רכבתי ליד האוניברסיטה ושמעתי "שאהידים". ואז הבנתי מה קרה

נוסע לו אדם באופניו ליד אוניברסיטת שייח' מוניס ורואה הפגנה ברחבת הכניסה. שומע דרך הקסדה קריאות עם השורש ש,ה,ד. השאהידים! הדם! הנכבה! עוצר. רואה כמה עשרות כפיאתיים מפגינים לרגל יום חורבנם הראשון ב־48'. מרגיש באירופה בלי לקנות כרטיס. תענוג.

אחר כך קורא שגם ציירו צלב קרס על מכונית של סטודנט מילואימניק. טבעי. היו עושים הרבה יותר אם היו נותנים להם. התבוננתי בפרצופים. עיניים רעות, בנים ובנות, עיניים שמחכות ליום שאפשר יהיה לסגור חשבון.

האוניברסיטה, כמובן, מאפשרת. ברור. מגדלור של חירות וזכויות אדם. למה שפורעים בפוטנציה לא יקבלו את הזכות להלל את מחבליהם המתים בפרצוף של הקורבנות? מה כבר הבעיה פה? אנחנו מעל כל זה.

ואני אומר - ולא בפעם העשירית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הפרוגרסיביים, תל אביב, חיפה, באר שבע, חייבים לחזור לחיק המדינה שמממנת אותם, לידי הסטודנטים שברובם רואים בערבים־ישראלים המגדירים עצמם כפלסטינים, אויב. הם אויב לכל דבר, הם מתלבשים כאויב, משתמשים ברטוריקת האויב, מזדהים עם רצחנות האויב. הם אויב. אין מקום להכלה, אנחנו לא מיכלים.

אני יודע שאני יוצא פה לא הכי דמוקרטי, אבל מבט חטוף לאירופה ולאוניברסיטאות ליגת הקיסוס באמריקה מרגיע אותי מהשיפוט העצמי המחמיר. לא נותנים לאיסלמיסטים, לפלסטיניסטים, להתבטא פוליטית לא בתוך הקמפוס ולא ברחבה. האמת, לא נותנים להם בכלל ללמוד. רוצה בחורבן המדינה ובמות היהודים? לך תלמד בדמשק. רמה גבוהה. רוצה ללמוד פה? תתנהג. תשרת בצבא, שירות לאומי גם בסדר. את הסמרטוט המכוער שלך בצבעי שחור־לבן־ירוק־אדום תתלה בבית, תעשה ממנו מצעים, מה שבא לך, אבל אני לא מוכן לראות אותו. בשבילי הוא כמו דגל שודדי הים, גולגולת ועצמות, מְבשֵר מוות וכיבוש. לא אצלי בבית, לא באוניברסיטה שאני מממן.

רוצה ללמוד פה? תתנהג. תשרת בצבא, שירות לאומי גם בסדר. את הסמרטוט המכוער שלך בצבעי שחור־לבן־ירוק־אדום אני לא מוכן לראות. בשבילי הוא כמו דגל שודדי הים, גולגולת ועצמות, מְבשֵר מוות וכיבוש. לא אצלי בבית, לא באוניברסיטה שאני מממן

והאמת, הישועה כנראה לא תגיע מהדיקנים. הם אבודים. הישועה תגיע ממהפכת ה־AI, שתייתר לגמרי את מוסדות ההזדהות הגבוהה עם האויב ממש בקרוב. עוד שנים ספורות כל הלימוד, אם יהיה כזה בכלל, יהיה אחרת. הקמפוסים יתרוקנו ובמקומם יקום פארק ענק, ה"נכבה־לנד". אחלה מתקנים, מפחידים, והמפעילים? שאהידים אחד אחד.

גבינה

אוהב גבינה. כל לילה כשחוזר מהתוכנית יורד על מיכל גבינת עיזים עם קרקרים עד שמרגיע את רעב הלילה בלי להעיק מדי על המערכת. מתייסר על חלב המיניקות שנלקח מהן לצורך הכנת הגבינה שלי, אבל גבינת קשיו לא עושה לי את זה. אין לה את האפקט המרגיע שיש לגבינה אמיתית כתוצאה מפירוק חלבון הקזאין, הנקשר לקולטני האופיאטים במוח. גבינה לבנה באישון לילה היא הסם הקטן שלי בדרך לשינה טובה, הלָבָן שלי.

הידעתם? כל הסיפור של הגבינה התחיל כנראה בטעות. לפני איזה 4,000 שנה, נוודים פה במזרח התיכון שמו כצידה לדרך חלב בנאדות העשויים מקיבת בעלי חיים. איכס. בכל מקרה, אנזים הנמצא בדופן הקיבות האלה, בתוספת טלטולי הדרך וחום המדבר, יצרו את הגבינה הראשונה.

נותן כל גבינה שבעולם כדי לראות את הפנים של הנווד הראשון שחלבו התגבן, וכמה זמן לקח לו להבין שהמציא את אחת ההמצאות הכי חשובות בתולדות האנושות. לא רק כי הגיבון הוא הדרך לשמור חלב לזמן ארוך, אלא כי הגבינה לסוגיה הפכה להיות מרכיב חשוב בכל המטבחים בעולם, חוץ מאלה שלא. דמיינו מטבח איטלקי בלי פרמזן ומוצרלה, תחשבו על בישול צרפתי בלי רוקפור וברי, על ההולנדים בלי הגאודה, על היוונים בלי הפטה. זה לא אותו דבר.

הידעתם 2, העובדה שאנחנו יכולים לעכל חלב בגיל המבוגר היא הודות למוטציה גנטית שקרתה בחלק הזה של העולם והשאירה לנו את אנזים הלקטאז גם אחרי הגמילה. במזרח הרחוק זה לא קרה, לכן 90% מהאוכלוסיה שם לא יכולה לאכול מוצרי חלב. לכן המציאו שם את הטופו, שהוא עקרונית מאד דומה לגבינה, חוץ מזה שאין לו טעם כלל. יחי ההבדל הקטן. אני אוהב טופו, צורך כמויות, אבל יודע שבניגוד לגבינה המעניקה טעם לכל מאכל - הטופו לוקח את הטעם מכל מאכל. למרות תכונותיו המעולות, שמחה אמיתית לא גרם לאיש מעולם.

לקראת חג הגבינה יש לומר נחרצות - מי ששם בבורקס גבינה פחות גבינה מבצק אין לו חלק בעולם הבא, שכולו גבינה, המגיעה ישירות מהירח העשוי מגבינה מלוחה. במצבנו הנוכחי, כשלא ברור מה ילד יום ומה יביא המחר, יש לפנק בגבינה בלי חשבון, שתפרוץ מהצדדים ולא תתחבא בין הקפלים. זה עיקר המצע שלי לבחירות. תנו לי את הכוח. תגוונו. תגבנו.

לאונג'

הלכתי לסרט על מייקל ג'קסון עם בתי. באתר הקולנוע היתה אפשרות לקנות כרטיס ללאונג'. לא הכרתי. טיפה יותר יקר, לא דרמטי. קניתי. חיים פעם אחת. הגענו, אולם קטן, ספות מהממות, עיצוב משובב. ישבנו, נוח בשיגעון. כל חווית הצפייה בסרט היא משהו אחר לגמרי. איך מנעו את זה מאיתנו כל השנים האלה? איך ראינו סרטים פעם על כסאות עץ מתקפלים, ואז הגיעו המרופדים עם המשענת הלא נוחה, ומלחמות עם השכן על המסעד. נחלת העבר. עכשיו יש מרחב מחיה מפנק, כרית לגב ואווירה של בית. אמרתי לבת - מעכשיו רק בלאונג'. נגמרה תקופה. שיתפוצצו ה־15 שקלים הבדל במחיר הכרטיס. חיים בסרט.