אחת הקלישאות העיתונאיות החבוטות היא השימוש במושג "היסטוריה" בכותרות, כדי להעצים את גודל האירוע המדווח. בשעה ששורות אלה נכתבות, הקלדת הערך "היסטוריה" בחיפוש בגוגל חדשות נותנת כ־319,000 תוצאות, בהן כותרות כמו "היסטוריה באנגליה: לראשונה כדורגלנית היא ספורטאי השנה", "היסטוריה: הפועל באר שבע ניצחה בליגה את הפועל ירושלים", "היסטוריה: ארגנטינה אלופת העולם בפעם השלישית", "היסטוריה: נשים וילדים מתוניסיה הוכרו כניצולי שואה" ו"היסטוריה באתיופיה: לראשונה הוסמכו שוחטים בקהילה היהודית". כמעט כל אירוע יכול להפוך להיסטוריה - בין אם לזמן קצר, בין אם עבור קהל יעד מסוים, ובין אם מתברר כעבור שנים שיש לו משמעות היסטורית.
עם זאת, שנת 2022 - המחשבת את קיצה לאחור כשאתם קוראים את השורות האלה, בעיתון או באתר - היתה חריגה. אפשר להניח שבספרי הלימוד העתידיים ואולי גם באנציקלופדיות המקוונות הנפח שתתפוס יהיה גדול למדי.
דוגמאות? בבקשה: בספטמבר הלכה לעולמה אליזבת השנייה, שבמשך כמעט 71 שנות מלכותה היתה עוגן וסמל של יציבות בעולם משתנה; היא מתה בשיאו של משבר פוליטי שלא נודע כמוהו במדינה שפעם השמש לא שקעה בה לעולם, אך בתוך חודשיים ב־2022 החליפה שלושה ראשי ממשלה - אחד מהם, ראש הממשלה הנוכחי רישי סונאק, גם הפך לראש הממשלה הבריטי הראשון שהוא בן למהגרים מהודו, וכמה סמלית היתה פגישתו עם ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בפסגת מדינות ה־G20 באינדונזיה: פחות בגלל הזיקה האתנית, הרבה יותר משום שב־2022 הכלכלה ההודית עקפה את הבריטית - 75 שנה אחרי העצמאות הקולוניה לשעבר עקפה את האימפריה.
אבל לא על בריטניה לבדה. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה מפלגה עם שורשים פשיסטיים, "אחי איטליה", הגיעה לשלטון במדינה באיחוד האירופי - ומנהיגתה ג'ורג'ה מלוני נעשתה אגב כך גם לראשת הממשלה הראשונה בתולדות הרפובליקה האיטלקית. בחודש יוני פסל בית המשפט העליון בארה"ב את הזכות החוקתית להפלה - וחידד עוד יותר את הקיטוב בדמוקרטיה הוותיקה ביותר בעולם.
2022 היתה גם שנה של שיאים אקלימיים שעשו כותרות ענק, אבל נראה שאת משמעותם המלאה נוכל להבין רק בדיעבד. כל חצי הכדור הצפוני חווה חום שובר שיאים. הקיץ באירופה היה השחון ביותר זה 500 שנה. את פקיסטן פקדו השנה שטפונות שנשמכו חודשיים, גבו את חייהם של 1,200 בני אדם וגרמו לנזקים של 30 מיליארד דולר. בסין נסגרו מפעלים בגלל ירידת מפלס המים בנהרות המזינים תחנות כוח. וכל זה עוד לפני סופת הכפור המשתקת בימים אלה חלקים גדולים מארה"ב.
2022 היתה שנה היסטורית גם בתחום הספורט: לראשונה נערך המונדיאל במדינה מוסלמית, לראשונה במדינה ערבית, לראשונה במזרח התיכון ולראשונה גם בחורף. אי אפשר להמעיט מסמליות ההגעה של האירוע הספורטיבי הגדול בעולם (לצד המשחקים האולימפיים) למדינה כמו קטאר לפחות בכל הנוגע לנראות המוסלמים ולגאוותם - רק היזכרו כיצד התלכד העולם הערבי־מוסלמי סביב נבחרת מרוקו, שהפכה לנבחרת המוסלמית והאפריקנית הראשונה - עוד "ראשונה" - המגיעה לחצי גמר המונדיאל. וכמובן, איך אפשר בלי להזכיר את תמונת השנה: זו של ליונל מסי, המניף את גביע העולם בכדורגל.
עוד ב־2022: המהומות הגוברות באיראן מביאות את המשטר להכריז לראשונה על האפשרות של ביטול "משמרות הצניעות" - גם אם רק מהשפה אל החוץ, כדי להשקיט את הרחובות הסוערים, בין השאר בגלל עונשי מוות שהוטלו על כמה מהמוחים. והקורונה שחוזרת להכות ממש בימים אלה בסין, עם מספרים מסחררים של מיליון חולים בכל יום, ועתיד לא ברור.
אבל נדמה שב־2022 כל האירועים האלה הפכו לסיפורי משנה והתגמדו מול אירוע אחד עצום, שהשפעותיו מורגשות מדי יום וישפיע כנראה לשנים רבות קדימה. זהו אירוע ששינה סדרי עולם וגרם לכל הכוחות העולמיים להסתדר מחדש. והכוונה היא, כמובן, לפלישת רוסיה לאוקראינה, שהחלה ב־24 בפברואר.
ושוב: סכנת מלחמה גרעינית
לפני שבועות אחדים נתקלתי במרכול באשדוד באישה מבוגרת שבחנה ליד אחד המדפים את הפרטים על צנצנת שימורים כלשהי. משמצאה את מבוקשה, הניחה את הצנצנת על המדף ולקחה אחת של חברה אחרת. בשיחה קצרה ליד הקופה התברר הסיפור: האישה, כנראה יוצאת אוקראינה, לא רצתה לקנות שימורים תוצרת רוסיה. "עד שפוטין לא ילך, לא קונה יותר תוצרת רוסיה", אמרה.
בלי להתיימר לטעון שהסיפור מייצג תופעה רחבה בישראל, הוא בכל זאת ממחיש כיצד הפלישה הרוסית לאוקראינה השפיעה על חיי הרבה אנשים, החיים מחוץ לגבולות הסכסוך עצמו. לאחרונה ציין ה"סאנדי טיימס" שהמלחמה העלתה מחדש לתודעה את הסכנה של מלחמה גרעינית, תרמה לעליית האינפלציה העולמית, בודדה רשמית את הספורט והאמנות הרוסיים, הקפיצה את מספר השביתות בבריטניה והעלתה, בחמשת חודשיה הראשונים, את החשש מפני רעב בעולם השלישי עקב התלות העצומה בדגנים של אוקראינה, המאכילים 400 מיליון פיות בעולם.
ויש עוד: אחרי שמדינות המערב סגרו את השמיים שלהן לטיסות רוסיות, רוסיה הגיבה בצעד סימטרי, שהאריך את הטיסות ארוכות הטווח. כך, למשל, התארכה הטיסה מלונדון לטוקיו מ־12 ל־14 שעות. לטיסה מקופנהגן לסינגפור נוספה שעה וחצי, ואילו לטיסות מהלסינקי לחלק מהיעדים נוספו עד 4,000 ק"מ. אבל כל ההשפעות האלה, בוודאי הזמניות כמו החשש מרעב עולמי, התגמדו מול תמורות גיאופוליטיות עצומות שהניעה המלחמה, שלא היתה כדוגמתה על אדמת אירופה זה 77 שנה.
כדי להבין את השינויים והשפעות העומק, הנה תזכורת קצרה: לראשונה מאז 1945 פלשה מדינה לשכנתה ביבשת ואסרה עליה מלחמה טוטאלית. חציות הגבול הראשונות נרשמו סמוך ל־4 לפנות בוקר, ב־04:50 שודר הנאום המוקלט של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שבו הכריז על יציאה ל"מבצע צבאי מיוחד" כדי "להגן על אנשים שסבלו מרצח עם בידי המשטר בקייב", ובשעה 05:07 טילים החלו לנחות בערי אוקראינה ובמתקניה הצבאיים. מאותו הבוקר, כ-7,000 אוקראינים נהרגו, מתוכם יותר מ-400 ילדים, ומיליונים נותרו ללא בית.
המלחמה הזו, רק נזכיר, החלה אחרי שבועות ארוכים של בניית כוח פולש בגבול אוקראינה, בעוד רוסיה טענה שזה עוד אחד מהאימונים שכמוהם ערכה בעבר באזור. מנגד, בארה"ב ובבריטניה התריעו כי המלחמה נמצאת ממש מעבר לפינה ושחררו לתקשורת הערכות מודיעין כדי לאותת להרתיע את רוסיה. בקייב ניסו לשדר עסקים כרגיל, אמרו שממילא אוקראינה נמצאת במלחמה עם רוסיה מאז 2014, וקראו לא להיכנס לפאניקה - אך בינתיים הסיטו מטוסים ומערכות הגנה אווירית לשדות תעופה מרוחקים.
ההפתעה: אוקראינה שורדת
לפני הפלישה היה דבר אחד שעליו הסכימו בוושינגטון ובמוסקבה: אוקראינה לא תחזיק מעמד יותר משלושה ימים. ערב הקטסטרופה שר החוץ האוקראיני, דמיטרו קולבה, ביקר בבירה האמריקנית ונפגש עם עמיתו, אנתוני בלינקן. באופן חריג אורגנה לו גם פגישה עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, במטרה לשדר את עומק התמיכה האמריקנית באוקראינה. אבל "האווירה היתה אווירת נכאים", ישחזר קולבה כמה חודשים אחרי, בראיון לעיתונאי האוקראיני דמיטרי גורדון, "אנשי הנשיא הביטו בי כאילו בפעם האחרונה, לחצו לי יד עם הבעה כאילו שזה עתה התגלה שאני חולה סרטן סופני".
גם במוסקבה לא האמינו שאוקראינה תחזיק מעמד. לפי התוכניות, ההשתלטות על המדינה היתה צריכה להסתיים תוך עשרה ימים. בטורי הפולשים הרוסיים נסעו גם יחידות של המשמר הלאומי, עם מדי א' לקראת מצעד הניצחון.
אבל בשתי הבירות טעו. ומה שהיה אמור להיות טיול לקייב הפך לטעות האסטרטגית החמורה מכל בשנות שלטונו של פוטין, והשלכותיה רחוקות מלהסתכם רק בהסתבכות הצבאית באוקראינה.
ראשית, קבל עם ועולם נחשפו חולשתו וחוסר מוכנותו של הצבא הרוסי. הצבא, שלפני הפלישה נחשב לשני בטיבו בעולם ונראה מפחיד באנימציות שהוצגו לקרמלין ושודרו בערוצי התעמולה הפדרליים, התברר כמסורבל ולא מוגן, מצויד במפות משנות ה־60' ובמנות קרב פגות תוקף, נטול מכשירים לתקשורת מוצפנת ואובד עצות בשטח בלי הוראות של הפיקוד המרכזי.
וכך מה שנראה בהתחלה כבליץ שלאוקראינה אין סיכוי מולו, הפך תוך שבועות בודדים למפלה הראשונה בקרב על קייב, כאשר כוחות רוסיים מרופטים ומדוללים נאלצו לסגת. אלה היו הסימנים הראשונים לפגיעה במעמדה של רוסיה כמעצמת־על צבאית, והם רק הלכו וגברו ככל שבמרוצת החודשים שחררה אוקראינה עוד ועוד שטחים. כבר כעת יש לכך השלכות בכל הנוגע לביקוש לנשק הרוסי.
שנית, המלחמה, ובייחוד חודשי הסתיו, הביאו לשינויים בתוך החברה הרוסית. ואין הכוונה לסקרים, שגם בהם יש מגמות המעוניינות לסיים את המלחמה. סקרים במדינה כמו רוסיה צריכים להילקח בעירבון מוגבל, הן בשל החשש לענות "לא נכון" והן בגלל הנטייה להסמיך את השלטון לעשות מה שהוא מוצא לנכון - בבחינת "הם שם למעלה יודעים מה הם עושים". על אלה צריך גם להוסיף את העייפות מהעיסוק במלחמה. אבל אם אי אפשר להאמין לסקרים במדינה המידרדרת לטוטליטריות, לרגליים אפשר להאמין: מאז תחילת המלחמה, ובמיוחד מאז הוכרז על הגיוס הכללי ב־21 בספטמבר, עזבו את רוסיה כמיליון אזרחים - רבים מאוד מהם אנשי אליטה טכנולוגית ומדענים. לראשונה מאז מהפכת אוקטובר 1917 נוצרה גולה רוסית דומיננטית.
שלישית, אחרי נסיגת הרוסים ממחוז קייב וגילוי ההוצאות להורג בבוצ'ה ובאירפין, רוסיה הפכה לא רק למדינה הראשונה שהפרה את השלום האירופי, אלא הוכיחה שאין לה קווים אדומים בטרור נגד אוכלוסייה אזרחית. התברר שעל התחתית של הפצצת בנייני מגורים אפשר להביט גם מלמטה. בשנה-שנתיים שקדמו למלחמה הדיכוי בתוך רוסיה - סגירת כלי תקשורת, מעקב ומעצרים אחרי אנשי אופוזיציה, ואף התנקשויות בבולטים שבהם (ע"ע הרעלת אלכסיי נבלני) - קיבל יחס של עניין רוסי פנימי. אבל כשהאלימות איבדה כל רסן מעבר לגבולות, רוסיה לא היתה יכולה עוד להיתפס במערב כפרטנר לגיטימי. במילים אחרות: תם העידן של הבעות "דאגה עמוקה" ו"גינויים תקיפים", שאחריהם העסקים נמשכים כרגיל.
ובמערב: התגייסות מפתיעה
ואם הכישלון הצבאי המהדהד היה ההפתעה הראשונה עבור פוטין, תגובת המערב לפלישה בכלל, ולזוועות הכיבוש בפרט, היתה השנייה.
זמן קצר אחרי הפלישה הטילו ארה"ב, האיחוד האירופי, בריטניה, קנדה ומדינות נוספות שורה ארוכה של סנקציות חסרות תקדים על רוסיה. כואבת ובלתי צפויה במיוחד היתה הקפאה של כ־300 מיליארד דולר שהחזיקה רוסיה בחשבונות בחו"ל. הסנקציות באו חבילה אחר חבילה, כשהן חושפות את תלותה הטכנולוגית הגדולה של רוסיה במערב ואת החוסרים הבסיסיים בייצור (באחת הישיבות של מועצת הפדרציה גילתה היו"ר ולנטינה מטביינקו כי ברוסיה אין כלל מסמרים מייצור עצמי...).
המלחמה וזוועותיה הביאו לעזיבה של כ־1,200(!) חברות מערביות את רוסיה, והפכו בכך את רוסיה הפוטינית למצורעת בעיני רוב אזרחי המערב. "בלי קשר לסנקציות, ברוב החברות הבינו המנהלים והדירקטוריונים כי המשך עשיית העסקים עם רוסיה יפגע באופן חמור במוניטין של החברה וכתוצאה מכך גם בערכה בשוק", אמר לאחרונה בראיון ל"בילד" פרופ' סרגיי גורייב, כלכלן רוסי המשמש כפרו־רקטור במכון למדעי המדינה בפריז. בין החברות שיצאו מרוסיה היתה מקדונלד'ס, שפתיחת הסניף הראשון שלה בכיכר פושקין במוסקבה בינואר 1990 משכה אליה תור של 38,000(!) בני אדם והיתה לאחד הסמלים הנודעים ביותר של סיום המלחמה הקרה.
רוסיה, צריך להודות, ידעה לבלום חלק מהזעזועים הכלכליים: כדי לאזן את הרובל נאסרה משיכת מט"ח מהחשבונות, והחברות נדרשו להמיר את הכנסותיהן לרובלים. ניצני המחאה נגד המלחמה דוכאו בברוטליות - אולי גם כדי לאותת שזה מה שיקרה למי שינסה למחות בנושאים אחרים. אדרבה. 70% מהוצאות משק הבית הרוסי מושקעים במזון ובמכשירים ביתיים. ואלה, כפי שכתב לאחרונה ב"ישראל היום" הכלכלן הרוסי ויאצ'סלב אינוזמצב, כמעט שלא נפגעו עקב ייצור פנימי ויבוא ממדינות אסיה שלא הצטרפו לסנקציות. ולבסוף, לכלכלה הוזרמו טריליוני רובלים מהקרן לרווחה לאומית כדי לסגור חורים בתקציב ולהמשיך את מימון המלחמה.
בה בעת, הקרמלין כרה לעצמו בור כאשר החליט להפוך את אספקת הגז לאמצעי לחץ. במשך שנים, 40% מכלל הגז שצרך האיחוד האירופי הגיעו מרוסיה. הוא היה זול יחסית והניע למעשה את המשק האירופי. גרמניה, שתעשיותיה היו תלויות במיוחד בגז הרוסי, היתה בין המגינות הבולטות של המשך התלות במוסקבה ובלמה יוזמות שנועדו לצמצם אותה.
אלא שעם תחילת המלחמה החל הקרמלין לנתק את הזרם לצורך "תיקונים", תוך איומים גוברים להקפיא את אירופה. לקראת הקיץ הבינו בבריסל סופית שרוסיה כבר אינה ספק גז אמין ופיתחו מדיניות שנועדה הן לחסוך בגז והן למלא את המאגרים לקראת החורף. כאשר רוסיה סגרה כמעט סופית את הברז בספטמבר (וכמה שבועות לאחר מכן יד נעלמה פוצצה את הצינור התת־ימי נורדסטרים, שנבנה בהשקעה של מיליארדי דולרים) אירופה כבר היתה ערוכה לחורף - בזכות משמעת של צרכנים ומוסדות מחד, ומאידך הגברת האספקה מנורבגיה, אלג'יר וגז נוזלי בספינות שהגיע בעיקר מארה"ב.
רוסיה, מנגד, נותרה עם עודפי גז שאי אפשר היה להסיט לשוק הסיני, כי הקמת צינורות לסין תארך זמן ובייג'ינג לא זקוקה לכמויות שרוסיה יכולה לשווק. התוצאה היתה כי מדי יום רוסיה שרפה גז ששווה עשרות מיליוני יורו - לשווא.
"בחורף הזה אנחנו בטוחים", אמרה לאחרונה נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר לאיין, אבל הסיפור הגדול יהיה החורף הבא, כאשר אירופה תצטרך למלא את המאגרים בלי הגז הרוסי. סביר להניח שבשנה הבאה נראה שימת דגש גדולה יותר על אנרגיות מתחדשות. לפי ההערכות של סוכנות האנרגיה הבינלאומית, אירופה תוכל להחליף ב־2023 עוד 14 מיליארד קוב גז רוסי בשנה אם תאיץ את הפרויקטים בתחום.
הפעולה המתואמת של האיחוד האירופי לנטרול איום החורף הקר היתה אמנם כורח השעה, אבל גם ביטוי לנחישות ולאחדות במערב שזמן רב לא נראתה דוגמתה. זה צעד שהפתיע את הקרמלין. כך שייתכן כי יותר מכל דבר אחר הפלישה הרוסית לאוקראינה טלטלה את תפיסות העומק של האליטות הפוליטיות. במשך שנים הן עשו כל מאמץ לא להרגיז את הרוסים ובלעו צפרדע אחר צפרדע: הפלישה לגיאורגיה (2008), סיפוח קרים (2014), הצנחת פוליטיקאים לשעבר בדירקטוריונים של תאגידים רוסיים (גרהרד שרדר, פרנסואה פיון) והשקעה ביחסים ידידותיים־פלוס עם אחרים (סילביו ברלוסקוני, שרת החוץ של אוסטריה קארין קייסל) - כל אלה לא הזיקו למהלכי הקרמלין באירופה. אבל הפלישה לאוקראינה הביאה לחשבון נפש עמוק.
"בואו נהיה כנים: המבנה (של הביטחון העולמי - ד"ב), שנועד להבטיח שלום ושגשוג, הכשיל את אוקראינה", אמרה בסוף אפריל ליז טראס, אז שרת החוץ הבריטית, "בשנות ה־90' הסרנו את המגבלות הכלכליות (שהוטלו על ברה"מ - ד"ב), אבל זה לא הביא לרווחים בפתיחות כלכלית ובדמוקרטיה. התייחסנו לקדמה כעניין מובן מאליו, כל עוד נשתמש בגזרים ובמקלות הנכונים. ומנהיגים כמו פוטין ניצלו לרעה את ההזדמנות לשינוי מפני שחששו לאבד את השליטה. במקום זאת הוא השתמש בכספי הגז והנפט כדי לבצר את כוחו ולצבור השפעה בחו"ל. ההנחה ששילוב כלכלי מוביל לשינוי פוליטי לא עבדה. אנו זקוקים לגישה חדשה, המשלבת ביטחון איתן וביטחון כלכלי, גישה שבונה בריתות גלובליות חזקות יותר שבהן האומות החופשיות יותר בטוחות, גישה שמכירה בכך שהגיאופוליטיקה חזרה".
גם פרנק־ואלטר שטיינמאייר, מהארכיטקטים של מדיניות הפייסנות כלפי רוסיה בהיותו שר החוץ וכיום נשיא גרמניה, היכה על חטא. "כשאנו מביטים על רוסיה, אין עוד מקום לחלומות נושנים. הפלישה הבהירה ששנים של מאמצים פוליטיים, לרבות המאמצים שלי, היו כישלון".
הקץ לבדלנות של טראמפ
ספק אם יצירת החזית המערבית האפקטיבית היתה מתאפשרת ללא העמדה הניצית שנקטה ארה"ב. אחרי ניתוק ונטייה לבדלנות תחת ממשל טראמפ, הנשיא ביידן הכריז כבר בנאום ההשבעה שלו: "אמריקה חזרה" - והתחייב "לתקן את הבריתות ולחזור להיות מעורבים בעולם".
אמת, ארה"ב לא היתה יכולה להרשות לעצמה עוד כישלון אחרי הנסיגה החפוזה מאפגניסטן, אבל מותר להניח שגם בלעדיה ההתייצבות האמריקנית לצד אוקראינה היתה הכרחית - הן למעמד של ארה"ב כמעצמת־על, הן בגלל הקרבה הערכית של הסיפור האוקראיני לנרטיב אמריקני עמוק של מלחמה על חירות נגד רודנות;. ואולי מעל לכל - משום שניצחון או אפילו הצלחה רוסית במלחמה היו מתפרשים כהיתר להפרת ריבונותה של מדינה כלשהי, להכריז עליה מלחמה, לספח את שטחיה ולהרוג עשרות אלפים מאזרחיה - ללא עונש.
הפלישה הרוסית היתה פיגוע בסדר העולמי עצמו. הצלחתה היתה הופכת לפיגוע גדול אף יותר.
ארה"ב, שבתחילת המלחמה סירבה לספק נשק כבד לאוקראינה, העמיקה יותר ויותר את הסיוע הצבאי שלה. אם בתחילה היו אלה טילי כתף נגד טנקים, בקיץ כבר הגיעו מערכות של ארטילריה רקטית HIMARS שהיו שובר שוויון בחזית, וממש החודש אושרה אספקת מערכות פטריוט, שבתחילת המלחמה נדחו על הסף. במילים אחרות, עם התקדמות המלחמה השתנתה הגישה האמריקנית. עד כה השקיעה ארה"ב כ־50 מיליארד דולר בסיוע (מחציתו צבאי) לקייב, ובתקציב הבא צפויה השקעה דומה.
הפלישה לאוקראינה הביאה גם לשינוי בתפיסות הביטחון של כמה מדינות בעולם. כך, למשל, שבדיה, שהיתה מדינה נייטרלית מאז 1834(!) והחזיקה צבא קטנטן, החליטה להצטרף לנאט"ו. גם פינלנד, שנקטה נייטרליות מאז מלחמת העולם השנייה בגלל השכנות לבריה"מ (ואחר כך לרוסיה), שינתה את המדיניות והצטרפה לשבדיה בתהליך הקבלה לברית הצפון־אטלנטית. באורח אירוני, נשיא רוסיה שתקף את אוקראינה בגלל "האיום של נאט"ו" ודרש להרחיק את הברית לקווי 1997, קיבל מיליטריזציה של שכנותיו. ואם יוסרו המכשולים הטורקיים בדרך לקבלת שבדיה ופינלנד לברית, יגדל הגבול הרוסי עם מדינות נאט"ו בעוד 1,300 ק"מ.
שינוי דרמטי לא פחות מתרחש ביחס של גרמניה לצבאה. ה"בונדסווהר", שגם כך לא נהנה מפופולריות גדולה במיוחד בשל הפציפיזם הפוסט־היטלראי, הלך ונזנח. בינואר השנה התברר שרק כ־75% מהציוד היה מבצעי, ובתחומים מסוימים המצב היה חמור הרבה יותר: רק שליש מהספינות ו־40% מהמסוקים היו כשירים למשימות קרביות. הפלישה, שאותה כינה הקנצלר שולץ Zeitenwende (קו פרשת מים), טלטלה את התפיסות העמוקות ביותר של החברה הגרמנית. שולץ התחייב להגדיל את ההוצאה על הביטחון ל־2% מהתמ"ג, והקצה עוד 100 מיליארד יורו לבנייה מחדש של הצבא. בין השאר, גרמניה תרכוש 35 מטוסי F-35 מארה"ב. "זהו השינוי הגדול ביותר במדיניות הביטחון הגרמנית מאז הקמת הבונדסווהר ב־1955", כתב שולץ לאחרונה ב"פוריין פוליסי", ולדבריו הוא "משקף את הלך הרוח הנוכחי בחברה הגרמנית".
יפן חוזרת לתמונת המלחמה
שינויים מרחיקי לכת התרחשו גם ביפן. כמו גרמניה, בעלת בריתה במלחמת העולם השנייה, גם בארץ השמש העולה היה, ועדיין קיים, סנטימנט פציפיסטי חזק. בחוקה שלאחר המלחמה, שנכתבה ברובה על ידי האמריקנים, סעיף 9 קבע שיפן "מוותרת על המלחמה כזכות סוברנית ועל השימוש בכוח לפתרון סכסוכים בינלאומיים". כמו לגרמניה, גם ליפן הותר להקים כוח מזוין, אבל הוא אפילו לא נקרא צבא והיא נותרה תלויה במידה רבה בערובות ההגנה האמריקניות. אלא שהאיום הגובר מצד צפון קוריאה והאסרטיביות הסינית הגוברת ביחס לטייוואן - בעלת בריתה של יפן - הביאו לשינוי איטי גם בהוצאות הביטחון היפניות.
הפלישה הרוסית טרפה את הקלפים ולמעשה הוסיפה עוד איום פוטנציאלי, הגם שלטוקיו ולמוסקבה מחלוקת בת עשרות שנים על האיים הקוריליים. לפני כשבועיים הודיעה יפן על כך שתפתח יכולת להכות בשטח האויב ותקצה 315 מיליארד דולר במסגרת תוכנית חומש להצטיידות מסיבית בנשק. עד כמה הדבר משמעותי? תקציב הביטחון היפני צפוי להפוך לשלישי בעולם (אחרי ארה"ב וסין).
>>לא לקחתם עיתון? לקריאת המהדורה הדיגיטלית<<
ברוסיה זועמים על ההתחזקות היפנית ומאשימים את טוקיו בהפיכה למריונטה של ארה"ב - רטוריקה שדומה להפליא לנרטיבים שהובילו במשך שנים בציבור הרוסי ביחס לאוקראינה. גם בסין לא אהבו את מהלכי טוקיו, העשויים לכרסם בשאיפותיה של בייג'ינג. כשבוע לאחר ההכרזה היפנית ביצעו סין ורוסיה אימון משותף בים סין המזרחי, שהיה השלישי רק במהלך הסתיו. במילים אחרות, סין ורוסיה מהדקות את שיתוף הפעולה הצבאי, לפחות ברמה הטקטית. עם זאת, לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלה, סין נמנעה מלסייע צבאית לרוסיה.
מי שכן עושה זאת - וכאן יש השפעה ישירה גם על ישראל - היא איראן. היחסים בין טהרן לרוסיה התהדקו משמעותית מאז הקיץ, כאשר טהרן החלה לשלוח לרוסיה כטב"מים שבסתיו שימשו לתקיפות בתוך אוקראינה. אנשי משמרות המהפכה אף הגיעו לשטחים שתפסה רוסיה בדרום אוקראינה כדי לסייע באימונים (ועשרה מהם נהרגו). כעת עומדת על הפרק שליחה של טילים. בתמורה מעבירה רוסיה לאיראן טכנולוגיות מתקדמות, אולי אף בתחום הגרעין, ולפני ימים אחדים דווח כי תמסור לה מטוסי קרב מסוג Su-35.
נראה גם ששתי המדינות מתכננות להרחיב את הסחר ביניהן דרך הים הכספי, במה שמכנים הצדדים "הנתיב הפנימי" שיהיה רחוק מאיומי תקיפה חיצוניים. הידוק הקשרים הזה אינו יכול שלא להדאיג את ישראל, שנמנעה - בוודאי בפומבי - מלשלוח אפילו סיוע הגנתי לאוקראינה, אם כי לפי דיווחים בארה"ב כן סיפקה סיוע מודיעיני עם התגברות המעורבות האיראנית במאמץ הצבאי הרוסי. לאחרונה אמר ראש המוסד דדי ברנע, כי "איראן תעמיק את הקשרים הצבאיים עם רוסיה", ומותר להניח שעצם התייחסותו מלמדת משהו על הדאגה בירושלים.
החשש כיום - מפני קריסת רוסיה
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, כמו ירידתו של פוטין מבמת ההיסטוריה, המלחמה באוקראינה צפויה להימשך לפחות עד הקיץ, שכן אין שום בסיס למשא ומתן בין הצדדים. מבחינת קייב, רוסיה חייבת לסגת מכל השטחים שכבשה, לשלם פיצויים ולהעמיד לדין את פושעי המלחמה - תנאים שמבחינת פוטין שקולים לקריסת משטרו, שנבנה סביב שאיפות אימפריאליות.
אוקראינה, שקטפה הישגים משמעותיים במתקפות־הנגד במהלך הסתיו ושחררה קרוב למחצית השטחים שכבשה רוסיה, היתה יכולה להמשיך במומנטום אלמלא הספיקה רוסיה לבצע גיוס המוני, ובעלות בריתה (בעיקר ארה"ב) התקשו לספק בקצב מספק את הנשק ההתקפי הנדרש (טנקים, ארטילריה, רק"מים).
במערב מתמהמהים בהעברת הנשק ההתקפי הדרוש לקייב, בין השאר בשל החשש המפתיע שניצחון מהיר מדי של אוקראינה ימוטט דווקא את רוסיה עצמה. למקבלי ההחלטות בארה"ב ובאירופה, עושה רושם, אין עדיין תסריט ברור איך להתמודד עם ההשלכות הפוטנציאליות של הפסד רוסי במלחמה - למשל, מאפשרות של מלחמות פנימיות בין קבוצות כוח, בלי או עם אפשרות של התפלגות אזורים מסוימים מרוסיה עצמה, אובדן שליטה על נשק גרעיני, וכמובן זרם פליטים עצום שינוע מערבה. בהיעדר מודל ברור ליציאה ממנה, כאשר מוסקבה תנסה בכל דרך לקבע משהו מכיבושיה מאז 24 בפברואר ואילו אוקראינה לא תסכים לכך בשום אופן - נראה כרגע שהמלחמה תימשך גם בשנה הבאה ותשפיע על העולם שיסתגל אליה לאיטו.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו