פעם, מזמן, הזמנתי מכונת זמן מ"עלי אקספרס". זה היה מבצע שאסור לפספס, הזדמנות חד־פעמית (אלא אם כן יש לכם מכונת זמן), הנחה במחיר, משלוח חינם, בלי אחריות ובלי בטריות תואמות. אז קניתי. כשהגיעה אלי במשלוח מנוילן, הבנתי שאין לי איך להפעיל אותה, כי לך תמצא סוללות שנראות כמו מטבע ושלא נמכרות באף חנות סטנדרטית. לפיכך, לא נותרה לי ברירה אלא לאפסן את מכונת הזמן בבוידעם, שתצבור אבק וחלודה - כמו שאר החפצים המיותרים שרכשתי בעבר באתרי קניות סיניים.
לאחרונה, מכיוון שההווה מסריח, כולם נהיו סנטימנטליים או נוסטלגיים ונהיה לי חשק לברוח מכאן. לברוח בזמן. בשבוע שעבר, בצל המלחמה הארורה, היו שציינו בחגיגיות תאריך עגול שהוא אבן דרך בהיסטוריית המדינה - 60 שנה לשידור הטלוויזיה הראשון בעברית. לרגל המאורע, השגתי בקומבינה בטריות מתאימות, ניגבתי מהמכשיר אבק וקורוזיה, הקשתי על כפתוריו והתערבלתי לתוך מכונת הזמן המקרטעת.
אחרי יותר מ-50 שנה: הבניין המיתולוגי של רשות השידור בירושלים נהרס // צילום ארכיון: יוני ריקנר
הגעתי בול בזמן. מחוגי השעון הצביעו על 12:10, יום חמישי, 24 במארס 1966. סביבי, באולפניה החדישים של הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב, התאספו המי ומי של התקופה כדי לצפות מקרוב כיצד משדרים בפעם הראשונה טלוויזיה בישראל. 200 בכירים הוזמנו לטקס החגיגי, כולם חשובים עד כדי כך שרובם הפכו אחרי מותם לשמות של רחובות.
וכך, דרך מרדכי נמיר והברון רוטשילד השלישי, הצלחתי לשמוע את רה"מ לוי אשכול משתעל ואת סגנו אבא אבן מבטיח לנוכחים כי "מפעל הטלוויזיה הציוני יתרום תרומה ניכרת למיזוג החברתי בישראל", ואז מנבא שהטלוויזיה הקטנה תתפתח ל"מכשיר חינוכי חשוב בארץ". לובשי החליפות מחאו כפיים. "שום דבר שנוי במחלוקת, דתית או מדינית, לא יופיע על המסך", הודיע אבן - ואני התפוצצתי מצחוק.
אבא אבן הבטיח לנוכחים ש"מפעל הטלוויזיה הציוני יתרום תרומה ניכרת למיזוג החברתי", וש"שום דבר שנוי במחלוקת, דתית או מדינית, לא יופיע על המסך". התפוצצתי מצחוק
רצף מתמשך של נאומים ולחיצות ידיים הוביל לכך שאת הלחיצה על הכפתור האדום, זה שפתח את השידורים, הם עשו באיחור של שמונה דקות. שמונה דקות שבמהלכן אלפי תלמידים מ־32 בתי ספר, שנבחרו להשתתף בניסוי ולצפות בכיתתם בשידור ההיסטורי, התייבשו מול מסך מושלג ולא הבינו מדוע דבר לא קורה. מוריהם הנמרצים הוציאו מהשקע והחזירו, כמעט התייאשו, אך המסך נותר קפוא. ב־12:18, בעיכוב ישראלי טיפוסי, הופיעה תמונה ראשונה, ואחריה שלושה שיעורים שהוקלטו מראש ושודרו בזה אחר זה. היסטוריה.
באותו הזמן, האולפן החדיש התפקע מרוב אח"מים. על שולחנות מעץ פרסו מפות, הניחו מגשים וחילקו צלחות. בתפריט: קייטרינג תוצרת המטבח של מלון "קיסריה" ומינגלינג עם הפוליטיקאים הבכירים, שבין ביס לביס מצאו קרבה והשפעה בקרב בעלי ההון ומנהלי הטלוויזיה שזה עתה נולדה.
בטקסי של עידו
באמצעות נגיעות עדינות על המכונה, כאילו זה המג'יק סטיק של גבי ודבי, התחלתי לקפוץ בזמן. זה לא היה ססגוני כמו במנהרת הזמן של דאג וטוני, ולא מיוחד כמו במזוודה של דני הוליווד. במקרה שלי, מכונת הזמן טלטלה אותי מצד לצד בתוך הטלוויזיה הישראלית, בעזרת גל מטושטש ופריים נמס.
פרצופים התחלפו מהר מכדי לזהות - דוגמנית שקוראת לעצמה שחקנית, כדורגלן שהפך לבעל דעה, מנחה שנהיה ראש ממשלה. קולות מוכרים כמו "עוד דקה נשוב", "יש לנו ארץ נהדרת", "גבירותיי ורבותיי, מהפך" ו"אין לי זמן" התערבבו עם עיצובי סט דהויים, תלבושות שעבר זמנן, צחוקים מוקלטים ומסכים מפוצלים. לפתע הכל הושלג. הזמן קפא. האור התייצב. נחַתי.
יצאתי לרחוב ונכנסתי למונית. "קח אותי לרחוב אחד העם 1", הוריתי לנהג. גג הרכב החל לנצנץ ולהבהב, ומכיסא הנהג הסתובב לעברי עידו רוזנבלום. "אתה יודע איך מגיעים למהדורת החדשות?" הוא שאל, ואני מיהרתי להימלט החוצה מהטקסי, כי קלטתי שהוא מתכוון לדפוק אותי במחיר.
נזכרתי במשפט "אני הולך - בשביל זה יש רגליים" שלימדו בצעירותי ב"רחוב סומסום", והתחלתי לפסוע על המדרכה. כעבור כמה צעדים הבטתי בשלטי הרחוב, והבנתי שהגעתי לכתובת הנכונה - ויטק 9. פתוח? דווקא היה סגור. התקינו דלת עם אינטרקום כדי שלא ייכנסו הומלסים בזמן אזעקות.
אנחנו עם של ניגודים, וטלוויזיה ישראלית היא האמ־אמא של הניגודים: פעם אחת יצאת צדיק, ופעם אחרת יתפסו אותך ב"המתחזים". מישהי בוכה על אהבה נכזבת בחדר "האח הגדול", ואחר כך מגישה את מהדורת הערב של ערוץ 14. רגע אחד אתה חושף ישבן בתוכנית לייט־נייט פרועה, וכעבור כמה שנים נבחר להנחות את מהדורת החדשות של הערוץ הממלכתי. טלוויזיה מהתחת. רק כאן אפשר לצעוק בוועדות הכנסת, ולמחרת להתחפש לקקטוס או לברוקולי ב"הזמר במסכה".
נפלתי על המיליון
שאלתי את עצמי לאן הייתי רוצה לחזור בהיסטוריית הטלוויזיה שלנו - לבמה בניצנים, כשנינט נותנת את "ים של דמעות" האלמותי שלה בגמר "כוכב נולד" הראשון? אולי לרגע שבו דודו טופז הבטיח חייזרים באולפן, אבל הביא את ציפי שביט בתחפושת? אולי אצא לחפש אבודים עם צופית? אעצור לאכול בהמבורגרי? אקנה שוקו במכולת של ממוקה? אפגוש את טופי והגורילה ואת החתול שמיל? התעייפתי. ומה יקרה אם אלך לנוח קצת בבית של פיסטוק?
"הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?", אמרתי לעצמי. מה אפשר לעשות עם מכונת זמן שמסתחררת בין ערוצים? כששמעתי את רפי גינת צועק מקצה הרחוב "סלמונלה" - מרוב פחד התחלתי לרוץ באמוק לשום מקום. אצתי־רצתי - ונפלתי על המיליון. זאת אומרת, צנחתי במפתיע לתוך שלולית מים צוננים כמו מישהו שהרגע פישל ב"נינג'ה ישראל".
צעדתי על המדרכה, הבטתי בשלטי הרחוב והבנתי שהגעתי לכתובת הנכונה - ויטק 9. פתוח? לא, סגור. התקינו דלת עם אינטרקום כדי שלא ייכנסו הומלסים בזמן אזעקות
המשכתי ללכת. בפתח תחנת הטוטו הפינתית קיללתי את טנצר המניאק, ובכניסה לסניף הסופרמרקט חייכתי לשומר הקשיש שנמנם ונחר על כיסא רעוע. כעבור בלוק וחצי מצאתי את עצמי בפאתי מרכז מסחרי, כשארבעת חברי הפרלמנט השכונתי ניהלו בקולי קולות דיון סוער שנשמע לי מוכר. ידעתי: השנה היא 2014, ואדון שאולי בדיוק מנסה לשכנע את הקטור לא לפחד מהעתיד.
"אני מפחד שאם אנחנו וארה"ב של אמריקה נתקוף ביחד את איראן", הסביר לו הקטור במבטא ארגנטינאי, "הרי בתוך יומיים הרוסים מצטרפים אליהם ואז נוצרת מלחמת עולם". "נו, אתה אומר את זה כאילו זה משהו רע", ביטל אותו שאולי. "כי מלחמה זה דבר רע", החזיר הקטור, וקרקו המשופם הוסיף: "לצד שמפסיד".
"אנחנו יכולים להגיע להישגים מאוד נאים במלחמת עולם", הבהיר שאולי. "זו ההזדמנות שלנו, אחרי שאת שתי הראשונות פספסנו". אבל הקטור לא השתכנע: "בדיבורים אנחנו אלופי העולם, אבל כשזה מגיע לתכלס - חבל על הזמן מזמן".
כשאמציה התערב בשיחה והסביר ש"פעם היו לך פה קליברים ברמה בינלאומית, היה לך את שרון, את דדו, את דיין" והיום כבר אין - הרגשתי שהמסע נהיה ריאליסטי מדי ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.
נחיתה קשה
סובבתי את המתג, ונחַתי באוגוסט 1974. דובי גל בגוני שחור־לבן־אפור נכנס לנעלי שר ההסברה בצילומי "ניקוי ראש". נעמדתי מאחוריו כשהוא הציע להמונים הצעה מפתה: "לאחר שיקול ממושך ומחשבה מעמיקה, ולאור יחסי האנוש המעורערים, האמצעים המוגבלים, התקציב המנופח, האמון המעורער והמצב הכללי המחמיר והולך, אני מציע בזאת לסגור את המדינה לשלושה חודשים, לפטר את התושבים, לערוך בדק בית יסודי ולהתחיל הכל מחדש. אני תקווה שבדרך זו נוכל להבריא את המדינה ולהשתיתה על יסודות מוצקים יותר".
"המדינה נעולה", צעקה בעקבותיו רבקה מיכאלי הצעירה, ודפקה לי פטיש בראש כדי לסיים את המערכון. המדינה הבאה שתהיה פה, את זה אני כבר יודע, לא תצטרך טלוויזיה. היא תסתדר נהדר בלעדיה.
הנחתי את מכונת הזמן בחזרה על המדף, הוצאתי ממנה את הבטריות והחשכתי ת'מסך. מסע בזמן הוא עניין עצוב. הוא הזכיר לי איך עד לא מזמן נתנו כאן טלוויזיה אמיתית - לא מפלגת, משעממת, מכניסה לחרדות ומחרחרת מלחמות. כשמשה אמר לפרעה "שלח את עמי", הוא לא שיער שזה ייגמר בוויכוחים על קפה וסיגריות של טיפוסים משועממים בבית "האח הגדול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
