ליער השחור בגרמניה יש סוד אפל. בטיול שלנו פיצחנו אותו

היער השחור שבדרום גרמניה היה עד לאחרונה ליעד מבוקש בקרב מטיילים ישראלים, שמצאו בו נופים הרריים, כפרים ציוריים ושבילים ירוקים במרחק טיסה קצר. ואולם המלחמה, ולצידה הקשיים ביציאה מישראל ובחזרה אליה, צמצמו מאוד את זרם המבקרים.

בניגוד למקומות אחרים באירופה שבהם נתקלים ישראלים בעוינות, במחקר שדה שערכתי שם לאחרונה על חוות משפחתיות וחקלאות, קידמו אותי המקומיים תמיד במאור פנים, ואף שאלו (בתמימות) מדוע פסקו הישראלים לבוא, מתוך רצון שישובו לכאן. מהשלווה של היער השחור לא תמיד קל להבין מהם אותם איומים ביטחוניים ומחסומים המונעים את היציאה מן הארץ.

שמו מגיע מהרומאים שכינו אותו "סילבה ניגרה", לאמור היער השחור, משום שמרחוק נראה להם כגוש כהה ואטום. הסיבה הייתה פיזית, צפיפותם של עצי האשוח והאורן הגבוהים שחסמו את אור השמש, אבל עם הזמן נטען השם גם במשמעות תרבותית, שכן במשך מאות שנים נתפסו היערות העבותים של מרכז אירופה כמקומות מסוכנים וזרים.

מה מסתתר במקום שאליו השמש לא מגיעה? הפולקלור של היער השחור

היער השחור, אחד הגדולים והצפופים שבהם, עורר תחושות של פחד, מסתורין ופליאה. כך הפך בהדרגה לרקע הטבעי לאגדות, לסיפורי עם ולפולקלור הגרמני, ונקשר בתודעה לחושך, למכשפות ולאימה שאורבת בין העצים. טעות נפוצה היא לזקוף את האגדות הללו לאחים גרים, שכן הם אספו את סיפוריהם בחבל אחר של גרמניה. היה זה דווקא וילהלם האוף, סופר שוואבי בן האזור, שאגדותיו, המתרחשות אכן ביער השחור, אף קודרות יותר מאלה של האחים גרים.

ואולם אותו סבך פראי שהוליד פחד ואגדות כמעט ואיננו עוד. היער השחור של ימינו הוא יער מנוהל לפרטיו, ובו שורות עצים מסודרות, שבילים מסומנים וכרי דשא מכוסחים. מה שנראה כטבע קדום הוא למעשה מרחב מתוכנן ומעובד, מעשה ידי אדם וחיות המשק שהוא מגדל. ונוף כזה, כפי שנראה, לא נוצר ולא נשמר מאליו.

נוף קדומים אפוף מסתורין: התעלומות של היער השחור

מאחורי הנוף הפסטורלי הזה, שנראה כאילו היה כאן מאז ומעולם, מסתתרת דרמה שכוחות גדולים מקומיים ועולמיים מעורבים בה. הלכה למעשה מדובר בנוף שקיומו תלוי בעמלם של החקלאים המקומיים וחיות המשק שלהם הרועות בשלווה במרעה, ולולא הם היה היער שב ומשתלט על האזור כולו בתוך שנים ספורות.

את המנגנון המעצב את נופי היער השחור אפשר למצוא במשק שרכש לאחרונה יונס, טכנאי אוטומציה ומכטרוניקה במקצועו. לפרנסתו הקבועה הוא עובד בווגה, חברה המייצרת חיישנים המודדים את כמות התערובת במכלי האחסון (סילו) של חקלאים בכל העולם. וכך יוצא שיונס מתפרנס מטכנולוגיה שמשרתת את החקלאות התעשייתית הגלובלית, אך בשעות הפנאי שלו הוא נאבק לקיים משק עזר זעיר ומסורתי. החווה, שכיום ברשותו, נרכשה לאחרונה ממשפחת איכרים שעיבדה אותה במשך דורות, עד שהגיע היום שבו איש מצאצאיה לא רצה עוד להמשיך בעבודת האדמה. למרבה הצער, זהו תרחיש שכיח באזור, שבמסגרתו חקלאים פורשים מטעמי גיל, יורשים אינם נמצאים, והחוות נקנות בידי מי שחקלאות אינה משלח ידו העיקרי. מ-2010 ועד עתה חדלו מלפעול כמשקים חקלאיים יותר מעשרה אחוזים מהחוות המשפחתיות במרחב היער השחור.

כרבים אחרים במרחב, גם יונס אינו מתעורר עם שחר לחליבה או לעבודה חקלאית. הוא מתגורר בעיירה סמוכה ומגיע אל החווה לקראת ערב, לאחר שעבודתו במפעל הסתיימה. במשק הזעיר שהוא מטפח יש שבע עיזים, 17 כבשים וחמישה ראשי בקר. בעלי החיים במשק ניזונים בעיקר מעשב, ומשוטטים על פני כ-200 דונם מרעה. בית האיכרים הגדול שרכש אינו עוד מעון של משפחה חקלאית עמלה, אלא שופץ והפך לדירת אירוח לתיירים. החווה של יונס אינה יוצאת דופן; כ-80 אחוזים מן המשקים באזור הם משקי עזר, כלומר החקלאות היא עיסוק משני ולא בסיס הפרנסה המרכזי למשפחה.

ובנקודה זו מצויה הדרמה האמיתית של האזור. בהתמודדות המתמדת עם אתגרים רבים, החקלאי הטיפוסי, בעל משק משפחתי קטן, חייב לגוון את פרנסתו. רוב החקלאים עוסקים גם באירוח, בשיווק ישיר של התוצרת המשקית ולעיתים בהפקת אנרגיה מפאנלים סולריים או טורבינות רוח. יותר ממחצית השטח החקלאי במדינת באדן וירטמברג, שבה ממוקם היער השחור, מסווגת רשמית כאזור מקופח הזכאי למענקי קיזוז של הממשלה הפדרלית הגרמנית והאיחוד האירופי. במשקים רבים הסבסוד הוא עיקר ההכנסה ולא תוספת לה, פיצוי עבור שירות שהשוק אינו מתמחר - השמירה על הנוף הפתוח. באופן זה נוצרת לוגיקה מעגלית שראשיתה בחקלאות המייצרת את הנוף, הנוף מושך תיירים, התיירות מסבסדת בתורה את החקלאות, והסבסוד הציבורי משלים את החולייה החסרה. די בקריעת חוליה אחת כדי לערער את שרשרת הקיום העדינה הזו.

החקלאות מייצרת את הנוף, הנוף מושך תיירים, התיירות מסבסדת בתורה את החקלאות, והסבסוד הציבורי משלים את החסר. די בקריעת חוליה אחת כדי לערער את שרשרת הקיום העדינה הזו

וכאילו לא די בכך, בשנים האחרונות עלה מספר הזאבים באזור, ואלה מאיימים על העדרים שהמשכיותו של הנוף הנוכחי תלויה בהם.

הניתוק הזה בין שם המקום היוקרתי למי שאחראי לנוף מקבל ביטוי, כמעט קומי, במוצר הדגל של האזור - נתח חזיר מעושן ומיובש הנושא את שם החבל, שינקן היער השחור. ואולם, תו התקן המוטבע בו אינו מחייב שהחזירים גודלו ביער השחור, ואף לא שהבשר מגיע משם. די שהנתח עושן והבשיל באזור מעל עצי אשוח מקומיים, וכבר מותר למכור אותו בעולם כולו תחת שם המקום. כך נמכר הדימוי הכפרי של האזור ביוקר רב, בעוד החקלאים שמתחזקים בפועל את אותו נוף ירוק שהשם מבטיח נותרים, על פי רוב, בשוליו הכלכליים.

כמחצית מאדמותיו של היער השחור הן פרטיות, ובעלי השטח יכולים לעשות בו כרצונם. היער הוא קופת החיסכון של החקלאים שבעתות מצוקה כלכלית הם יכולים לפדותה על ידי כריתת עצים והכנתם לכל צורך, מהסקה ועד לחומר לבניין.

בשנים האחרונות, בעקבות משבר האנרגיה שפקד את אירופה מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, גרמניה נגמלה בכפייה מן הגז הרוסי ומחירי עצי ההסקה זינקו פלאים. בעלי יער פרטיים מצאו את עצמם אוחזים בנכס מבוקש ורווחי. וכך, גם משק שמגדל עיזים, כבשים, ובקר מתפרנס, בסופו של יום, יותר מן העצים שעל אדמתו מאשר מן הבשר שגדל עליה.

בנקודה זו ראוי להרים מבטנו מחלקת האדמה של יונס אל התמונה העולמית המדאיגה. מה שמתרחש בין עצי היער השחור אינו אירוע מקומי מבודד, אלא דגם מוקטן של המשבר הפוקד את החוות המשפחתיות ברחבי העולם. גם בראשית המילניום השלישי, אותם משקים קטנים ואינטימיים נותרים עמוד התווך החרישי של הזנת האנושות. כ-90 אחוזים מן החוות על פני כדור הארץ הם משקים משפחתיים, רובם המכריע זעירים, והם המספקים כ-80 אחוזים מן המזון שמגיע בסופו של דבר אל צלחתנו.

ובכל זאת, ההיגיון הכלכלי השולט בשרשרת המזון, זה שמתגמל קנה מידה, ריכוז ויעילות ומעניש את הקטן ואת המקומי, דוחק אותם בהתמדה אל מחוץ לתמונה. וכאן טמונה הסכנה האמיתית: מאחורי כל ארוחה שאנו מניחים כמובנת מאליה עומד אדם שעיבד אדמה, רעה עדר או נטע עץ, ואת מקומו אי אפשר למלא בסבסוד, בתיירות או בחיישן משוכלל. ככל שנוסיף לדחוק את החקלאי הקטן אל השוליים, נשחק בלי משים את החוליה שבלעדיה לא יהיה לנו מה לשים בצלחת. האוכל שלנו עושה צעדים ראשונים הרבה לפני מדף הסופרמרקט, בידיהם של אנשים כמו יונס, ובלעדיהם נישאר רעבים מול נוף יפה במיוחד.