זו היתה זוגיות חלומית, עד שהשקר נחשף: "מפרק אותך לחתיכות"

לפני כמה חודשים אפרת הראל היימן ואיילת שני נסעו למלון בקיבוץ קטן בגליל באמצע השבוע, במטרה ברורה: להתנתק מהכול ולסיים את העבודה על הספר שלהן. הקיבוץ היה שקט לחלוטין, ללא אורחים נוספים מלבדן ומלבד אישה זרה שהגיע לארוחת הבוקר. "נסענו כדי לכתוב", מספרת שני, "ישבנו ודיברנו בקול על הספר. באותו רגע היא ניגשה אלינו ושאלה בהיסוס: "על מה אתן כותבות? על נרקיסיזם? גברים רעילים?"

כשהשבנו בחיוב, היא שמה יד על הלב ואמרה: "לא, את הסיפור שלי עוד לא שמעתן". המפגש הזה לא היה מקרי; הוא חזר על עצמו שוב ושוב לאורך שנות העבודה על הפרויקט. "לכולם יש סיפור כזה", הן אומרות, "זה כולנו, כולנו כל הזמן, בכל מקום. ואנחנו מנסות לסגור את הפרצה הזו, לייצר בה היגיון וסדר".

התוצאה של המסע הזה היא ספר העיון החדש שלהן, "יחסים מסוכנים" (הוצאת מודן, עורכת: רותם רז), פרי מחקר מקיף של שבע שנים. זהו הספר הראשון מסוגו בשפה העברית העוסק באופן ממוקד בתופעות של גזלייטינג, נרקיסיזם וזוגיות רעילה. הספר משתייך לסוגת ה"סלף הלפ" (עזרה עצמית), והוא מציג בכתיבה קולחת ונגישה, המשלבת ציטוטים מהתרבות הפופולרית, סיפורים אישיים ומחקרים פסיכולוגיים, את המאפיינים המורכבים של מערכות היחסים הללו.

יתרונו המובהק של הספר טמון ברלוונטיות שלו לימינו: כמעט בלתי אפשרי לשבת כיום לקפה עם חברה, לגלול ברשתות החברתיות או להאזין לשיחות אקראיות מבלי להיתקל בסיפור אישי על זוגיות נרקיסיסטית או על בן זוג שתלטני שבודד את בת זוגו מסביבתה. תוסיפו לזה שהשפה הטיפולית הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח היומיומי; מילים כמו "הכלה", "דגלים אדומים", "גרומינג", "חיוביות רעילה" ו"פרקטיקות של שליטה" שגורות בפי כל. עם זאת, יכולת ההפצה וההשטחה של המדיות החברתיות גרמה לכולנו לחפש תסמינים ולאבחן מערכות יחסים מורכבות בהינף סרטון טיקטוק אחד.

זהו, במידה רבה, גם האתגר המובנה של הספר. אף על פי שהוא מציע שאלונים לאבחון עצמי ופורש בצורה בהירה ומנומקת את שלבי תהליך הגזלייטינג, הוא נאלץ להתחרות בשטף אדיר של מידע, מתוקף יותר ופחות המופץ ללא הרף על ידי משפיעני רשת ויועצים מטעם עצמם.

מגיפה בלתי נראית

החיבור בין השתיים נולד, באופן אירוני, דווקא דרך תוכן ויראלי ברשת. שני (50), בעלת המדור הקבוע "אני בשיחה" במוסף "הארץ", שמעה את הראל היימן (44) פסיכולוגית קלינית והמנהלת המקצועית של "מכון מרווה" לטיפול בנפגעי מערכות יחסים, מתראיינת בפודקאסט על מערכות יחסים נרקיסיסטיות, ומיהרה לפנות אליה כדי לקיים עימה ראיון מורחב למוסף.

הריאיון ההוא היכה גלים, והפך מיד לתופעה. "קיבלתי מבול חסר תקדים של תגובות", מספרת שני. "התגובות היו חשופות ואנושיות בצורה יוצאת דופן: 'הרגשתי שכתבת אותי, תודה לך', 'לא האמנתי שמישהו יכול לספר את הסיפור ככה', 'איך מגיעים לפסיכולוגית הזו? תעזרי לי להגיע אליה'. נשים רבות כתבו לי שהן גזרו את הכתבה הפיזית מהעיתון, נשארו איתה בכיס או בארנק. מישהי אפילו כתבה שהיא הראתה את הכתבה לפסיכולוג המטפל שלה, כדי שסוף סוף יבין מה בדיוק היא עוברת בקשר".

הראל היימן: "ידעתי שמדובר בנושא בוער מתוך העבודה בקליניקה, שכן במשך תקופה ארוכה טיפלתי באנשים שעברו פגיעות כאלו והשמועה עברה מפה לאוזן. היה נדמה לי בהתחלה שמצאתי איזו פינה מקצועית שפחות מוכרת בארץ, אבל העניין העצום סביב הכתבה הבהיר לנו שלא מדובר בפינה אלא במגיפה בלתי נראית שנמצאת בכל מקום. עד היום, שבע שנים אחרי פרסום הראיון המקורי, התגובות לא מפסיקות להגיע מדי שבוע. לפחות שלושה סיפורים שונים מגיעים למייל מדי שבוע, ולמרות שלכל אחת ואחד יש את הסיפור הייחודי שלו, המאפיינים והקווים קבועים לחלוטין.

הראל היימן: "כשאני יצאתי מקשר כזה, אף אחד לא ידע להסביר לי מה בדיוק עבר עליי. בקשרים מהסוג הזה, הפגיעה הקשה ביותר היא בכושר החשיבה ובתחושת העצמי של האדם. המטרה שלנו הייתה להחזיר לנפגעים את היכולת לחשוב, ולהעניק להם את ההבנה המקלה שהם לא השתגעו"

"כולנו נפגשים עם התופעה הזו, ורצינו להציע מבט מלמעלה, שכן לא היו כמעט מחקרים מוסדרים על כך בארץ. שאלנו את עצמנו: איך יכול להיות שיש כל כך הרבה סיפורים בשטח, ואין שום ניתוח רחב? יש מטפלים, יש כתבות, יש סיפורים, אבל כל אחד ממשש רק חלק אחר של הפיל מבלי להבין את החיה כולה. החלטנו שאנחנו נספר את הסיפור המלא".

גזלייט לכל פועלת

"גזלייטינג" אינו מושג מעולם הרפואה, אלא מהתיאטרון. הוא נולד מתוך מחזה תיאטרון בריטי משנת 1938 מאת פטריק המילטון, שעובד מאוחר יותר לסרט קולנוע הוליוודי מצליח משנת 1944 בשם "גזלייט" בכיכובה של אינגריד ברגמן.
עלילת הסרט מתארת בעל מניפולטיבי המנסה לגרום לאשתו להאמין שהיא מאבדת את שפיותה כדי לגזול את הונה.

אחת הטקטיקות המרכזיות שלו היא עמעום חשאי של אורות הגז בביתם המשותף. כאשר אשתו מציינת בחרדה שהאורות נחלשים, הוא מתעקש בביטחון מוחלט שהאורות חזקים כתמול שלשום, וכי היא פשוט מדמיינת והוזה. היא מתחילה להטיל ספק בחושיה שלה, בזיכרונה ובתפיסת המציאות שלה, עד שהיא הופכת תלויה בו לחלוטין.

כיום, בפסיכולוגיה המודרנית, המושג מתאר דפוס שיטתי ומתמשך של התעללות פסיכולוגית ושליטה תודעתית. הפוגע מציג מידע כוזב, מכחיש עובדות שהתרחשו, ומסובב את המציאות בצורה כה נחרצת, עד שהקורבן מתחיל לפקפק בזיכרונו ובשיקול דעתו. זוהי התעללות שקופה, שכן היא אינה מותירה סימנים פיזיים על הגוף, אלא מפרקת מבפנים את היכולת הבסיסית של האדם לסמוך על עצמו.

המונח עצמו נכנס לשפה הפופולרית לפני עשור, אבל כשהראל-היימן החלה את דרכה במסלול המפרך לפסיכולוגיה קלינית, הוא לא הוזכר בספרות האקדמית. אף אחד לא ידע לקרוא לזה בשם.

"הייתי בת 30 וקצת, בתוך מערכת יחסים שהיה ברור לחלוטין שהיא מובילה לחתונה, ולא הבנתי בכלל מה עובר עלי. זה היה מצב מבלבל בצורה קיצונית. רק כאשר הציבו בפניי הוכחות פיזיות וחד-משמעיות מהמציאות, כאלו שאינן משתמעות לשני פנים, נפסק הסיפור ולא יכולתי להכחיש אותו יותר.

"ברגע אחד, כל הסימנים בקשר שלנו קרסו לאחור. אני מגיעה מקצועית מעולמות של מורכבות, של אמפתיה ושל גוונים של אפור; אני מאומנת להבין את הצד השני, לחפש מאיפה מגיע הפצע שלו ומה מפעיל אותו. ופתאום נתקלתי במשהו שלא פגשתי מעולם. אני נפלתי. אני, האדם שידע הכול והחזיק בכל הכלים המקצועיים, נפלתי למלכודת הזו, אבל הצלחתי להרים את עצמי ולהפוך את השבר הגדול הזה למדריך עבור אחרות".

בואו נדבר על האבחון. אם בזמנו לא היה לזה שם, היום נראה שאנחנו בהיפר-אבחון. כיום קל מאוד להגדיר כל בן זוג מעט אנוכי כ"נרקיסיסט" וכל ויכוח כ"קשר רעיל". איפה עובר הגבול בין התנהגות אנושית אנוכית לבין פגיעה פסיכולוגית שיטתית?

שני: "במהלך העבודה על הספר קראנו, תחקרנו והעמקנו, והמחשבה שליוותה אותנו כל הזמן הייתה שאנחנו חייבות להבין את המכניקה של הדבר הזה. זה נושא מורכב מאין כמוהו, כי האדם הנורמטיבי לא חושב בצורה כזו, וקשה לתפוס מדוע מישהו אחר יפעל כך. רצינו לפרק את מערכת היחסים הזו כמו שמפרקים שעון, להוציא את כל הגלגלים והמנגנונים הפנימיים כדי להבין את הארכיטקטורה של ההתעללות הזו. הרי מדובר בהתעללות שקופה ומתעתעת. האמנו שאם נסדר את הדברים במילים ונתחיל לקרוא לתופעות בשמותיהן המפורשים, זה יעניק לנפגעים ביטחון והבנה שבסופו של דבר – זה תמיד אותו הסיפור. ברגע שהבנתי שמדובר בסוג של מחזה קבוע שבו הקווים והתסריט זהים, ורק התפאורה והתאורה על הבמה משתנות, הכל נהיה ברור יותר".

אזור הדמדומים

השתיים אספו את כל המושגים הקליניים שאנחנו משתמשות בהן בהיסח הדעת, די בטבעיות בשיח היומיומי - ולעיתים, בואו נודה בזה, גם בהגזמה - לכדי הגדרה מהודקת יותר, מלווה בדוגמאות מהספרות הפופולרית, ציטוטים רבים מתוך סיפורים של נפגעות ובשפה נגישה וסושיאלית.

אחד המושגים המרכזיים השזורים הוא "הנרקיסיסט הממאיר", והמחברות משרטטות רצף התנהגותי מובחן: בקצה האחד של הרצף עומד הנרקיסיסט הקלאסי, שמרוכז בעצמו: דמות שכולנו מכירים בעידן הנוכחי, שבו אנשים חונכו מגיל צעיר שהם נסיכים ולמדו לעשות סלפי מגיל שנתיים. התנהגותו של האדם המרוכז בעצמו אינה הרסנית או פתולוגית; הוא אמנם לא תמיד רואה את בת הזוג ודורש תשומת לב מרובה, מה שהופך את הזוגיות לתובענית, אך היא אינה זוגיות מפרקת והרסנית.

הסכנה האמיתית מתחילה ככל שמתקדמים במעלה הסקאלה ומגיעים לאזור "הממאיר". תחת הגדרה זו מציינות שני והראל היימן מאפיינים של עוינות מושרשת כלפי האחר, שתלטנות, נקמנות, קנאה עמוקה וצרות עין.

הראל היימן: "באחת ההרצאות שלי קמה מישהי ואמרה לי בגאווה: 'אני לא אוהבת מתנות מפוארות, לא מתרגשת ממחמאות ריקות, אי אפשר להפיל אותי ככה'. שאלתי אותה מה היא כן אוהבת, והיא ענתה שהיא מעריצה את לאה גולדברג. שאלתי אותה מה בן הזוג שלה קנה לה בתחילת הקשר, והתשובה היתה – ספר נדיר של גולדברג. הם תמיד ימצאו את הדרך הספציפית לפצח את מה שעובד בשבילך"

הראל היימן: "כל אותם מנגנונים פנימיים שאמורים לווסת את ההתנהגות החברתית והמוסרית שלנו פשוט לא קיימים אצל האדם הזה. היכולת לראות את האחר, להבין שיש לו צרכים משלו ושצרכיו אינם נחותים משלך – כל אלה אינם קיימים מבחינתו. מדובר באנשים שההתנהגות שלהם פוגעת באופן אקטיבי ומסכנת את הסובבים אותם; יש להם דחף פנימי להרוס את האחר. הם פועלים מתוך תחושה שאין להם גבולות ושהחוקים האנושיים הרגילים פשוט לא חלים עליהם".

ובכל זאת, כולנו חוטאים לפעמים במניפולציות קטנות או באנוכיות בתוך זוגיות.

שני: "ההתנהגויות המניפולטיביות המבודדות אינן מוגבלות רק לפסיכופתים או לנרקיסיסטים ממאירים, אנו רואים אותן גם אצל אנשים נורמטיביים לחלוטין. כולנו עושים לפעמים מניפולציות ומשתמשים בגזלייטינג ברמה כזו או אחרת. אבל יש מרחק עצום בין מעשה יחיד שהוא בעל גוון נרקיסיסטי, לבין מערך שלם של אדם שמנהל מבנה קשר שלם המבוסס על כך, ומותיר השפעות ארוכות טווח והרסניות על הנפגעים".

הראל היימן: "זה אף פעם לא אירוע בודד, מדובר במערך קבוע ושיטתי. הרי גם אני עושה מניפולציות לילדים שלי כשאני רוצה להכניס אותם לאמבטיה, או כשאני אומרת לבת שלי שאי אפשר לקנות ארטיק כי החנות סגורה. אבל האם אני מבקשת לערער את השפיות שלה ואת האמון שלה בעצמה? הכוונה מאחורי המעשה היא האלמנט הדרמטי ביותר".

שני: "כשאנחנו מגדירות גזלייטינג, אנחנו לא מדברות על סתם מניפולציה יומיומית, אלא על תהליך עקבי ומתמשך של שליטה בתודעה, שיש לו מטרה ברורה: להחליש את האדם השני, להשתלט על התודעה שלו, לשנות אותה, ולפגוע ביכולת הבסיסית שלו לתפוס את המציאות ולהאמין לעצמו. הספר שלנו מתאר את כל מערך הפגיעה הזה, הן מהצד הפוגע והן מהצד הנפגע".

פתאום נדמה שכל אישה שנייה נמצאת ב"זוגיות רעילה" או סובלת מ"חיוביות רעילה". האם זו באמת תופעה שהתרחבה בעשור האחרון, או שרק המצאנו לה מילים?

שני: "מהרגע שלומדים איך הדבר הזה נראה, מתחילים לזהות אותו במקומות רבים, אבל זה לא אומר שעלינו להפוך לאנשים פרנואידים שמחפשים ללא הרף מי עומד לפגוע בהם. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו חיים כיום בתרבות שמקדשת ומזינה את הערכים של הנרקיסיזם הממאיר. זו תרבות שמעלה על נס כריזמה ונראות חיצונית על פני מהות עמוקה, ומקדשת דורסנות על פני פגיעות. המסר השולט הוא 'אני כל יכול ואני יכול לעשות הכל'. תראי את פלטפורמת האינסטגרם, שכל מהותה היא להפציץ אותנו ללא הרף במצגים של 'כמה אני מאושרת ומצליחה'.

"הבעיה החריפה מתחילה כשהתרבות הזו, המתודלקת על ידי הרשתות החברתיות, פוגשת את הנרטיב הרומנטי המיושן שכולנו גדלנו עליו. אם חונכת על סיפורי הזוגיות של דיסני ועל קומדיות רומנטיות שבהן האהבה פותרת הכל, ולא למדת דבר על אינטימיות אמיתית ועל הצבת גבולות, אלא רק שיש איזה נסיך או אביר שאמור למלא את כל הציפיות שלך – נוצר פה מפגש פנים אל פנים מסוכן".

שני: "דורות שלמים גדלו כאן בבתים טראומטיים – דור ראשון, שני ושלישי לשואה, לצד פוסט-טראומה והלם קרב. כשהטראומה היא האירוע המארגן של החיים, החברה נמצאת תחת איום מתמיד וסטרס כרוני, שדוחף אנשים לצורך קיצוני בשליטה. זה מייצר רגישות גבוהה להשפלה, לצד חשדנות מובנית. אנחנו חונכנו לחשוב שהאויב נמצא מעבר לגבול, ולא עולה על דעתנו שהוא יכול להימצא בתוך הבית שלנו"

הראל היימן: "הדימויים התרבותיים הללו עוסקים תמיד בחזות החיצונית הנוצצת, ולא במה שמתחולל מאחוריה. הספר שלנו מנסה להסתכל בדיוק על מה שקורה מאחורי אותה חזות, במקומות שבהם שוררת שתיקה. הוא מעניק לקוראת כלי לבדוק באיזה קשר היא באמת נמצאת: מה קורה כאשר את מנסה להציב גבול? האם יש לזה מקום בקשר? האם יש מקום לביטוי של רגשות קשים ולא נעימים, או שבן הזוג מנסה לבטל ולמחוק אותם מיד? האם הוא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו, או שהוא תמיד מפנה את האשמה אלייך ואל שאר העולם? בכל קשר בריא יש קונפליקטים, משברים קשים ותקופות שבהן אנחנו לא טובים אחד לשני, אבל הדינמיקה הכללית היא של התפתחות. קשר רעיל, לעומת זאת, נע רק בכיוון אחד: דמות אחת הולכת ותופחת, גדלה ומוחקת את הדמות השנייה לחלוטין. גם אם הקשר מתחיל במקום גבוה, מלהיב וחזק, הוקטור שלו תמיד מופנה כלפי מטה – זה מסלול של הרס, לא של צמיחה".

אחד הפרקים המרתקים בספר עוסק בבניית "סיפור חיים כוזב" כדי ללכוד את הקורבן. אתן מביאות שם דוגמאות קיצוניות שנשמעות כמעט דמיוניות.

הראל היימן: "אנחנו מציגות בספר עדויות רבות על גברים שבנו לעצמם קריירה פיקטיבית שלמה כסוכני מוסד או כלוחמים ביחידות מיוחדות, כולל הוכחות פיזיות בשטח – הגעה לפגישות רק עם מדים מאובקים או החזקת שני מכשירי טלפון סודיים. מקרים אחרים כללו גברים שהמציאו סיפורי שקר מורכבים על כך שהחלימו מסרטן, שהבן שלהם מאושפז בבית לוינשטיין בעקבות תאונה קשה, או שהם ברחו מאיזו 'אקסית מטורפת' ומתעללת. מדובר בתוכניות סדורות ומתוחכמות שנועדו לערער את תפיסת המציאות של הקורבן, להציג מצג שווא מוחלט, ודרך כך ללכוד ולשלוט בו".

בתוך כל זה, האם יש מאפיינים ייחודיים דווקא לחברה הישראלית?

שני: "יש לי תזה מובהקת בנושא, למרות שאין דרך מחקרית מדויקת להוכיח אותה. מדינת ישראל היא חברה שנולדה מתוך טראומה, והתפיסה הבסיסית שלה היא הישרדותית בצורה עמוקה. דורות שלמים של אנשים גדלו כאן בבתים טראומטיים – דור ראשון, שני ושלישי לשואה, לצד פוסט-טראומה מלחמתי והלם קרב. כשהורים הם פוסט-טראומטיים והטראומה היא האירוע המארגן של החיים, החברה כולה נמצאת תחת איום מתמיד וסטרס כרוני, שדוחף אנשים לצורך קיצוני בשליטה.

"זה מייצר רגישות גבוהה מאוד להשפלה, לצד חשדנות מובנית. אנחנו חונכנו לחשוב שהאויב נמצא תמיד בחוץ, מעבר לגבול, ולא עולה על דעתנו שהאויב האמיתי יכול להימצא בתוך הבית שלנו. זה האלמנט המתעתע ביותר: האדם שאמור להיות איתך בתוך המבצר הביתי, לשמור עלייך, זה שאתם אמורים להיות יחד 'אנחנו נגד העולם' – הוא בעצם זה שפועל נגדך. זה דבר שהדעת מתקשה לקבל. בנוסף, התרבות הישראלית היא תרבות קשוחה, שאינה תומכת בהפגנת חולשה, בפגיעות או בספק עצמי. אנחנו חיים בחברה שמקדשת כוחניות, תשובות נחרצות וביטחון מופרז, ולכן סביר להניח שדפוסי השליטה הללו שכיחים כאן מאוד".

הראל היימן: "חשוב להבין גם את הסטטיסטיקה מאחורי תחושת השכיחות. לעיתים נדמה למי שמביט מהצד שכל אדם שני הוא פוגע, מפני שנשים רבות כל כך מזדהות עם הסיפורים. אבל האמת היא שהפוגעים הללו פועלים בצורה סדרתית; הם מנהלים חיים כפולים ומשולשים ופועלים במקביל מול מספר קורבנות. כשהם מסיימים לפרק מערכת יחסים אחת, הם עוברים מיד לקורבן הבא, ולכן העדויות הרבות מצטרפות זו לזו. הסדרתיות הזו היא שהופכת את התופעה לבולטת כל כך בשטח".

זה נשמע כמו המקרים הקיצוניים שאנחנו רואים בתוכניות התחקירים של חיים אתגר.

הראל היימן: "לא כל המקרים הם גרסאות של 'נוכל הטינדר' או התחזויות פליליות דרמטיות. לעיתים קרובות מדובר באדם נורמטיבי לחלוטין שגר בדירה מתחתייך. בתוכניות הטלוויזיה שומעים בדרך כלל רק על מקרי הקצה הקיצוניים ביותר, או על סיפורים שמסתיימים באלימות פיזית קשה וברצח. אבל רוב הפוגעים הללו הם אנשים כריזמטיים, נעימים ומתפקדים, שאת פוגשת ביומיום בעבודה או במסגרות חברתיות".

איך האנשים האלה מצליחים לחדור את ההגנות של נשים אינטליגנטיות ודעתניות?

הראל היימן: "הם חודרים דרך מערכת האמפתיה שלנו. זו נקודת התורפה – הטוב שבאדם, והצרכים האנושיים הבסיסיים והטריוויאליים ביותר לאהבה ולקשר. הם יודעים לזהות את הצרכים הללו, לחכות לרגע הנכון, להיכנס פנימה ואז לפרק אותך לחתיכות. באחת ההרצאות שלי קמה מישהי ואמרה לי בגאווה: 'אני לא אוהבת מתנות מפוארות, לא מתרגשת ממחמאות ריקות, אי אפשר להפיל אותי ככה'. שאלתי אותה מה היא כן אוהבת, והיא ענתה שהיא מעריצה את השירה של לאה גולדברג. שאלתי אותה מה בן הזוג שלה קנה לה בתחילת הקשר, והתשובה הייתה – ספר נדיר של לאה גולדברג. הם תמיד ימצאו את הדרך הספציפית לפצח את מה שעובד בשבילך".

הראל היימן: "בספר יש עדויות רבות על גברים שבנו קריירה פיקטיבית שלמה כסוכני מוסד או כלוחמים, כולל הוכחות בשטח – הגעה לפגישות רק עם מדים מאובקים או החזקת שני מכשירי טלפון סודיים. מדובר בתוכניות סדורות ומתוחכמות שנועדו לערער את תפיסת המציאות של הקורבן, להציג מצג שווא מוחלט, ודרך כך ללכוד ולשלוט בו"

שני: "הספר מדבר על מניפולציות באופן רחב, ומלמד איך להקשיב לקול הפנימי שלך ולזהות אינטרסים. כשאת נכנסת לחנות בגדים והמוכרת אומרת לך 'וואו, זה יושב עלייך מדהים', המוח שלך יודע לתרגם שיש לה אינטרס מסחרי למכור. אבל כשאת נמצאת בתוך מערכת יחסים אינטימית או בדייט, המוח האנושי פשוט מסרב להעלות על הדעת שהאדם שמולך נמצא איתך אך ורק כדי להרגיש שהוא מהתל בך, מנצל אותך או מחריב אותך מבפנים. קשה לנו מאוד לתפוס רוע או מניפולציה מהסוג הזה באינטימיות".

מי נמצאת בסיכון?

האם יש נשים שיש להן נטייה מראש למשוך אליהן בני זוג נרקיסיסטים או פוגעניים?

הראל היימן: "ישנן תכונות אופי שמגבירות את הסיכון, כמו גם קשרים טראומטיים בעבר. מדובר דווקא בתכונות חיוביות מאוד: אמפתיה גבוהה, טיפוליות, יכולת להכיל מורכבות, ואמונה עמוקה בתקווה ובאינטימיות. הפוגעים הללו לא מחפשים נשים חלשות או טרף קל; להפך, הם מחפשים 'טרף עסיסי' – אישה חזקה, מצליחה, שיש לה הרבה מאוד מה לתת. ככל שיש לך יותר משאבים נפשיים להעניק, כך את הופכת לפגיעה יותר עבורם; הם מחפשים תיבת אוצר".

מהו קו הגבול הדק שבין פשרה בריאה והשקעה בזוגיות, לבין ויתור שמביא למחיקה עצמית?

הראל היימן: "הכלל המנחה הוא פשוט: אם את מוצאת את עצמך מוותרת על עקרונות או על דברים שהם מהותיים וגרעיניים עבור הזהות שלך – זהו תמרור אזהרה אדום ובוהק".

נשים רבות שנמצאות שם בטוחות שאם הן רק יתאמצו יותר, או יפנו לטיפול זוגי, הן יוכלו "לתקן" אותו.

הראל היימן: "זה לא משנה מה תעשי, מי תהיי או כמה מאמץ ואנרגיה תשקיעי – התסריט בקשר הזה הוא קבוע מראש ולא ישתנה. הספר שלנו לא מסתיים באופטימיות קוסמית לגבי הפוגע, ואנחנו אומרות בגלוי: אי אפשר לתקן את המבנה הזה, הדרך היחידה היא לעזוב ולחתוך הפסדים".

שני: "האופטימיות האמיתית של הספר טמונה ביכולת השיקום וההחלמה שאחרי הקשר. אנחנו בוחרות לרכז את כל המבט והאנרגיה בנפגעים ובנפגעות, ולא בפוגע".

הראל היימן: "בהחלט ניתן להשתקם כיום מטראומה ולהחלים ממנה לחלוטין. לעומת זאת, אצל אישיויות ממאירות מהסוג הזה, האלמנט הבסיסי ביותר שחסר כדי לחולל שינוי הוא התובנה שיש בהם משהו פגום שדורש תיקון. את לא תתקני אותו, ואף מטפל לא יוכל. אדם שאינו מסוגל לקחת אחריות מינימלית על מעשיו, לא יגיע לטיפול כדי להשתנות; הוא יגיע לטיפול כדי להאשים את בת זוגו ואת העולם, ושם התהליך חסום לחלוטין".

אם אני מזהה חברה קרובה שנמצאת בתוך מערכת יחסים כזו, מהי הדרך הנכונה להתערב מבלי לגרום לה להתרחק ממני?

שני: "זהו אחד המלכודות הגדולות ביותר. הכלל הראשון הוא: אל תתקפי אותו ואל תדברי על מה שנראה לך מעוות בו או בקשר. ברגע שאת תוקפת אותו, את מפעילה אצלה מנגנון הגנה שידחוף אותה אוטומטית בחזרה לזרועותיו ומחוץ לטווח ההשפעה שלך. הדרך הנכונה היחידה היא לנהל איתה שיחה ממוקדת על מה שאת רואה שקורה לה".

הראל היימן: "דברי איתה על כך שאת מכירה אותה שנים, ומעולם לא ראית אותה כל כך מבולבלת, מטושטשת או מבודדת. צייני בפניה שאת רואה אותה עסוקה כל הזמן בלנסות להסביר ולתרץ אותו, ושאת מתגעגעת לאישה שהיא הייתה פעם, דואגת לה ורוצה להיות שם בשבילה. לעיתים קרובות הנפש פשוט מסרבת לדעת את האמת וזקוקה להוכחה חד משמעית, מפני שלהבין שחיית בשקר כזה גובה מחיר רגשי ונפשי כבד מנשוא. אנחנו רואות גם הורים שמצהירים שהם לא מוכנים לסבול את בן הזוג ומנתקים קשר עם הבת – זוהי טעות קשה. הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא להישאר בקשר רציף בכל מחיר, כדי שיהיה לה תמיד עוגן בטוח שמזכיר לה שיכול להיות לה טוב יותר".

האם התופעה הזו ייחודית רק לנשים מול גברים?

שני: "ראשית, אנחנו נשים, ומרבית הפונות שמגיעות להתלונן ולבקש עזרה הן נשים, אך התופעה ממש אינה מוגבלת למגדר אחד. כיום ישנו גל משמעותי מאוד של גברים שפונים לטיפול ומבקשים לספר את הסיפור שלהם; הבושה באזורים האלה פחתה. הספר פונה בלשון נקבה משום שאנחנו מאמינות שזהו קול שנשים צריכות לשמוע בצורה ישירה וברורה, אך הוא רלוונטי לכולם".

הראל היימן: "הקדשנו בספר פרק ייעודי העוסק בדמותה של המתעללת האישה, והוא כולל שאלון מותאם הפונה לגברים. הספר פונה לכל המגדרים, אך אי אפשר להתעלם מהבדלי הכוח המגדריים והחברתיים הקיימים במציאות, שבסופו של דבר גורמים לכך שנשים נפגעות יותר. בדיוק כפי שניסחנו דגלים אדומים עבור נשים, יצרנו רשימה ברורה גם לגברים: האם אתה מרגיש שאתה מהלך על ביצים לידה? האם אתה מתוח ומבוהל מהתגובות שלה, ומרגיש אשם תמידי או שאתה אף פעם לא מספיק טוב עבורה? האם היא תוקפת ומקטינה אותך על כך שאתה לא מרוויח מספיק, או לא חתיך מספיק? אלו סימני אזהרה זהים".

לצאת עם פסיכופט

כשאני שואלת אותן על מדוע אדם צריך לקרוא כיום ספר שלם על הנושא, כשהרשת מלאה בשאלונים נגישים ואפשר פשוט לבקש מצ'אט בינה מלאכותית לאבחן את מערכת היחסים שלו, הן משיבות,"אין שום מקום ברשת או בספרות שמאגד יחד תיאוריה קלינית-פסיכולוגית דינמית ומעמיקה, לצד עדויות וסיפורים חיים של אנשים שחוו זאת, ומתאר את 'הפיל' כולו בצורה נגישה ומובנת" אומרת שני. "הספר הזה מציע נקודת מבט חדשה על בריאות זוגית. יש לנו בחברה נטייה מובנית לשמוע על התנהגויות רעילות ומחריבות, ולפטור אותן באמירות כמו 'כן, זה מורכב, עברה עליו תקופה לא טובה'. הספר בא לפרק את המושג הזה ולהגיד בבירור: לעיתים קרובות, 'מורכב' הוא פשוט שם קוד למערכת יחסים מניפולטיבית ורעילה שנועדה לגרום לך להרגיש רע. זה לא מורכב – זה פוגעני".

שני: "הבעיה מתחילה כשהתרבות, המתודלקת על ידי הרשתות החברתיות, פוגשת את הנרטיב המיושן שחונכת עליו, המבוסס על סיפורי דיסני ועל קומדיות רומנטיות שבהן האהבה פותרת הכל, ולא למדת דבר על אינטימיות אמיתית ועל הצבת גבולות, אלא רק שיש איזה נסיך או אביר שאמור למלא את כל הציפיות שלך; נוצר פה מפגש פנים אל פנים מסוכן"

שני מתארת בספר דינמיקה של התמכרות כמעט פיזית, שמסבירה מדוע כל כך קשה לקום וללכת.

שני: "קשה מאוד לשבור את המעגל הסיבובי הזה. היציאה לחופשי חייבת להתבצע מתוך החלטה מודעת, קרה ושקולה, ולא מתוך הקשבה לתשוקה או לרגש. בתוך הקשר הזה את מפתחת תלות מוחלטת באדם שהופך להיות כל עולמך, והוא פועל כמו דילר של סמים – הוא מונע ממך אהבה, ואז מפזר לך פירורים קטנים של רגש ויחס שעוזרים לך לעבור את הרגעים הקשים. הוא מעניק לך את ה'מנה' הזו בדיוק כשאת נמצאת באי-שקט קיצוני, ואת מתחילה להאמין שרק הוא מסוגל להרגיע אותך, ושאם הוא רק יגיע הכול יהיה בסדר. את זקוקה ליותר ויותר פירורים כדי להירגע. זוהי התמכרות פיזית וכימית לכל דבר ועניין".

כשמביטים על נשים שנשארו שנים בקשרים כאלה, עולה לא פעם ביקורת חברתית קשה בטוקבקים: 'איך היא נשארה שם? היא טיפשה? היא חלשה?'. מה למדתן על השאלות האלו?

שני: "הספר שלנו עונה בדיוק על השאלה הזו ומסביר איך זה קורה. וזה קורה דווקא לנשים החכמות, המוכשרות והרגישות ביותר – מפני שהפוגעים השתמשו באינטליגנציה הגבוהה ובאמפתיה המפותחת שלהן ככלי כדי להפיל אותן".

איך הייתן רוצות שהקוראים ירגישו כשהם סוגרים את העמוד האחרון של הספר?

הראל היימן: "שהן יבינו שהן לא לבד, ושמה שקרה להן לא קרה בגלל שהן 'דפוקות' או פגומות. יש כאן שבר גדול מאוד. התחושה של 'עבדו עליי, עשו לי את זה' היא קשה, מפני שאת לא רק מאבדת את בן הזוג, אלא את מאבדת את כל מה שחשבת שהזוגיות הזו מייצגת. את מאבדת את עולמך היציב, וכל הזיכרונות שלכן דורשים עיבוד מחדש. את עוצרת ושואלת: 'רגע, מה זה בעצם היה?'. לא נותר אפילו מקום להתגעגע אליו, כי הכול נצבע בדיעבד בשקרים ובמניפולציה. וזה לא חייב להיות סיפור קיצוני על חיים מדומיינים במוסד; לפעמים זו מניפולציה יומיומית, שקטה ושוחקת".

שני: "יש לי ילדה בת 16, ואני בהחלט מתחילה לטפטף לה את התכנים האלה כבר עכשיו. הבשורה הטובה היא שכיום יש לנו הרבה יותר כלים חברתיים לתקשר את הנושא החוצה ופנימה. מבנה הכוח המגדרי משתנה, מהפכת המידע מאפשרת ליותר נשים לדבר בגלוי על נושאים שהיו מושתקים בעבר – מדיכאון אחרי לידה וגיל המעבר, ועד הפלות, פגיעות מיניות ואונס. הנושא של פגיעה נפשית ושליטה תודעתית נכנס סוף סוף לתודעה הזו. יש לנו היום תנאים חברתיים טובים יותר, לצד עצמאות כלכלית ונפשית, המאפשרים לנו לקום, לזהות את הדגלים האדומים, ולעזוב קשרים כאלה בזמן".