוליטי הרבה יותר, אשר מוביל את בני ישראל כאשר הם עוברים את ים סוף. הוא לא זה שמתווך את הידע הדתי, שמונחל לפי השירה לכולם, באופן שוויוני. זאת אומרת, לא צריך ממסד דתי שיתווך בינינו לבין האל, משום שיש לנו גישה ישירה אל האל".
איך הגישה הזאת באה לידי ביטוי?
"השאלה היא אם אדם צריך ללכת לבית אל, שם הוא יפגוש את האל וידבר עם אמציה כוהן בית אל, שיתווך לו את דבר האלוהים; או שאדם יכול ללכת לבני הנביאים, שיושבים בכל מיני אוהלים, הם נעדרי פאר, כסף וזהב - והם אלה שיתווכו עבורו את הידע הדתי. המספר נוקט קו מסורתי שמעיד על דת שוויונית ונגישה יותר, כאמור".
"הציבור מניע את הגלגל"
על מה מעיד הקו המסורתי שציינת, שמנגיש את הדת?
"אני חושב שהמסורת הזאת מעידה שלציבור, ככלל, יש משקל רב יותר מאשר להנהגה. לפי השירה, מי שחשוב וקובע הוא בעצם הציבור, ולא המנהיגים. הציבור הוא זה שטובע את החותם, זה שבא במגע ישיר עם האלוהות, והוא זה שגם צריך להפנים את הצווים הבסיסיים.
"המסורת של השירה, שנכתבה בחברה קדם־מלוכנית, בתקופת השופטים, בתקופה שבה אין מלך בישראל, ללא שלטון קבוע - היא מסורת שמאמינה יותר בעם ובכוחו, בשרידותו, מאשר בדמויות השלטוניות. מסורת זו מטילה על העם את האחריות לקליטה ולשימור של המסורת והתרבות, לצד התאוששות ותקומה לאחר משברים כבדים".
זה מסר שמתכתב במידה רבה גם עם התקופה הנוכחית, עם ימינו.
"בהחלט. כך למשל, השירה מתארת מלחמת אחים איומה בתוך שבט לוי. 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו'. משבר עצום שקורע משפחות, בריב, במחלוקת. אבל לעם בכל זאת יש כוח להתגבר על המלחמה הפנימית - להתחדש, לקום ולהתרענן. אני חושב שזה מסר נפלא לימינו אלה.
"אני סבור שגם כיום יש להאמין בכוחות החברה והציבור, גם אם ההנהגה כושלת. הציבור הוא זה שמניע את הגלגל, את המכונה. גם בתקופות של מלחמת אחים קשה, לא צריך להיבהל. יש בעם כוחות של התגברות והתחדשות, וכולי תקווה שזה מה שנראה גם בימים אלה".
איך מתקבלות התובנות החדשות שלך בעולם המקרא, בעולם המחקר? יש מי שבוודאי מאוד מסתייג מהן.
"הספר יצא רק לפני שלושה שבועות, ובינתיים קיבלתי תגובות חיוביות מצד אנשי אקדמיה, אבל צריך לחכות ולראות".
הממסד הדתי יקבל את התזה שלך?
"אני לא מצפה לגדולות, אבל חשוב לזכור שאני גם לא כותב לממסד הדתי, זה לא קהל היעד שלי. עם זאת, אני יודע שספריי נלמדים בעולם הישיבות. יש אברכים שמחזיקים מתחת לגמרא את הספר שלי 'מקדש הדממה'. זה ספר שעוסק בספרות הכוהנית בתורה, ובשעתו היה חדשני למדי. באקדמיה לא התלהבו ממנו באותה תקופה, אבל היום הוא כבר הפך לקונצנזוס".
זה יהיה המצב גם עם הספר הנוכחי?
"אני לא פוסל, אבל זה לוקח זמן, אולי שנים רבות. נחכה ונראה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו