האסון שלהם, הניצחון שלנו: בתוך שבוע הנכבה באוניברסיטה העברית

"מעצבים את העתיד מאז 1925", כך נכתב בכרזה גדולה על שער האוניברסיטה העברית, החוגגת בימים אלה 100 שנה להיווסדה. אבל השבוע ציינו באוניברסיטה דווקא מאורע אחר, משנת 1948 - הנכבה. לאורך השבוע התקיימו באוניברסיטה פעילויות שונות לציון הנכבה, שאותן ארגנו תאי הסטודנטים הפלשתיניים. בשונה מאוניברסיטת תל אביב, שבה הפעילות מתקיימת בכיכר מחוץ לאוניברסיטה, הפעילות בעברית מתקיימת בלב ליבו של הקמפוס בהר הצופים.

ברוכים הבאים לכיכר פרק סינטרה. יום שני, 12:00 בצהריים. תכף מתחיל אירוע הפתיחה של שבוע הנכבה - משמרת מחאה תחת הכותרת "הנכבה ורצח העם המתמשך". המשטרה וסדרני האוניברסיטה ערוכים היטב. מחסומי ברזל כחולים חוצים את הכיכר לשלושה מתחמים. באחד יפגינו הפלשתינים, בשני, מולם וכנגדם, יפגינו התאים הציוניים של האוניברסיטה. בתווך, שטח הפקר גדול, אזור החוצץ בין המחנות שאליו רשאים להיכנס רק מאבטחים ושוטרים.

כבוגרת האוניברסיטה, הזוכרת מימים עברו את האווירה המנומנמת בקמפוס, יש משהו מרגש באקשן שבאוויר. סוג של חגיגה. אני פונה תחילה למחנה הפלשתיני. המפגינים מתארגנים, מחלקים פוסטרים עם תמונות פליטים מ־48' ועם תמונות ילדים שנהרגו בעזה. חלק מהסטודנטיות עוטות רעלה, אחרות לא. מישהי עוברת עם צלחת עמוסה בפלחי אבטיח ומחלקת למשתתפי העצרת.

המארגנים, בחור מזוקן חבוש כובע קסקט וצעירה מתולתלת וכאפייה לצווארה, מחזיקים שני מגפונים. לפי שמתחילים אני פונה אל אחד מהם, מציגה עצמי כעיתונאית. "אני לא מוכן לדבר איתך, וזה ישמח אותי אישית שלא תהיי כאן", הוא אומר בעוינות גלויה. אני פונה אל עוד אנשים בקהל המפגינים, אולי מישהו יסכים לדבר. "אולי עוד מעט", עונה לי אחת בנימוס. "את לא מהעיתון האהוב עלי", עונה מישהו אחר.

"פשעים נגד האנושות"

במחנה ממול דגלי ישראל מונפים, והמפגינים רוקדים וקופצים לצלילי מערכת ההגברה שמנגנת שירים במנעד רחב - מ"ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", דרך "איזה יום שמח לי היום", ועד "ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים". אחת הסטודנטיות מתחילה לנאום, באינטונציה עליזה במיוחד, כל זה עוד לפני שהחלו הנאומים בצד הפלשתיני. "ברוכים הבאים לחגיגות הניצחון. התכנסנו כאן לחגוג את הקמת מדינת ישראל. אנחנו מפה לא הולכים לשום מקום. חשוב לנו לומר תודה למילואימניקים ששומרים עלינו וגם עליכם", היא אומרת לצד שכנגד.

בצד שכנגד מחממים מנועים. הדציבלים הולכים ועולים, עד שהופכים למחרישי אוזניים. הנאומים והצעקות המשלהבות של הקהל הם על טהרת הערבית בלבד. מישהו מתרגם לי מעט: קריאות בעד שחרור פלשתין וזעקה לעולם לעצור את מה שהם מכנים "רצח העם בעזה". ויש גם קריאות בריח טרוריסטי, כמו "ברוח ובדם נפדה את פלשתין", "ברוח ובדם נפדה את עזה". במהלך העצרת מתנהל משחק חתול ועכבר סביב הנפת דגל פלשתין. בכל פעם שהדגל מתרומם, המשטרה כמעט פורצת לעבר המפגינים, אבל מאבטחי האוניברסיטה מצליחים להרגיע את הרוחות ומבקשים מהמשטרה לגלות איפוק. אני לא מצליחה למצוא אף לא סטודנט ערבי אחד שיסכים לשוחח איתי. גם בקרב היהודים התומכים בפלשתינים, רבים מסרבים להתראיין. בסופו של דבר בחור אחד, יהודי, סטודנט שנה ג' לסוציולוגיה, לאנתרופולוגיה ולספרות, מוכן לדבר בעילום שם. נכנה אותו א'. "אני פעיל בארגון 'עומדים ביחד'", הוא מסביר, "אבל אני כאן מטעם עצמי ולא מטעם התנועה, לכן לא הייתי רוצה להיחשף בשם. זו הפגנה של סטודנטים פלשתינים שמקדמים את הנרטיב הלאומי שלהם. אני יכול להסכים איתו, אחרים יכולים לא להסכים, אבל יש להם זכות לבטא את הלאומיות שלהם. האוניברסיטה הוציאה מייל שבדיוק מאפשר את הדבר הזה, את הרגישות להבעת לאומיות של כל הזרמים והמינים".

את המייל המדובר שלחה הנהלת האוניברסיטה ביום ראשון בבוקר. "הימשכות המלחמה והמועדים המתקרבים בלוח השנה הופכים את התקופה הנוכחית למאתגרת במיוחד. השבוע שלפנינו, שבו חברי הקהילה הערבית־פלשתינית מציינים את הנכבה, הוא רגיש במיוחד, ולכן מצאנו לנכון להזכיר לכולנו עד כמה עדינה הרקמה המשותפת של יחסי כבוד בין כלל חברי הקהילה". בהמשך ביקשה ההנהלה לשמור על יחסי כבוד והתנהגות אחראית והדגישה את מחויבותה לחופש ביטוי ולשיח ביקורתי.

השתלטות עוינת

"הניסיון של הימין להשתיק את הקולות של הפלשתינים הוא לכל הפחות בעייתי, במיוחד בשנת מלחמה", ממשיך א'. "עשרות אלפי אנשים נהרגו בעזה, חלקם בני משפחות של המפגינים פה. מוסד אוניברסיטאי, שמחויב לחופש אקדמי, צריך לאפשר להם להביע את הלאומיות שלהם, כל זמן שזה לא הבעת תמיכה בטרור. המפגינים נושאים פה תמונות של ילדים שנהרגו בעזה ותמונות מהנכבה של 48'. זה לגיטימי".

האם בעיניך מה שקורה בעזה זה רצח עם?
"בעזה מתבצעים פשעים נגד האנושות, וגרירה של מדינת ישראל אל עבר מלחמה שנועדה לשרת את הכיבוש ואת ההתנחלויות בעזה, על חשבון חיי החטופים ועל חשבונם של כל אזרחי מדינת ישראל. זו מלחמה שלא משרתת את הביטחון".

היה שלב שבו המלחמה היתה מוצדקת?
"היה מוצדק להדוף את המחבלים שנכנסו לישראל, ואז בתוך כמה ימים היה צריך לחתור להסכם מדיני, שיכלול את החזרת 250 החטופים והקמת ישות פלשתינית עצמאית. זה האינטרס של כל מי שחי בין הירדן לים".

לא ניסינו את זה בהתנתקות?
"לא ניסינו. ההתנתקות היתה חד־צדדית. חשבנו שאנחנו יכולים לפתור את הבעיה לבד, אבל אנחנו חייבים את הצד השני".

א' הגיע מרקע דתי, אפילו הפגין נגד ההתנתקות בשרשרת האנושית ולמד כשנה בישיבה בעתניאל. לטענתו, עזב את הדת והפך לפעיל שמאל בעקבות האלימות שראה ב"ריקוד הדגלים". "הרגשתי שאני לא יכול להיות יותר חלק מאלימות ומכוח".

מפגינה אחת, אלימה במיוחד, מנסה לחסום את המצלמה ועושה תנועות מגונות. אני רוצה לדבר איתך. "את לא רצויה כאן. אני אגיד לך איפה את רצויה - בשום מקום". אולי בים? "אם את יודעת לשחות"

בצד השני מפגינה נועה קורן, בת 21. אני קולטת אותה מרחוק בין הסטודנטים הדתיים והחילונים שמפגינים יחד. לא סתם משכה את תשומת ליבי, מתברר שהיא חברה באגודת הסטודנטים. "אני לומדת במכינה הקדם־אקדמית במסלול של טבע מוגבר, זה בגדול מסלול לרפואה, ולשם אני שואפת. גדלתי ביהוד, ועבורי הנוף החברתי המגוון של ירושלים זה חידוש. אני לא מייצגת מפלגה מסוימת, רצתי לבד. בחרו בי לאגודה כי אני מסתדרת עם כולם. יש לי חברים חרדים וחילונים. המכנה המשותף של כל החברים שלי הוא שהם אוהבי המדינה. גם עם ערבים אין לי בעיה, כל עוד הם מקבלים את זה שיש פה מדינת יהודית ששפתה הראשונה היא עברית. יש כאן כאלה, שלצערי, לא מקבלים את זה".

למה באתם לכאן היום?
"לעשות שמח. באנו להראות שזו מדינה יהודית, ושיום הקמתה הוא לא יום אבל. ערביי ישראל צריכים לשמוח על הקמת המדינה. יש להם מזל גדול שהם חיים במדינה יהודית, כי זו המדינה היחידה שבה יש להם זכויות כמו לכל אזרח, ואפילו יותר. הם לא עושים צבא, ולא עושים שירות לאומי. בגיל 18 הם מגיעים לאקדמיה ויש להם העדפה בקבלה להרבה מקצועות, בין היתר לרפואה. חוץ מזה הם צריכים לשמוח שהם חיים במדינה שמאפשרת להם להפגין. במדינות סמוכות זה לא מובן מאליו. אני מבינה שהידיים של האוניברסיטה כבולות. אין חקיקה שיכולה לעצור את ההפגנה הזו, לכן חשוב שנשמיע כאן גם קול אחר".

טוענים שם ממול, שהם רק רוצים להביע את זהותם הלאומית. אז למה להפריע להם?
"אנחנו על קרקע של מדינת ישראל, איזו זהות לאומית? שילכו ויפגינו במקומות אחרים, שילכו לשטחים וילמדו שם באוניברסיטאות".

לאגודת הסטודנטים החליטה לרוץ אחרי שהבינה שארגון "עומדים ביחד" משתלט על הקמפוס. "זה ארגון שמסווה את עצמו כארגון שתומך בפתרון שתי מדינות, בשלום ובהשבת החטופים, אבל בפועל זה ארגון שתומך בסרבנות ופועל נגד חיילי צה"ל. שתי שותפות שלי בדירה הן מילואימניקיות, אחת מהן לוחמת. הן הלכו לאחת ההפגנות של 'עומדים ביחד' ואמרו להן שם שכל חייל צה"ל שנושא נושק, קיבל אותו כמתנה על זה שרצח ילד בעזה. פעילים של 'עומדים ביחד' מסיתים נגד חיילי צה"ל וטוענים שהם רוצחים ואונסים. לא מדובר בסטודנטים ערבים, אלא ביהודים. כשהבנתי ש'עומדים ביחד' מנסים להשתלט על אגודת הסטודנטים, החלטתי לרוץ. בסופו של דבר, יש הרבה כסף באגודה, משהו כמו 2.5 מיליון. יו"ר האגודה בהר הצופים שייך ל'עומדים ביחד', וראיתי בעיניים שלי איך הוא מנתב כמה שיותר כספים לסייע לחברה הערבית ולקדם אירועים תרבותיים ודתיים לחברה הערבית. יש כסף שמשוריין מראש לרכז החברה הערבית, לטובת סיוע לסטודנטים ערבים".

כשניסתה נועה להבין למה אין כספים שמשוריינים מראש למילואימניקים, הושתקה. "בסוף הדיון ניגשה אלי אחת את הנציגות באגודה ואמרה לי, 'אני לא מבינה למה את כל כך דואגת למילואימניקים'. אמרתי לה שאלה האנשים שבזמן שאני יושבת על התחת ולומדת, שומרים על המדינה. למה שאני לא אדאג להם? זה לדאוג למי שדואג לי. חברת האגודה ענתה לי: 'זה מה שמספרים לך, אבל מה שקורה בפועל זה שהם מגיעים לעזה ונותנים להם לרצוח חופשי כדי להוציא את כל האגרסיות שלהם'. היא אמרה לי, 'את נלחמת בשביל אנשים שרוצחים ילדים ואונסים נשים'. כשהבנתי שאותה נציגה לא שירתה בצבא כדי לא להיות חלק מ'צבא הכיבוש', הבנתי שזה כמו לדבר לקיר. אגב, תהיי בטוחה ש'עומדים ביחד' הם אלה שארגנו מאחורי הקלעים את ההפגנה היום".

חופש עיתונאי? לא בקמפוסנו

אני לא בטוחה, ועל כן חוזרת לצד השני, לשאול את א', פעיל של "עומדים ביחד", אם הטענה נכונה.
אומרים ש"עומדים ביחד" מארגנת את ההפגנה.

"זה לא נכון. זו הפגנה שארגנו התאים הפלשתיניים", מתעקש א'.

"הצענו להם עזרה", מסגירה פעילה אחרת של "עומדים ביחד", "אבל הם סירבו".

למה אתם לא מתראיינים בשם?
"כי יש רדיפה ואיומים נגד כל מי שמתבטא נגד המלחמה, ונגד רצח העם ונגד מה שקורה בעזה", טוען א'.

בינתיים, אני זו שחווה יחס מאיים. כשאני שואלת שוב את אחד המארגנים אם יסכים להתראיין, הוא עונה: "אנחנו לא מתראיינים לכלי תקשורת ישראליים".

להתראיין לכלי תקשורת ישראלי אסור, אבל ללמוד באוניברסיטה ישראלית מותר?
"את לא רצויה כאן", אומרים בקול כמה מפגינים שמקיפים אותי. מפגינה אחת, אלימה במיוחד, מנסה לחסום את המצלמה של אורן, הצלם שהתלווה אלי, ועושה תנועות מגונות באצבעותיה. אני אומרת לה שאני בוגרת האוניברסיטה ומעניין אותי לדבר איתה. "זה לא אותו דבר. עבורי האוניברסיטה זה חרא. את לא רצויה כאן. אני אגיד לך איפה את רצויה - את לא רצויה בשום מקום".

אולי בים?
"אם את יודעת לשחות".

אחרי שאני מתרחקת מזירת ההפגנות שהסתיימו, אותה סטודנטית נעצרת. אורן עוד מספיק לתפוס את הרגע בעדשת המצלמה.

למחרת ביום שלישי בערב אנחנו מגיעים שוב לאוניברסיטה, להרצאתה של פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן, שאמורה להתקיים באחד האולמות בבנייני מדעי החברה. הפרופסור הנכבדה כבר פרשה מהוראה באוניברסיטה, אחרי שעוררה מהומה כאשר טענה שב־7 באוקטובר לא היו מקרי אונס, אך לעומת זאת האשימה את חיילי צה"ל ברצח ילדים ובאונס נשים בעזה. לצורך שבוע הנכבה הוזמנה שלהוב־קיבורקיאן להרצות, והאוניברסיטה אף הקצתה לאירוע את אחת מכיתותיה. זו מדיניות שונה מהותית מבאוניברסיטת תל אביב, ששם אירוע הנכבה מתקיים מחוץ לקמפוס ולא בתוכו. בעקבות האירועים פנה שר החינוך אל שר האוצר, בבקשה למנוע תקציבים מאוניברסיטאות שבהן מציינים את הנכבה. עם או בלי קשר, ההרצאה שתוכננה בהר הצופים נדחתה למועד לא ידוע.

פוליטיזציה אקדמית

"השאלה המהותית כאן היא מהם גבולות החופש האקדמי שהאוניברסיטאות יכולות לקחת לעצמן כדי לממש עמדות שמערערות על עצם קיום המדינה", אומר פרופ' אורי כהן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ומי שהוציא לאחרונה את הספר "הנתיב החסום - סוגיות בנגישות לתואר אקדמי בישראל 1990-1970".

"אירועי הנכבה הם עניין קטן. לפני שבוע יצא מכתב של דקני אוניברסיטאות בקריאה להפסיק את המלחמה. הם ממש מתערבים בתהליכים הפוליטיים ומשמיעים רק צד אחד. אנחנו רואים באקדמיה כמעט מאה אחוז תמיכה בכל פעולה שיוצאת נגד הממשלה. זה כמעט כמו האחוזים שאסד קיבל בבחירות בסוריה. אחידות הקולות באקדמיה מחייבת את ממשלת ישראל להוביל תהליך של שינוי עמוק. אזרחי ישראל נותנים מכיסם לאקדמיה בין 10 ל־15 מיליארד שקל בשנה, אבל יש נתק מוחלט בין הציבור לאקדמיה.

"לכן צריך לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה, ובעיקר את הוועדה לתכנון ולתקצוב. כיום מתוך שבעה חברים בות"ת, חמישה הם מהאקדמיה, כולל יושב הראש. צריך לשנות את זה, כך שיהיה בות"ת רוב לנציגי הציבור. זו זכותה של המדינה וכך זה נעשה בצרפת, בבריטניה ובגרמניה. שם הממשלה לא רק מממנת, אלא גם מחליטה לאן הכסף יגיע. תתכבד ממשלת ישראל ותשנה את הות"ת במקום להתבכיין על אירועי הנכבה ולבלבל את המוח, כמו שיואב קיש עושה, על חצי מיליון שקל, שזה סכום זעום שאין לו השפעה. כל המבנה של הות"ת היום - מהותו טעות".

במקביל, מציע כהן להקים עוד אוניברסיטאות בפריפריה. לטענתו, בכל חברה שיש בה עשרה מיליון אנשים, יש הרבה יותר אוניברסיטאות. כך, למשל, בשבדיה, שבה חיים כ־10 מיליון בני אדם, יש 18 אוניברסיטאות, ואילו בישראל פחות מעשר. "המועצה להשכלה גבוהה משמרת את הכוח של האוניברסיטאות הוותיקות ומתנגדת להקמת חדשות. המצב כרגע, שבו הם מקבלים את הכסף מהציבור, והם מחליטים מה לעשות בו, תוך ניתוק מוחלט מהציבור והדרה של חלקים חשובים בחברה הישראלית - מוביל לאנרכיה. אירועי הנכבה הם חלון לאותה אנרכיה, אבל הם לא המהות. המהות היא הצורך לחבר בין האקדמיה לציבור".

פנייתנו להנהלת האוניברסיטה העברית בבקשה להתראיין או להגיב בכתב, נענתה בשלילה. הידד הידד לחופש הביטוי ולעידוד שיח ביקורתי.