במוצאי השבת, 28 בפברואר, תומאס הובל היה אמור להיות על טיסה לכנס בינלאומי בצפון־מערב גרמניה. אך המלחמה עם איראן שפרצה בשעות הבוקר שינתה את התוכניות, ובמקום לעלות על המטוס הוא מצא את עצמו מעביר סדנאות לריפוי טראומה קולקטיבית מתוך ממ"ד בתל אביב. מסביב נחתו טילים, ורובד נוסף של טראומה החל להיערם על החברה הישראלית.
הובל, PhD, חוקר ומנחה בינלאומי, נראה רגוע ונינוח גם בין האזעקות, אך המסר שלו חד וברור: "השאלה אינה מה התועלת של ריפוי טראומה קולקטיבית - אלא מה המחיר של אי־עשייתו".
ספרו, "ריפוי טראומה קולקטיבית", שהפך לרב־מכר בינלאומי ונמכר במאות אלפי עותקים בעולם, יוצא בימים אלו בעברית בהוצאת פראג. אני מחליפה איתו כמה מילים על הטראומה המקומית שלנו ועל הבחירה שלו לחיות כאן, בלב הקלחת הישראלית, יחד עם אשתו האמנית יהודית סספורטס. הובל, שהגיע לישראל לפני 15 שנה, הפך את המדינה לאחת ממעבדות המחקר המרכזיות שלו להבנת השפעתה של חשיפה למלחמה ולסכסוך ממושך על אומה שלמה.
נערה שאביה סובל מפוסט טראומה, בכנסת: ״אנחנו צריכים עזרה"
כדי להבין את שיטתו של הובל, יש להתחיל בהגדרה הבסיסית ביותר שלו למושג "טראומה". לפי הובל, הטראומה אינה האירוע עצמו. "7 באוקטובר היה אירוע טראומטי, אבל הטראומה היא לא הזוועות של אותו היום", הוא מסביר, "הטראומה היא מה שקורה בתוך האדם בעקבות האירוע. מדובר במנגנון הגנה של מערכת העצבים, שהתפתח במשך מיליוני שנים כדי להגן עלינו. לכן טראומה היא לא רק דבר רע, היא גם מנגנון שמגן עלינו ברגעים קשים מאוד. כאשר אנו מבינים זאת, אנחנו יכולים לעבוד איתה ולצמוח ממנה".
"פרטית או אישית ככל שתהיה, טראומה אינה יכולה להצטמצם אך ורק למשפחה או אפילו לאילן היוחסין הרחב יותר. ההשלכות של טראומה מחלחלות לקהילות, למחוזות, לארצות ולאומות, ומועברות לדורות הבאים - גם לאלה שכבר לא שמעו את העדות של הדור שנפגע"
הובל מרחיב את היריעה מעבר ליחיד ומסביר שהטראומה לעולם אינה בעיה של האדם בלבד. "תהיה פרטית או אישית ככל שתהיה, טראומה אינה יכולה להצטמצם אך ורק למשפחה או אפילו לאילן היוחסין הרחב יותר. ההשלכות של טראומה מחלחלות לקהילות, למחוזות, לארצות ולאומות, ומועברות לדורות הבאים - גם לאלה שכבר לא שמעו את העדות של הדור שנפגע". לטענתו, הטראומה היא זו ש"אורגת ומחווטת את עולמנו", ומשקפת את הדרך שבה אנו רואים ומבינים איש את רעהו.
מתי מתחילים להרגיש את הטראומה?
"המערכת שלנו פועלת כמו משכך כאבים. רק כאשר האיום החיצוני נפסק, מתחילים להרגיש את הכאב האמיתי. זה כמו אחרי ניתוח, בהתחלה המטופל עדיין תחת הרדמה, אך כשההשפעה חולפת הוא מתחיל להרגיש באמת מה קרה לגוף".
כאשר הוא נשאל כיצד מתבטאת טראומה קולקטיבית ברמה היומיומית, הוא מונה שורה של סימפטומים חברתיים: "תסמיני טראומה קולקטיבית מתבטאים כפיצול תרבותי, קיטוב, רמות גבוהות של טריגרים קולקטיביים, יכולת מוגבלת או היעדר יכולת לנהל משא ומתן על חילוקי דעות. לדוגמה, המצב הפוליטי והמשפטי בישראל, תחושה של זרות וקיטוב, גזענות, אלימות מינית במשפחה וצריכה מוגברת של אלכוהול וסמים".
מהם הסימפטומים של טראומה קולקטיבית?
"התסמינים מתגבשים לכדי נטיות חברתיות כמו קהות קולקטיבית, הנובעת מניתוק המוני ומהכחשה של הטראומה ההיסטורית. הקהות הזו צפה על פני השטח כמגפות של שימוש מופרז בחומרים ממכרים, התמכרויות למזון, למין ולבידור, צריכת יתר של מדיה ותופעות רבות אחרות.
"אנו רואים שני דפוסים עיקריים של טראומה: היפראקטיבציה - הרבה מתח, לחץ, קיפאון או ניתוק, כמו גם קהות, דיכאון ואדישות. יש אנשים המבטאים יותר תוקפנות או יותר פחד. מצד שני, יש אנשים שפחות משתתפים בחברה ונוטים להסתגר. בדורות הבאים רואים גם יותר שימוש בסמים, יותר פשיעה, פחות מוטיבציה להשתתף בחברה ופחות תחושת מטרה בחיים".
הובל מקשר את התיאוריה למציאות הישראלית המדממת. לטענתו, הפיצול בחברה הישראלית שלפני 7 באוקטובר הוא ביטוי מובהק לטראומות שלא עובדו. "הוא הראה את חוסר היכולת לנהל משא ומתן על דרך חיובית מתוך מטרה להתקדם הלאה. אלו תסמינים שנראים פוליטיים וחברתיים, אך למעשה הם פערים עמוקים הרבה יותר בנפש הקולקטיבית".
הוא מבחין בין "טראומה קולקטיבית חמה" - המתרחשת בזמן שהאירוע עדיין "טרי", לבין "טראומה קולקטיבית קרה" - השפעתו של האירוע לאחר זמן. "ברגעים של טראומה חמה נכון לתמוך באמצעות קשרים אנושיים. כך נוצרות תחושות שייכות וביטחון, שביכולתן להפחית את ההשפעה של האירוע הקשה. בשלב הבא עבודה קולקטיבית תהיה האפקטיבית ביותר כדי להתגבר על המשבר".
עדות לפצע
7 באוקטובר, לדבריו, הפעיל מחדש טראומות קודמות, ובעיקר את זו של השואה. "ביום שלאחר הזוועות אנשים רבים אמרו שזה כמו השואה. זה לא כמו השואה, אבל האירוע הפעיל הרבה מהטראומה הקולקטיבית שעדיין היתה קפואה בתודעה מהשואה, גם אצל אנשים שהמשפחה שלהם לא היתה בשואה".
הביוגרפיה של הובל מספקת הצצה למקורות של תפיסת עולמו. בנעוריו התנדב כפרמדיק באמבולנס, עבודה שדרשה נוכחות מלאה ופעולה זריזה. "טיפלתי באנשים ברגעים האינטימיים ביותר של פחד וכאב, וצפיתי באנשים נאבקים לשרוד את המצבים הטראומטיים ביותר בחייהם", הוא משתף. משם המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה, אך בשנה הרביעית, כשהיה בן 26, בחר בצעד יוצא דופן: הוא פרש מהאקדמיה לטובת ארבע שנים של שתיקה ומדיטציה.
"הטראומה היא מה שקורה בתוך האדם בעקבות האירוע. מדובר במנגנון הגנה של מערכת העצבים, שהתפתח במשך מיליוני שנים כדי להגן עלינו. לכן טראומה היא לא רק דבר רע, היא גם מנגנון שמגן עלינו ברגעים קשים מאוד. כאשר אנו מבינים זאת, אנחנו יכולים לעבוד איתה"
המסע הזה, שהתחיל בהודו והסתיים בצ'כיה, חולל בו שינוי עמוק. כשחזר לווינה, הביא איתו רגישות חדשה ל"היסטוריה האנרגטית" של המקומות.
"כשביקרתי לראשונה בברלין חשתי אנרגיה כבדה, תוצאה של פצע קולקטיבי. אף שהצלקות היו בלתי נראות, הן עדיין הטרידו את האנשים שם. יכולתי לחוש שדברים רבים נותרו סמויים מהעין, קבורים עמוק בצללים", הוא מספר.
שם החל הובל לזהות דפוס חוזר: לאחר כמה ימי הנחיה התפרצה בקבוצות בברלין אנרגיה עוצמתית שקשורה לשואה, שכללה בכי וזיכרונות קולקטיביים. "הבנתי שאנחנו נוגעים במשהו שנמצא בזיכרון של הקבוצה - וגם של האבות והאימהות של חברי הקבוצה".
לרקע המשפחתי שלו יש משקל כבד. סבו היה חייל בצבא האוסטרי שגויס לשורות הרייך השלישי לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה. הסבא נפצע במלחמה וסחב איתו את תוגת העבר עד סוף חייו.
"כילד יכולתי לחוש דברים אלה בעוצמה גדולה, עדיין לא יכולתי להבין אותם", הוא אומר. "כשגדלתי באוסטריה תמיד הרגשתי כובד, כמו שמיכה כבדה שמונחת מעל לכל. היתה בי תחושה שעדיין לא התקבלה אחריות מלאה לאירועי העבר".
פריצת הדרך
הובל פיתח מתודולוגיה מסודרת בשם CTIP - Collective Trauma Integration Process. השיטה מבוססת על ההבנה שריפוי מתרחש כתהליך יחסי ותלוי־הדדיות. "רוב האנשים לא צריכים טיפול אישי, הקבוצה עצמה מספקת תמיכה חזקה מאוד. כשמאות אנשים מקשיבים לך ומרגישים אותך, נוצרת נוכחות מאיצה".
התהליך בסדנאות, הנמשכות לכל הפחות שלושה ימים, בנוי משלבים מוגדרים: יצירת לכידות בקבוצה - המנחים מכינים את הקרקע דרך תרגילי מודעות, תנועה ושיתוף אישי. המטרה היא ליצור מרחב של ביטחון והרפיה. "כדי לעודד לכידות קבוצתית, פותחים בכמה תרגילים המסייעים לגוף הקולקטיבי לנשום ולהיות נוכח".
בשלב השני יוצרים גל קולקטיבי, כלומר עבודה קולקטיבית על מה שעלה. המשתתפים לומדים מיומנויות של עדות, הקצאת משאבים וויסות משותף. "אנו לומדים כיצד להקשיב לתהודות פנימיות כאשר אנשים אחרים משתפים בקבוצה".
השלב הבא הוא שלב של התבוננות ועיבוד, שבו מביטים באופן רחב על התהליך ומקיימים אינטגרציה של התובנות.
הובל מדגיש שהריפוי מאפשר לנו לנוע "קלים ובהירים יותר", כי העבר מכביד פחות על האנרגיה שלנו. "זה כמו בסיפור 'הקוסם מארץ עוץ' - העולם הופך משחור־לבן לצבעוני".
כיצד התהליכים האלו מתאפשרים בקבוצות המורכבות מאנשים זרים?
"כשקבוצה מגוונת של אנשים מתכנסת לראשונה, רובם אכן זרים זה לזה או מכרים לכל היותר. אף שייתכן שישררו בחדר התלהבות רבה ותחושת שותפות, תהיה גם מידה כלשהי של נוקשות ובידוד. אנשים יזועו מעט בכיסאותיהם וישמרו על ריחוק מסוים זה מזה, עד שייפתח מרחב של ביטחון והרפיה. כדי לעודד לכידות קבוצתית, פותחים בכמה תרגילי יחסים. תרגילים אלה עשויים לכלול תנועה, שיתוף אישי ונוכחות קשובה, ותכליתם לסייע לגוף הקולקטיבי לנשום ולהיות נוכח.
"כשקבוצה שוהה יחדיו בתהליך עבודה הנמשך שלושה ימים או יותר, הלכידות מעמיקה. המשתתפים מרשים לעצמם להיות חשופים רגשית ולחלוק יותר את מעמקיהם. לאורך שנים רבות של עבודה בהנחיית תהליכים קבוצתיים אינטנסיביים, גיליתי זרימת גל מובחנת ואורגנית בתהליך האנרגטי של אינטגרציה של טראומה קבוצתית. דפוס זה שב ומתגלה בכל פעם, בין שהקבוצה קטנה ובין שהיא גדולה, ללא קשר למיקום או לתוכן הטראומטי המסוים של המשתתפים".
למרות הטרמינולוגיה הרוחנית, הובל משלב בעבודתו מחקר מדעי קשיח. הוא משתף פעולה עם אוניברסיטת ויטן שבגרמניה ומשמש חוקר אורח במכון WYSS בהרווארד. שם הוא בודק סממנים ביולוגיים לטראומה. "אנחנו בעיצומה של פריצת דרך", הוא משתף, "בשנים הקרובות בדיקת דם פשוטה תיתן אינדיקציה אם עברת טראומה - ומה רמת הטראומה".
"אנו רואים שני דפוסים עיקריים של טראומה: היפראקטיבציה - הרבה מתח, לחץ, קיפאון או ניתוק, כמו גם קהות, דיכאון ואדישות. יש אנשים המבטאים יותר תוקפנות או יותר פחד. מצד שני, יש אנשים שפחות משתתפים בחברה ונוטים להסתגר"
המחקר שלו כולל בדיקות דם למשתתפי הסדנאות, והוא הוכיח כי עבודה תודעתית מאיטה באופן משמעותי את קצב ההזדקנות הביולוגי. הוא חוקר אפיגנטיקה - איך הסביבה והטראומה משנות את ביטוי הגנים שלנו. "הטראומה היא מנגנון הגנה, היא לא רק דבר רע. כשאנחנו מבינים זאת, אנחנו יכולים לעבוד איתה".
פעילותו של הובל חובקת עולם. ברואנדה, בשיתוף עם אוניברסיטת קולומביה והממשלה המקומית, הוא מסייע בניסוח מדיניות AVR (יישוב סכסוכים) מבוססת טראומה. הוא שואב השראה מבתי המשפט של ה"צ'אצ'ה", שפעלו שם לאחר רצח העם. "אנשים שהודו באמת, חזרו לקורבנות שלהם ודיברו איתם, יכלו לעיתים להשתלב מחדש בחברה במקום להיכנס לכלא. זהו תהליך של צדק משקם".
לטענתו, כל אזור בעולם נושא "חתימת טראומה" ייחודית. בארה"ב מדובר בקולוניאליזם ובאפליה גזעית, בגרמניה בשואה ובפיצול המזרח והמערב. "הטראומה היא כמו פיל עצום ממדים היושב בסלון של המין האנושי, וכל עוד אנו נמנעים מלהכיר בו או לטפל בו כראוי, הוא רק ילך ויגדל".
החזון הישראלי
מאז 9 באוקטובר הובל פועל בהתנדבות עם ניצולי הנובה, חיילים ומטפלים. לדעתו, העובדה שבישראל יש מערכת תמיכה נרחבת - מרכזי חוסן, נט"ל והקואליציה לטראומה - היא סימן לחוזק עצום. "בישראל יש מערכת תמיכה עשירה, וזה סימן לחוזק ולא לחולשה. ברגע שהמלחמה תסתיים, אפשר יהיה לחזור לעבודת ריפוי קולקטיבית עמוקה".
חזונו כולל הקמה של מרכזי ריפוי קולקטיביים, שיאפשרו אינטגרציה של שנות המלחמה הללו. "אנו חייבים זאת לילדינו משום שהטראומה הלא משולבת עוברת לדור הבא. אנחנו יכולים ליצור מרחבי ריפוי המספקים עבודה מתמשכת ונוכחות של אנשי מקצוע מיומנים".
הובל מסכם בנימה אופטימית. לטענתו, למרות הדחיפות, המצב אינו אפוקליפטי. "אנו עומדים על סיפו של עידן חדש, עידן הקורא למיזוג בין מדע לרוח, בין נשמה לידענות מדעית". בין אזעקה לאזעקה בתל אביב, הוא ממשיך להאמין שאפשר לאחות את השברים, להפוך את העבר למקור של למידה ולצמוח מתוך התהום. עבורו, הריפוי הוא לא רק אפשרות, אלא חובה אבולוציונית של המין האנושי.
