קוראים לזה "Fomo - Fear of Missing Out". כידוע לכם, את הסבב הקודם מול איראן ביליתי, למרבה המבוכה, בארה"ב. חצי מהסבב שלפניו ביליתי בלונדון, בקפריסין ובמזרח הים התיכון על סירה, בניסיון להגיע בחזרה לארץ. כמו ילדה שמפסידה את הטיול השנתי וחודש אחר כך כולם עדיין מדברים עליו, אני מסתובבת ביניכם בחודשיים האחרונים, ובכל פעם כשהנושא עולה - אני עומדת שם ומהנהנת כאילו הייתי חלק מהעניין.
השבוע, ביום שני, סוף־סוף קיבלתי את ההזדמנות לקחת חלק פעיל באירוע, וכמו דודה שלי בטיול בן יומיים לפראג - היה לי חשוב להספיק הכל:
לא לישון: על קצה המזלג, כמובן, כי להתעורר ב־5:55 זה רק קצת יותר מוקדם ממה שהייתי קמה בכל מקרה, אבל כן סימנתי וי על ההרגשה שהגיע הזמן לארוחת צהריים ב־9:30 בבוקר. מה שמוביל אותי לסעיף 2.
לבלות כל היום במטבח: הכנתי קציצות, כרעיים, אורז, ברוקולי מוקפץ, פירה כרובית למי ששומר, מרק עדשים, קוואקר לילדים, נקניקיות, לחמניות עם נקניקיות, לחמניות עם חביתות. חתכתי ירקות, פירות, את הקשה, את הוורידים. העמסתי שלוש פעמים מדיח וקרצפתי שתי תבניות תנור. אם היה פרס, אני חשה שהיה מגיע לי - אבל אין פרס, רק מלא ג'יפה במסננת של הכיור. קשה לומר אם מדובר בצורך ממשי להאכיל את כל בני הבית, או בניסיון מעורר רחמים להשליט סדר במציאות מבלבלת. רוצה לומר - אני לא יכולה לתקן את המזרח התיכון, אבל השיש שלי מאוד נקי.
לצעוק על הילדים: כמובן, דבר שאנחנו עושות גם בשגרה, אבל בעיתות חירום מתלווה אליו נימה של כאוס. קשר בין סיבה ותוצאה מתרופף עד כדי מקריות מוחלטת. כשהם שפכו גואש על הרצפה במרפסת זה עבר די חלק, אבל כשהילד בא לדווח שהוא קיבל מכה מהשולחן בסלון, צרחתי עליו שמה הוא עושה בסלון ולמה הוא לא מסדר את החדר. אחר כך, כמובן, אני מרגישה אשמה, אבל מתנחמת בזה שאני מכינה אותם להפכפכות של החיים.
להכיר לעומק את השכנים: כולל פיג'מות, לא כולל חזיות.
לדאוג לכסף: כקמצנית, החצי יום מלחמה הזה הגיע בתזמון לא רע בכלל, כי כשבן הזוג בא למטבח כדי לשאול את דעתי על רכישת גיטרה חדשה, יכולתי לומר לו שאולי יבטלו לנו עכשיו חודש של הופעות קדימה, אז לא כדאי לקבל החלטות נמהרות. החזרה המהירה לשגרה, אפוא, הכניסה לי שכר של חודש הופעות, פלוס! 20 אלף שקל. רווח נקי.
תרשו לי להתעקש שגם חצי יום מלחמה מספיק כדי לגרום לך לתהות בקשר לכל בחירה שעשית בחיים, לעבור צד פוליטי ולחזור, ליהנות ממסלול "חרדה פרימיום" ועוד ועוד
להיות יותר מדי בטלפון: בשבת שלפני, החלטתי שאני מכבה את הטלפון. שומרת שבת, רק בסלולרי. לאחרונה הרגשתי שאני עצבנית מדי, על הקצה, שהגלילה האינסופית הפכה להרגל מכוער. צופה בתוכן שאני לא מעוניינת לצרוך, נתקלת בטיפוסים שאני לא רוצה לפגוש, מתרגזת, מקנאת, מופעלת ממשפט, מתמונה, מרגש של מישהו אחר. שאני לוקחת את הטלפון ליד כדי לנוח, אבל אני לא נחה אף פעם. אז כיביתי ושמחתי והייתי רגועה, ונשארתי רגועה עד ראשון בערב, כשנכנסתי לווטסאפ כי רציתי לספר למישהו על מייבש השיער החדש שלי, אבל אז החדשות, ובתוך שנייה נדלקו שלושה מסכים שונים - טלוויזיה, מחשב וטלפון - שבהם צרכתי ואני צורכת עד רגע זה את כל הדעות של כל האנשים אי־פעם.
פיקוד המרכז האמריקני מפרסם תיעוד מהמהתקפה הלילית באיראן // צילום: סנטקום
ללמד את הילד לרכוב בלי גלגלי עזר: מתברר שכל מה שהקטן היה צריך כדי ללמוד לרכוב על אופניים זה 20 דקות במגרש שליד המקלט. אני יכולתי לשבת בנחת על הספסל, לצרוך את ניר דבורי ולצעוק לילד "כל הכבוד!" ו"כן! ראיתי!" בלי להרים את הראש.
דיסאוריינטציה: תרשו לי להתעקש שגם חצי יום מלחמה מספיק כדי לגרום לך לתהות בקשר לכל בחירה ובחירה שעשית בחיים, לעבור צד פוליטי ולחזור, להרגיש שכל זה חסר משמעות, ליהנות ממסלול "חרדה פרימיום", כלומר חרדה שהיא כמה רמות מעל כל החרדות המשעממות שלך ועוסקת בשאלות הגדולות של הקיום שלך, של המדינה ושל העם היהודי בכלל, לברר איך מתקבלים לתותחנים, כי זה נראה לך קצת פחות מסוכן כשהילד יתגייס בעוד 14 שנה, לעמוד ואז לשבת ואז לקום ולשכוח למה קמת. להתקשר לאמא שלך. להחליט לעשות התעמלות. לא לעשות. לנקות מעל המקרר. להפסיק באמצע. לקום עייפה למחרת בבוקר ולחשוב על עצמך "איזו עצלנית". לנסות לסיים את הטור הזה. לכתוב עוד כמה משפטים. למחוק. לנסות להתרכז. לא להצ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
